צ'רניאק מאיר ז"ל

קורות חיים

מאיר בן סופי (Sophie) ושלמה (Sally) צ'רניאק (Tsherniak) נולד בסמולנסק, רוסיה בכ"א בסיון תרפ"ג (05.06.1923). גדל בגרמניה, עלה לארץ-ישראל עם הוריו ואחיו בגיל 10 (1933). בוגר בי"ס תחכמוני בתל אביב. סטודנט בפקולטה לחקלאות, באוניברסיטה העברית (1946-7) סטודנט בפקולטה לחקלאות ברחובות (1947-8). תושב הדרום מאז 1954- מראשוני הערים, דימונה (1955) וערד (1962). התגורר בבאר שבע מאז סוף שנות ה-70 עד מותו. במפעלי ים המלח הפעיל ציוד מכאני כבד לצורך בניית בריכות המלח (1954-1981). הלך לעולמו בכ"ט אלול תשס"ג (26.9.2003) נקבר בבית העלמין בבאר שבע. הצטרף לפלמ"ח בשנת 1941 ופרש לרזרבה ב- 1947. לחם בגבורה ובאומץ עד גיל 50 בחמש מלחמות ישראל: "מלחמת העצמאות" (1948), "מבצע קדש" (1956), "מלחמת ההתשה" (1969), "מלחמת ששת הימים" (1967) ו"מלחמת יום כיפור" (1973). על אחד ממעשי גבורתו, במלחמת ההתשה, קיבל צל"ש - ואחר כך עיטור המופת: ב- 1970 הוענק לו צל"ש, כ"לוחם בלי נשק", על ידי אלוף פיקוד דרום, אריק שרון. ב- 1973 הוענק לו עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר. בצאתו לגמלאות ב- 1981, התפנה לעיסוקי תרבות: כתיבת שירה, חברות ב"מועצה לשימור אתרים" ו"מסדר זאב ז'בוטינסקי". כמו כן היה תלמיד מן המניין במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון (1998-99). מאיר פרסם שמונה ספרי שירה. חלקם אף הופיעו בעיתונים ובכתבי עת. פילוסופית החיים שלו: "אם צריך לבצע משהו - אז צריך לבצע. הדיבורים לא עוזרים. שום דבר בשטח לא נעשה בדיבורים. כשעושים - זה מתקדם - זה נגמר. יש תוצאות. יש פירות." מאיר צ'רניאק, 1973 מאיר הלך לעולמו בכ"ט אלול תשס"ג. 26 בספטמבר 2003 ונקבר בבית העלמין בבאר-שבע. מסרה את הפרטים: תרצה הכטר. סיפור חייו המפורט: מאיר נולד ב - כ"א בסיון תרפ"ג (5.6.1923), בעיר סמולנסק שברוסיה, והלך לעולמו בכ"ט אלול תשס"ג (26.9.2003), כשהוא בן 80. מאיר נקבר בבית העלמין בבאר שבע. מאיר צ'רניאק - הילד, הנער, לוחם הפלמ"ח, הסטודנט ובונה המולדת: מאיר נולד למשפחה יהודית דתית. הוא היה הבן הצעיר במשפחה, אח תאום לחנה, ואח צעיר לגרשון, הבכור, ולשושנה. מאיר נקרא על שמו של הסבא רבא, הרב ד"ר מאיר (מרקוס) להמן (Lehmann), רב הקהילה האורתודוכסית של העיר מינץ שבגרמניה ומנהיג המאבק של הקהילה האורתודוכסית נגד הקהילה הרפורמית שצמחה שם. הרב להמן היה מייסד ה"יזראליט"- עיתון מודפס שיצא לאור מידי שבוע ובו התפרסמו דברי תורה ומידע חדשותי על יהודי גרמניה, אירופה ויהודי המזרח. היזראליט הופץ בגרמניה ובאמריקה במשך כחמישים שנה, אף לאחר מותו של להמן, כשהוא מנוהל על ידי בנו, אוסקר. החל מינקותו, חווה מאיר נדודים ממדינה למדינה. את ארץ הולדתו עזבה המשפחה כשהפכה רוסיה למדינה קומוניסטית ועברה לגרמניה, ארץ מולדתה של אימו, סופי. אביו, סאלי צ'רניאק היה סוחר עצים אמיד ואיבד את כל רכושו במעבר לגרמניה. כשהיה מאיר בן 10 עלתה המשפחה לישראל. המעבר לישראל, מגרמניה הנאצית, היווה ציון דרך חשוב בחייו של הילד בן העשר. זו הייתה חוויה מעצבת של הגשמת געגועים לארץ אבות ואהבת המולדת. מאז הגיעם לארץ, החדירו ההורים בילדיהם ערכים של עבודה, אהבת הזולת, עזרה לזולת והקרבה בעד המולדת. האם, סופי צ'רניאק, שימשה לילדיה ולמשפחתה המורחבת מודל לפעילות ציבורית התנדבותית, כשהיא נושאת בעול המשפחה יחד עם בעלה