שדמי שינפלד שמואל ז"ל

קורות חיים

נולדתי ב- 14.10.1919 להורי איסר שיינפלד ומינה לבית ליברמן. עיר הולדתי הייתה דרוהוביץ. בתקופה זו היה בה שלטון פולני. עד מלחמת העולם הראשונה 1914-1918 כל האזור הזה עד הבלקנים היה שייך לממלכה ההבסבורגית. המדיניות לגבי המיעוטים השונים והרבים היתה די ליבראלית. אחר מלחמת העולם הראשונה התפצלה הממלכה וקמו מדינות חדשות ופולין השתחררה ואז מצבם של היהודים נשתנה לרעה. עד אז השפה הנלמדת היתה גרמנית ומהשחרור היתה הפולנית השפה השליטה. המעבר לשפות השונות גרם לאוכלוסיה קשיים רבים. הוריי שדברו גרמנית היו צריכים להסתגל לשפה החדשה ולאמי לא היה קל הדבר. (אבא שלא למד בבית ספר אלא ב"חדר" ובישיבה לא דבר פולנית אלא רק הבין). במשפחתי מצד אמי היו חזנים רבנים וידועי שם: הסבא שלי היה החזן של בית הכנסת הגדול בעיר. הפרנסה היתה טובה. החזנים מבני המשפחה היו נוסעים לכל מיני ארצות באירופה ואפילו הגיעו עד לאמריקה. אבי נולד בבוריסלב (מקום הולדתו של פרופסור שבח וייס, יושב ראש הכנסת לשעבר). בוריסלב שוכנת לרגלי הקרפטים. האדמה היתה אז בוצית והמדרכות היו מעץ ונבנו יותר גבוהות מהכביש. באזור היו בארות נפט והיהודים בעלי יכולת כלכלית יכלו לרכוש מניות נפט. הנפט זרם בכל העיר ורק כעבור זמן הזרימו את הנפט לבתי זיקוק. אבי היה סוחר והוא רכש מניות בבארות הנפט . הוא התעשר ויכולנו לעבור מאזור עני של העיר לאזור יותר עשיר. הוא קנה בית גדול ויפה ואפילו השכיר דירות למשפחות בעלות יכולת כלכלית, ביניהם היו שופטים, מהנדסים וגם ציונים עשירים. לאחר בואי ארצה היה לי קשר אתם. משפחתי לא היתה גדולה וחוץ ממני היו בה עוד שתי בנות. בהיותי בן 8.5 הגיע לביתנו האח הצעיר של אבי להיפרד ממנו כדי לעלות לארץ ישראל. זה היה בשנת 1927. הוא היה החלוץ הראשון של המשפחה. אני אהבתי את הדוד הזה ובכיתי כשנפרדתי ממנו ואמרתי לאבי: אני רוצה לנסוע עם הדוד לארץ ישראל. עשיתי צרות רבות לאבי בעניין זה. טענתי שאני רוצה ללמוד בארץ ולגור עם דודי. כמובן שבקשתי לא נענתה. בגיל 13 נכנסתי לתנועת הנוער הציוני (ליברלים). בתנועה זו המדריך שלי היה משולם גרול (לעתיד - חבר קבוצנו ולאחר מכן דוקטור לפילוסופיה בכמה אוניברסיטאות בארץ). למשולם היתה השפעה חזקה על התפתחותי האינטלקטואלית. בהיותו איש כריזמטי סחב אחריו הרבה צעירים. כשהוא עבר ל"שומר הצעיר", הלכנו אתו קבוצה גדולה של צעירים. למדנו אתו מרקסיזם, בורוכוביזם. הוא היה אוהד מושבע של המשטר הסובייטי ואתו כולנו. בקן היו לנו חיים תרבותיים וחברתיים מלאים. הייתי מדריך של קבוצת צעירים. עסקנו בצופיות וגיבשנו השקפה ציונית סוציאליסטית. נהלנו מושבות קיץ במקומות יפים ונפלאים. אני זוכר אפיזודה מעניינת מחיינו בתנועה. בהולכי ברחוב ראיתי שני "שקצים" מתקיפים אשה יהודייה. הם זרקו עליה אבנים. רצתי אחריהם ותפסתי אחד מהם בעוד השני זורק אבן בראשי. כשבאתי הביתה לקחו אותי לרופא שקבע: לנער יש זעזוע