ועוסקת במלאכת הצלת ילדי משפחות נרדפות מאירופה בעיקר. אורחות חייה הצנועים ומסירותה לזולת חלחלו בנפש משפחתה. היא המשיכה בעיסוקיה הציבוריים גם אחרי הקמת המדינה והייתה פעילה בהקמת מוסד "זכרון מאיר" בבני ברק, לקליטת יתומים מנספי השואה הנאצית, שהגיעו לישראל במסגרת עליית הנוער ונזקקו לבית חם ולחינוך. במישור הפוליטי, השתייכה סופי צ'רניאק לנשות המזרחי, ואף נבחרה להנהגת המפלגה. את החינוך הפורמלי שלו קיבל מאיר בבי"ס העברי-הדתי, תחכמוני. אהבת המולדת שספג בבית הוריו הובילה אותו בעודו בבי"ס תיכון, להצטרף לפלוגת הנוער התל אביבית של ההגנה. על קורותיו בתקופה שבין 1941-49 סיפר מאיר צ'רניאק בראיון שנתן לארכיון לתולדות ההתיישבות בנגב, ע"ש דוד טוביהו, אוניברסיטת בן גוריון (26.3.1989): "פלוגת הנוער התל אביבית - פלוגת האתתים - תרגלה שימוש בכלי נשק, בין השאר בבתי ספר עירוניים. באחד השיעורים האלה, כשעסקו בהחזקת אקדח, בפירוקו והרכבתו מחדש, הגיע לשם מי שהיה לו הכינוי, 'הג'ינגי הגבוה', והודיע שמיסדים בהגנה יחידה שנקראת 'פלוגת המחץ' (פלמ"ח), עקב החשש מפני פלישת הגרמנים לארץ, ושנחוצים להם אנשים לפעולות מסוכנות בעורף האויב. זה היה ב- 1941. ה'ג'ינג'י הגבוה' ביקש מכל מי שמוכן להצטרף ליחידה זו להודיע לו דרך המפקד הישיר". מאיר פנה למפקדו הישיר, וכאשר הלה הודיע שאינו מוכן להצטרף פנה מאיר ישירות ל'גינג'י הגבוה'. ב- 1941 הצטרף למחלקה הדתית של הפלמ"ח, בעיינות, בפיקודו של אלוני. יחידה זו היא שהקימה לאחר כמה שנים את היישוב בבירייה. מאיר המשיך לפעול במסגרת היחידה זו, ועבר לרזרבה של הפלמ"ח - כאיש רזרבה נדרש להיות מוכן לצרכים מיוחדים. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס "כמו כולם" והשתחרר ב- 1949. על פעולות מיוחדות שביצע במסגרת הפלמ"ח מפרט מאיר בראיון כך: "בפסח 1941 הועברתי לפלוגת הדרום של הפלמ"ח, שהיתה בגודל של מחלקה. גיזרת הדרום כללה את השטח המתחיל בראשון לציון ונמשך עד נגבה. האימונים נערכו בעיקר בבן-שמן וסביבותיה ולאחר מכם הועברו ליער משמר העמק. אני וחברי נאלצנו לעבוד בעבודה חקלאית קשה כדי לקיים את המסגרת. עבדנו שבועיים והתאמנו שבועיים. בפלוגה זו התוודענו למסורת הפלמ"ח, כאשר בערב שבת ישבנו וסיפרנו צ'יזבטים שתינו קפה ושרנו שירים". "הפעילות המבצעית של כולם לא כללה יוזמות כנגד הבריטים או הערבים. הם הוכשרו למשימות שלאחר סיום מלחמת העולם, כי היה ברור שאז יתחיל המאבק להקמת המדינה היהודית. בתקופת האמונים למדו כל חברי הפלוגה להשתמש בנשק, ערכו סיורים מפרכים להכרת הארץ ובכדי לאסוף מידע לקראת הזמן שבו יצטרכו לפעול. הפרופורציה בין הפעולות האלה הייתה שונה. לדוגמא, בפלוגת הדרום הייתה יחידה שאחר כך הוציאה ספר זכרונות בשם "והלכתם בארץ". אותה מחלקה הקדישה יותר זמן לסיורים ופחות זמן לתרגילי קרב ולכן קיבלו את השם 'מחלקת הסיירים'. הם לקחו נתונים משדה התעופה תל נוף, במקרה של נסיגה של הבריטים, כדי שהמטוסים והציוד שלהם לא יפלו בידי הערבים. הם סיירו בדרום באשדוד, שבו שכן כפר אשדוד, ביבנה, במסמיה שם היו הישובים גזזה, ג'ליה על יד נחל שורק. גם בכפר מנחם היו מושבים שבהם סיירו, והיו כפרים נוספים גשרים ורכבות ועוד אובייקטים רבים. כל זה נכנס לתיקים של כפרים לקראת הקמת המדינה". "הסיורים המעניינים במיוחד", כך סיפר מאיר בראיון, "היו אלו שנערכו בהרי חברון, מקומות כמו חירבת אל-חובלה, ששימשה בזמן המאורעות של הערבים בשנים 1936-39 כמושב לבית דין אזורי של הכנופיות... אמרו לנו שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, אחרי 2000 שנה, שפלוגה שלמה של יהודים נכנסת להרי חברון. המחלקות יצאו להרי חברון ממקומות שונים בדרום הארץ... המחלקה שלי יצאה מבי"ס עיינות, הבסיס שלה. זה היה בחנוכה. לפני המחלקה הלכו גששים עם רובים, ואחריהם צעדו אחרים עם טומי-גנים (TOMMY GUNS) בתוך ילקוטים.... הסיור לימד אותנו שבשעות היום אין אפשרות לנוע בהסתר, כי תמיד יימצא שם רועה ערבי או ערבי אחר. ...אולם הלקח לא נלמד, במיוחד בתקרית של שיירת הל"ה שנכנסה לאזור בשעות היום וחבריה נתגלו ונטבחו". עם הגעתם ליעד, עמד המפקד, אברהם נגב, והכריז שפה היה ישוב יהודי, שנקרא כפר עציון, וגם יהיה ישוב יהודי. מאיר מספר - "הכנס הזה די הרשים, הם היו עוד צעירים. תחושת השליחות שליוותה את הנוכחים הניבה תוצאות. הם פעלו במרץ להקמתו מחדש של כפר עציון, למרות הוראות הספר הלבן שאסר להקים במקום ישוב". ההנחיות היו, שבבא העת תפעל הפלוגה בשיתוף פעולה מלא עם הקיבוץ הדתי, 'קבוצת אברהם'. מאיר מתאר את פעילות מחלקתו: "השטח נקרא אז שטח אויב, מפני שלא היתה ליהודים שליטה שם והכל התנהל בלי מכשירי קשר, בלי ציוד, בלי תמיכה או אפסנאות וללא רכבים - הלכנו ברגל. עקרנו סלעים והקמנו עמדות, עבדנו ביום ושמרנו בלילה במתח רב. הרוח החזקה גרמה לכך שכל רשרוש בעצים עורר חשד שמישהו מסתנן. היו לנו שני רובי צייד בתוך הבית, והשומר יכול היה לבחור לעצמו או מקל, או סכין. כעבור חודשים לערך, האנגלים הכירו רשמית ביישוב המחודש ואפילו הרשו להחזיק שם יחידת נוטרים - שומרים בנשק ובמדים מטעם המשטרה האנגלית. כל זה היה ב- 1943". באותו ראיון, מתאר מאיר פעילות מעניינת נוספת שהמחלקה שלו ביצעה. פעילות הקשורה להקמת היישוב בניצנים. "הוטל עלינו לצאת מהבסיס בעיינות ולעבור בחולות עמוקים, תוך התפלגות ל- 3 חוליות. בכל חוליה עסקו החברים באותם תפקידים. האחריות עברה מאיש לאיש. ההוראות באו מהפלוגה והיה מפקד מחלקה - אלוני - שלא היה דתי. המטרה העיקרית הייתה מיפוי האזור. החוליה שלי הלכה לאורך שפת הים. הייתה שם גבעה ועליה קבר שייך. היא נקראה 'קבר יונה הנביא'.... במקום שבו נמצאת אשדוד ונמל אשדוד כיום לא היה כלום חוץ מחולות, בהם גידלו הערבים עגבניות בלי השקיה. הבדואים אף הם הגיעו לאזור על סוסים ועדרי פרות נעו לאורך שפת הים... אחד הפרטים החשובים שנרשמו על ידי החוליה היה מיפוי אפשרויות ההגעה אל אוניות המעפילים". בפלוגת הדרום של הפלמ"ח נתקבלה הוראה שיש להעביר את החברים הותיקים ל'רזרבה' - מוסד ה'מילואים' המוכר לנו היום - ולהשאיר רק את החדשים. מאיר השתחרר מהיחידה שלו עבר לרזרבה ועבד כנוטר בתחנת משטרה על הר הצופים תוך כדי לימודים באוניברסיטה העברית (1946-7). למרות שמטרת הרזרבה הייתה לצרכים מיוחדים, ב'ליל הגשרים' (16-17 יוני, 1946) לא השתתף מאיר והוא מסביר מדוע: "בהיותי נוטר במשטרה הבריטית, אילו נתפשתי היתה נוצרת תסבוכת". ב- 1949, אחרי שחרורו דרבנה אהבת המולדת את מאיר להמשיך בבניית הארץ. הוא עבד בציוד מכאני כבד בסלילת כבישים, בפריצת הדרך לסדום, בכביש דורות-רוחמה, ובצפון עבד בהקמת בריכות דגים. הוא עבד גם במכונות חקלאיות, כי נדרש לעבודה מעשית זו על ידי האוניברסיטה, אך לא חזר יותר ללימודים התיאורטיים. לסדום הגיע בשנת 1954. במפעלי ים המלח הגשים את החלום החלוצי-ציוני שלו והפעיל ציוד מכאני כבד עד צאתו לגמלאות ב- 1981. מאיר צ'רניאק - בעל עיטור המופת, חייל פשוט שלחם בחמש מלחמות ישראל: מלחמת השחרור (1948-9): עם פרוץ מלחמת השחרור היה מאיר סטודנט בפקולטה לחקלאות ברחובות. מאחר שליחידה שלו בפלמ"ח בירושלים כבר לא יכול היה לחזור, הוא התגייס "כמו כולם" לצבא. מאיר מספר בראיון: "החוויה המעניינת במסגרת זאת היתה כיבוש רמלה, כאשר טור הצבא שאליו השתייך עזב את מחנה צריפין, שנכבש זמן קצר לפני כן, פנה לעבר רמלה ברכב (לא משוריין), התקדם ונעצר במבואות העיר. בצמוד לג'יפ של המשטרה הצבאית, שהיה בראש הטור, פעלה יחידת שדה מספר שבע של חיל ההנדסה שאליה השתייך מאיר. והנה, התקדם לעברנו אמבולנס של הסהר האדום, נעצר ויצאו ממנו שלושה ערבים - באמצע עמד ראש העיר של רמלה ובידו דגל לבן. למעשה, יחידה זו קיבלה את הכניעה של העיר רמלה... התפקיד המקורי של היחידה בה פעלתי היה להניח מוקש "בונגלורטורפדו" בגדר של המשטרה. נסעתי יחד עם חייל נוסף בטנדר עם המוקש, מאחר והייתי חבלן שעבר קורס והשתתף במיקוש שדות מוקשים". כאמור, העיר נכנעה ללא קרב ולא היה צורך במיקוש". מאיר נפצע ממוקש ליד לטרון (אוקטובר 1948). מאיר מתאר זאת בראיון "היו שדות מוקשים ואנחנו פעלנו שם בהנחה, פירוק וסיורים. שם עליתי על מוקש ונפצעתי. אחרי ששוחררתי מבית חולים... הייתי פעיל בתותחנים, ובין השאר הגעתי לבאר שבע שבועות אחדים אחרי הכיבוש... עוד הייתי קצת בחילופי אש עם הסורים והייתי גם במבצע יואב... התותחים שלנו ירו על חאן-יונס". מאיר השתחרר מהתותחנים ומהצבא ב- 1949. מלחמת קדש (1956): מאיר חזר כאיש מילואים לחיל ההנדסה, תחילה כחבלן. אחר כך, בגלל המקצוע, עבר להפעיל במסגרת הצבא טרקטורים וציוד כבד. בכתבתו "תעלה, טרקטור וצל"ש", במעריב (13.2.1970), מספר דב גולדשטיין על מאיר צ'רניאק: "במבצע קדש סיפחו את מאיר לטור הצנחנים, שעשה את דרכו אל עבר המיתלה. במקום ישבו כבר צנחנים, שהגיעו למיתלה בדרך האוויר וצנחו בשטח. צריך היה להחיש להם תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. הטור הממוכן הצליח להגיע על לפני כונתילה. שם, באזור החולות והדיונות, פסק הטבע את פסוקו: השיירה כולה, פרט לטנקים, שקעה עמוק בחול. אף כלי רכב לא היה מסוגל לזוז ממקומו. מאיר היה צמוד אל טרקטור קטן, עמוס על גבי משאית. כאשר הבחין במכוניות השוקעות, הורה לנהג לשנות כיוון. חיפש - ומצא - שטח קטן ללא חול טובעני, כיוון לשם את המשאית, ותוך גילויי תושייה, פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. מעתה, במשך עשרים וארבע שעות רצופות, נשא צ'רניאק על גבו את גורל המלחמה: לאחר שני לילות קודמים של שימורים, הטיל את עצמו למערכת הזאת, כדרכו: לא לצפות לנס, לא להניח שישנו פתרון אחר, לא לגולל את האחריות משכמו על אחרים. אמנם נסתפח אל הטור למטרה שונה בתכלית - להכשיר מסלולים ארעיים לנחיתת מטוסים. אך עתה אין ערך להגדרות של תפקידים. הטור הזה שקוע. לא הרחק משם מצפים לו לוחמים. באמצעות כבל גרירה חילץ מאיר את כלי הרכב השקועים. אין כאן קפיצות-דרך, אין קיצורי מסלולים. אחד-אחד, בעקשנות, בדביקות למטרה, שעה-אחר-שעה. קודם - תותחים, אחר כך - אנשים ולבסוף - מזון ואביזרים שונים. "היה לי רק סיפוק אחד" - נזכר מאיר במהלך הראיון - "לראות איך השטח מתנקה ממכוניות. עוד תותח, עוד משאית, עוד אנשים. הייתי סוחב אותם עד מחוץ לשטח החולי, מנתק את עצמי חוזר לסחוב כלי רכב אחר. והם נסעו. זה היה העיקר. ובעיני ראיתי לא את אלה, שאני מחלץ - אלא את הבחורים, המצפים לתגבורת במיתלה". אחר כך נסע לכונתילה, למלא את מיכל הדלק של הטרקטור. חזר בבוקר. היו שם עוד שתי משאיות שקועות בחול. רתם את הטרקטור לאחת מהן ולפני שהספיק לחלצה, תקפו מטוסים מצריים אותו ואת המשאיות. "אילו הגיעו שעות אחדות לפני כן", רדפה את מאיר אז המחשבה, "היו המטוסים האלה זורעים מוות וחורבן. קפצתי מהטרקטור. חיפשתי מחסה, המטוסים צללו וכיסו את השטח באש תותחים. אחר כך גילו בשטח פייפר שלנו. הוא ניסה להתחמק בטיסה נמוכה דרך הערוצים, אולם לא הצליח. הם פגעו בו והוא התפוצץ. המטוסים עזבו ואז המשכנו בעבודה. שהיתי עשרה ימים בכונתילה. חילצתי עוד חלק מהכלים של חטיבה תשע, שהיתה בדרך ליעד שלה". מאיר לא קיבל אז צל"ש. אבל מפקדים בשטח, שראו מקרוב את פעולותיו, גמלו לא בדברים שבכתב ובעל פה.בטקס הענקת הצל"ש אמר לו האלוף שרון: "אחרי שנתקענו בחול ציפינו לעזרת אלוהים. לא היינו יוצאים משם. אתה הופעת בשליח טוב". המלחמה נגמרה. האזרח צ'רניאק חזר לעבודתו בסדום. במקום לחלץ כלי רכב - הגביה סוללות בבריכות האידוי, סלל דרכים חדשות בביקעת ים המלח, אגר נסיון נוסף." מישהו הגה רעיון נאה, ממשיך גולדשטיין לתאר בכתבתו: להביא את מאיר צ'רניאק וקבוצה של בחורים כמוהו - על שכרם, על ידי ציון לשבח. הרעיון התגלגל מרשות לרשות, ביקש לפלס לו דרך, נתקע אי שם באחד המסדרונות. מאיר צ'רניאק לא קיבל צל"ש אז. אבל מפקדים בשטח, שראו מקרוב את פעולותיו, גמלו לו בדברים שבכתב ובעל פה. מאיר היה כבר בסדום, סלל דרכים - בין מלחמה למלחמה. לא התפנה לעסוק ב"חילוץ" הצל"ש שלו. כאשר אריק שרון העניק למאיר צ'רניאק את הצל"ש ב- 1970, אמר לו: "אחרי שנתקענו בחול ציפינו לעזרת אלוהים. לא היינו יוצאים משם. אתה הופעת כשליח טוב". אריק שרון, מפקד חטיבת הדרום, סיפר: "בעצם עוד אז, ב-1969, היה ראוי מאיר לבוא על שכרו באמצעות ציון לשבח. שכן, תפקיד הרכבים שנתקעו בחולות להחיש תגבורת: אנשים, נשק, תחמושת ומזון. ומאחר שהטור נתקע בכונתילה, אף כלי רכב לא יכול היה לזוז ממקומו. ומאיר, כאשר הבחין במכוניות השוקעות הורה לנהג המשאית לשנות כיוון, חיפש ומצא שטח קטן ללא חול טובעני, כיוון לשם את המשאית, תוך גילויי תושייה פרק את הטרקטור הקטן מן המשאית, באמצעות שיח קטן ובודד שמצא שם. וכך המשיך במשך עשרים וארבע שעות רצפות לשאת על גבו את גורל המלחמה. כך חילץ בעקשנות ובדבקות במטרה, שעה אחר שעה, קודם את התותחים אחר כך את האנשים ולבסוף את המזון. מלחמת ששת הימים (1967): "שוב עם טרקטור מול כונתילה, לא רחוק מהגיזרה של 1956, מסייעים ליחידות להתחפש, על סף המלחמה" - כך מתאר גולדשטיין בכתבתו את פעילותו המלחמתית של מאיר צ'רניאק במלחמת ששת הימים. אחר כך מעבירים את מאיר צ'רניאק לצפון, לפלס את הדרך לטנקים, מול המוצב הסורי דרבשייה. חצי יום גורלי. המלחמה נגד הסורים כבר בעיצומה. מאיר - חשוף בטרקטור שלו. אש סורית עצבנית ואימתנית, מכל כלי הנשק שבידיהם. משמאל ומימין, מלפנים ומאחור, מרטשים פגזים את הקרקע הסלעית ורסיסיהם ניתזים כגשם קללה לכל עבר. גם זה נגמר". מלחמת ההתשה (1969): כתבתו של גולדשטיין ממשיכה לגולל את קורותיו של מאיר צ'רניאק בימי הלחימה הקשים ביותר שידע עד אז: "הגעתי אל התופת" - ידע מאיר צ'רניאק במאי 1969, מרגע שהגיע אל הזירה שלו בתעלת סואץ. "בימים נדמה היה, כי לא נותר סנטימטר אחד בשטח, שהמצרים לא כיסוהו בפגזיהם. בלילות - תלו תקוות, שנכזבו. המצרים לא הניחו, כלי הארטילריה שלהם ירקו בשורות של מוות". סוללת העפר, שנועדה לסוכך על הדרך, המתמשכת לאורכה מפני פגיעות ישירות - נסללה בחופזה. כעבור זמן קצר התברר, כי ניבעו בה פרצות, החושפות כל תנועה על הדרך וכי אין היא גבוהה די הצורך. הסבירו לקבוצה קטנה של מפעילי בולדוזרים את חשיבות העניין - מסביר גולדשטיין בכתבתו. "כאשר יצאתי לשטח בפעם הראשונה", נזכר צ'רניאק, "נוכחתי כי לא הפריזו, היו פרצות גדולות והסוללה היתה כל כך נמוכה, שלא היוותה כל מיסתור לרכב הנע בדרך. התחלתי לעבוד. היה ליל ירח מלא. בבית אתה אוהב לילות בהירים כאלה. כאן - היית רוצה לקטוף את הירח מהשמיים, לעטוף אותו בנייר עבה ולהחזיר אותו אחרי גמר העבודה. ממול, בגדה המצרית, היו עצים גבוהים. המצרים ישבו שם למעלה, הרגשתי את העיניים שלהם דוקרות אותי. הם יכלו לשמוע את הרעש של הטרקטור ואני ידעתי, שהם רואים אותי. כל תנועה שלי, כל מהלך בטרקטור. כל נסיעה לפנים ולאחור. לא היה לי כל מסתור. הייתי חשוף לעיני האויב. נמצאתי במרחק של 150 מטר מהמצרים. תפקידי היה לבנות סוללות עפר ולסתום את הפרצות בכיוון לתעלה. הספקתי לעבוד זמן קצר עד שהמצרים החליטו - שמספיק: שלוש מרגמות התחילו לכסות בפגזיהן את שטח העבודה. ניסיתי להתעלם מזה. הרגשתי ושמעתי איך הטיווח של הפגזים הולך ונסגר עלי: עוד פגז. יותר קרוב לטרקטור. עוד יותר קרוב. הבנתי, כי על צמרות העצים הגבוהים יושבים מצרים, המדווחים לפעילי המרגמות על דיוק פגיעותיהם. האש הלכה וסגרה עלי. יכולתי לחשב כמעט בדייקנות מתי ירסקו הפגזים את הטרקטור ואותי. מדוע לא הפסקתי? זאת שאלה טובה. אמרתי לעצמי, הרי צריך יהיה לעשות את זה. אם לא עכשיו - אז יותר מאוחר. אם לא הלילה - אז בלילה הבא. ואז מה יקרה? המצרים יהיו מוכנים יותר טוב. במקום שלוש מרגמות - ירכזו בשטח עשר. במקום עשרים רובאים על צמרות העצים - יביאו חמישים. זאת אומרת: כל דחייה, כל עיכוב - יתנו לי פחות סיכויים לצאת מהגיהנום הזה בחיים. ואם כך אז צריך לנצל את הסיכוי של עכשיו. כמה שהוא קטן - הוא יותר גדול ממה שיהיה בעוד שעה, בעוד לילה". "האוזניים צילצלו לי", נזכר צ'רניאק, "כאילו שמי שהוא דופק לי בתוף ענק. מההתפוצצויות של הפגזים מסביב היה הכלי הענק רועד ומזדעזע. אני רציתי להיות מרוכז בעבודה. מהנסיון לומדים, שבהפעלת כלי כזה, אם אתה לא שומר על ריכוז מלא במשימה שלך - אז אתה משיג פחות יעילות. ואז אתה לא מנצל את היכולת של הבולדוזר שלך במלוא היעילות. ואני הרי רציתי לגמור מהר, מהר ככל האפשר. דחיתי כל מחשבה. חשבתי רק על הסוללה הזאת. עוד עשרה סנטימטר. ועוד עשרה. לנוע ביעילות. לגרוף את העפר במידה הדרושה. לא להעמיק מדי, כדי לא להיתקע עם הסכין בבוץ." "הייתי מטרה מצויינת, ממש מטרה אידיאלית: גדולה כזאת, שאינה מנסה להתחמק מפני האש ונעה כל הזמן על פני שטח מוגבל וקטן. המצרים בטח היו מאושרים. הורידו על השטח מאות פגזים. זה שלא חטפתי פגז מפגיעה ישירה - זה סתם מזל. זה שפגזים התנפצו במרחק של פחות ממטר מהטרקטור, לא הרגו אותי ברסיסיהם - זה לא מזל, זה מקרה: תוך ביצוע העבודה הטרידה אותי המחשבה: איך זה יכול להיות? מדוע הרסיסים לא מנקבים אותי? איך זה שאני עוד חי? באמת, השתוממתי מזה מאוד". אחרי כמה זמן השלים את המלאכה בסוללה שלו - אין צ'רניאק יודע, מספר גולדשטיין בכתבתו. "שעון הזמן פסק ללכת", סיפר לו צ'רניאק. "פעם שמעתי שלוש 'יציאות' בשנייה אחת, נפלטות מתוך לועי המרגמות. קפצתי מעל לטרקטור, השתטחתי על הקרקע, המתנתי עד שהפגזים התנפצו - וחזרתי אל התפקיד". כאשר סיים - נתחוור לצ'רניאק שלא סיים. הטרקטור השני שבת. מה הועיל, איפוא, בשקדנותו ובהסתכנותו, אם הקטע השני נשאר פרוץ ונמוך? הוא עבר לסוללה השניה ומשך לשם את האש המצרית. חזר ונתנסה בנסיון קשה. האוזניים צילצלו. הכלי הענק רעד. תשוש, נטול חוש של זמן, כאילו בא מעולם אחר, חתום מסתורין - טילטל צ'רניאק את גופו אל המוצב. "כמה זמן עשיתי הצגה למצרים"? - הספיק לשאול. "שלוש וחצי שעות" - אמרו לו. הוא צנח על משכבו בהרגשה כי בילה שם שנה תמימה, תחת האש הכבדה, כמטרה חיה. כשקם למחרת - שאל מה עוד צריך לעשות. הסתכלו בו כמו שנסתכסכה דעתו. שלחו אותו לגיזרה אחרת, שלושה קילומטרים מן הראשונה. וכך הוא מספר: "עבדתי שעה תחת אש כבדה. הייתי צריך לסגור פירצה של 300 מטר. אפשר לעשות קטע כזה בלילה אחד, בתנאים רגילים. אבל לי זה לקח ארבעה לילות. אחרי שראיתי, שככה זה לא יילך, כל הזמן תחת אש וללא מסתור, אז הנעתי את הטרקטור אל מאחורי מסתור, בקצה האחד של הסוללה. שם פירקתי את הגג, שלא יבלוט לעיני האוייב. חפרתי חפירה לאורך הקטע הפרוץ. כך השגתי מסתור לפחות מפני אש ישירה. מתוך החפירה הזאת התחלתי לאט-לאט, בנטייה אלכסונית של הבולדוזר, להרים עפר לסתימת הפרצה. מערב עד בוקר. סנטימטר אחרי סנטימטר. זו היתה עבודת נמלים. הייתי כפוף ארבעה לילות רצופים על הבולדוזר הזה, שלא אבלוט מתוך החפירה שלי. גם את זה גמרתי". לקראת סוף תקופת שירות המילואים נזדמנו לו, למאיר, עוד כמה פירצות - בגיזרה אחרת. "חייך, אלה היו פירצות קטנות", כך תיאר זאת צ'רניאק, "כמה עשרות מטרים כל אחת. איפה זה להשוות עם הפירצות הענקיות שהספיק לסתום בראשית שירות המילואים?! צחוק! אז סתמתי גם אותן, שלא יהיו צרות מהן. רק שמול הפירצות האלו היו צמחי סוף סבוכים והמצרים שרצו שם עם מקלעים רבים. הלילות היו חשוכים, הבולדוזר העלה הרבה אבק. זה היה מסתור טוב. אחר כך השתחררתי וחזרתי לעבודה בסדום". עבודה. מלחמה. מילואים. עבודה. מלחמה. מילואים. איזה מעגל מכושף סגור - מסכם גולדשטיין את הכתבה המרתקת שלו על צ'רניאק. קבלת עיטור המופת מהרמטכ"ל, דוד אלעזר (1973): על תרומתו למדינה, במלחמת ההתשה, קיבל מאיר צל"ש, ומאוחר יותר - עיטור המופת. בספר, בעוז רוחם, מופיע התיאור הבא, המסביר את הסיבות לקבלת עיטור המופת: בליל ה-31 במאי 1969, הפעיל רב"ט מאיר צ'רניאק דחפור D-8 להקמת סוללת עפר בדרך ליד תעלת-סואץ. הוא התמיד בעבודתו בדחפור הפתוח, גם כאשר האויב ירה לעברו במרגמות, עד שסיים את הקמת הסוללה. לאחר שהשלים את העבודה בקטע שלו, עבר רב"ט מאיר צ'רניאק לקטע השני, שבו היו צריכים לעבוד 2 מפעילים אחרים, אך לא עבדו מפאת ההפגזה. רב"ט מאיר צ'רניאק ביצע בעצמו את משימת הקמת הסוללה בקטע זה במשך כ-3 שעות תחת אש רצופה של מרגמות. כאשר סיים גם עבודה זו עבר לקטע נוסף של הדרך, שהיתה חשופה לאש מרגמות ונשק קל של האויב. הוא המשיך בעבודתו בשטח זה בהיותו חשוף לאש ובחיפוי אש של כוחותינו, סיים את העבודה גם בקטע זה. כל העבודות, שתוארו לעיל, בוצעו על-ידו ברמה מקצועית גבוהה ובצורה מושלמת. על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת - ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי עיטור המופת עוצב על ידי האמן הבינלאומי, חתן פרס ישראל, דן ריזינגר. צורתו עיגול שאת חזיתו מעטרים חרב וענף זית ( מתוך ויקיפדיה) ומוצמד אליו סרט כחול. העיטור מוענק על ידי הרמטכ"ל על "מעשה שנעשה באומץ לב והוא ראוי לשמש כמופת".] מלחמת יום כיפור (1973): בתחילה צורף מאיר ליחידה שפעלה בעורף אולם בסיום המלחמה, כשעדיין נמשך הגיוס, עברה היחידה לשפת התעלה ובנתה את הגשר היבשתי. עיקר עיסוקיה היה בניית גשר עפר וסלעים וכן גשרים צפים. עיקר הצבא עבר את התעלה בגשר העפר. התפקיד של מאיר היה לשפוך עפר לתעלה, להעמיס סלעים ממחצבה סמוכה עבור הגשר ולעבור תחת אש האויב לעיר סואץ. מאיר ביצע את משימותיו באמצעות טרקטור גדול מאוד, D-9, שהגיע לידיו כשהוא חסר צינור פליטה ומרעיש בעוצמה קיצונית. רעש המנוע עלול היה לפגוע בכושר השמיעה שלו, אך את המשימה צריך הרי לבצע ברמה מקצועית גבוהה. בטרקטור התגלתה תקלה נוספת - אפשר היה להפנות אותו רק שמאלה ולא ימינה. מאיר החל את עבודתו בשטח והמצרים הפגיזו, לאחר שאיתרו את הטרקטור על פי הרעש המחריד ועשו עליו תצפיות. את הבולדוזר הענק הפעיל בפעולה מהירה והקים סוללה כשממול פלוגה של מצרים עם נשק מכוון אליו. רק מאוחר יותר החלה הנסיגה, ועדיין היה עליו לבצע עבודות בסיני תחת אש. "אחד המקומות הקשים ביותר" נזכר מאיר, "היה ליד מעוז מצרי שאותו תפש צה"ל. המצרים ישבו ממול, בקו בר-לב ודרך הגישה שם עברה באזור של ביצות עמוקות". מאיר צ'רניאק הגימלאי - כתב שירים וסיפורים, חזר ללמוד באוניברסיטה והמשיך לטייל בארץ: בצאתו לגמלאות בשנת 1981 התמסר מאיר יותר לעיסוק בתרבות. מאיר הגשים חלום ישן. מאחר ולא סיים את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית שנקטעו במלחמת העצמאות, נרשם מאיר ללימודי ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. הוא היה תלמיד מן המניין (1998-99). כמו כן, מאיר היה חבר באגודות כגון, "המועצה לשימור אתרים", "החברה להגנת הטבע", שבמסגרתה יצא לסיורי הכרת הארץ, "מסדר זאב ז'בוטינסקי", כתב שירה ופרסום ספרי שירה - שמונה ספרים יצאו לאור מאז שנות ה-80. חלק משיריו אף הופיע בעיתונים ובכתבי-עת. השירים שעברו עיבוד מוסיקלי הופקו לביצוע במסגרת מקהלה. בשנות ה-70, בערב חגיגי בהיכל התרבות של באר שבע לכבוד יקירי העיר שהטביעו חותמם על באר שבע, הופיעה מקהלת צעירי באר שבע ושרו את שירו "חג לנגב". כך גם במסגרת חגיגות היובל ה-40 של ערד (2002) למקהלה. לאחרונה, הושמע אחד משיריו, "מתמסר", בביצוע מקהלת הבית של קהילת "אשל אברהם", מקהלת "תגל", בקונצרט חגיגי שהתקיים בבאר שבע לרגל שנת העשור לקיומה. השיר "מתמסר" הולחן על ידי מנצחת המקהלה, הגב' מרגלית סגראי-שלמן. ספרי השירה שפרסם מאיר צ'רניאק כוללים: "על נשים" (1999), "שירי לחימה" (1999), "שירי מסורת" (1998), "שירי מחאה" (1996), "שירי מדבר ונגב" (1993), "איתותים" (1992), "דבק חם" (1991), "המשך" (1987). מאיר צ'רניאק - אדם בעל תחושת צדק מוחלט: את מאיר ניתן להגדיר כאדם בעל תחושת צדק מוחלט, שהעריכו אותה מאוד אנשים שהכירו אותו. הוא לא דיבר הרבה ולא שאל שאלות, הוא עשה את מה שצריך היה לעשות. זאב ז'בוטינסקי היה מגדיר אותו, כפי שכתב במאמרו "ארבעה בנים", כאדם "שאינו יודע לשאול", אדם "עם חוש עליון, שבכוחו נוטל ...משהו...כדבר המובן מאליו, ואינו חוקר לדעת את הסיבות ואת התוצאות." אדם כזה "הוא עמוד-התווך של עם עולם".