מוח. לא ספרתי לאמי את הסיפור. אבל הרגשתי את עצמי לוחם להגנת הכבוד היהודי והאשה החלשה, ערכים אלה ספגתי מהתנועה. בהיותי בר מצווה ובעלותי לתורה הבנתי את פירוש המילים שאמרתי כי למדתי עברית באופן פרטי. אהבתי את השפה וכל הזמן "נדנדתי" לאבי שכבר גדלתי כי אני רוצה לעלות ארצה. הרגשתי שאנו בגולה ואין סיכוי לחיים יהודיים בפולין. רציתי ללמוד ב"מקווה ישראל" ללמוד חקלאות בצד הלימודים הכלליים. אמי הייתה המתנגדת החזקה לרעיון הזה. אבי שתק. אני זוכר אותו מסתובב סביב השולחן הגדול בסלון, בזמן הויכוחים, ולא התערב. לאחר ויכוחים סוערים בבית הסכים אבי לשלחני ללמוד למקווה ישראל והוא שלם סכום לא מבוטל עבור שנתיים של לימוד וחיים בפנימייה. בגיל 17.5 נסעתי ארצה. קבלתי אישור וסרטיפיקט של סטודנט. הפצרתי בהוריי שישלחו את אחותי לבית הספר בנהלל. היתה לי הרגשה שמשהו הולך לקרות וגם כשהגעתי ארצה ב-1937, בחודש ספטמבר, לא הפסקתי מלתבוע מהוריי לשלוח את אחותי ארצה והתרעתי בהם מפני אסון שהולך ומתרחש. כשהגעתי ארצה הקרובים היחידים שהיו לי, דוד ודודה באו לקבלני. הגעתי קודם לנמל חיפה והשתוממו שאני יודע עברית. באתי עם שתי מזוודות עם חליפות והרבה מתנות שאימי שלחה לבת דודתי (בובה גדולה). אני זוכר את דודתי עוד מגיל 10, היא היתה אישה צעירה יפה מאד ודברה בעיקר יידיש ופולנית ובזמן שנפרדה מאתנו בעלותה ארצה אני זוכר שבכיתי מצער להיפרד ממנה. עכשיו כשבאתי ארצה היא קבלה אותי יפה מאד ובחמימות רבה. הם גרו ברחובות בדירה קטנה בת שני חדרים ומרפסת. הייתה צפיפות אבל הייתה משפחה. הארץ הפתיעה אותי ביופיה ובשמש הבוהקת שלה. הייתי קם בבוקר ומטייל עם ילדתה בת השלוש ומתענג על הטיול ועל יפי הארץ. שפת הדיבור ביני לבין דודתי הייתה פולנית ועם הדוד עברית. קלטתי הרבה דברים חדשים והייתי חייב להסתגל להם. בפעם הראשונה ראיתי תימנים. הם היו לבושים בכותונות לבנות, הלכתי אחריהם ומשתאה לצורת לבושם והליכותיהם. כל דבר חדש היה בשבילי דבר יפה להפליא. דודי חי בצניעות ובצמצום. שניהם עבדו למען פרנסתם ואחרי הולדת בנם המקום נעשה צר יותר. אני עזרתי להם במלחמתם נגד הנמלים ששרצו בדלתות שפכנו עליהם נפט. הרגשתי שהרבה זמן לא אוכל לשהות אצלם וחיכיתי להתחלת הלימודים במקווה ישראל. מהדוד נודע לי על גורל הוריי בזמן המלחמה. כל יהודי העיר שלנו נרצחו. הגרמנים הכינו ביער בור גדול, הביאו את היהודים עד קצה הבור ירו בהם וכולם נפלו פנימה. כשהגיעה אלי הידיעה שמתי ראשי על ידי ולא יכולתי לבכות. כל הצער נכנס בי פנימה ונחנק בתוכי. החיים במקווה ישראל: "מקווה" היה עבורי עולם קסום. במקום הזה נקלטו תלמידים מכל העולם. מאירופה המזרחית והמערבית ואפילו מארה"ב. כולם היו נערים יהודים שבאו ללמוד יחד עם לימודי תיכון גם לימודי חקלאות. גם ילידי הארץ למדו שם בעיקר תלמידים שבאו ממושבות הברון רוטשילד. עשיתי מאמץ לא לפגר בלימודים וישבתי ימים ולילות ולמדתי בעיקר עברית טכנית ותקנית. גרנו בבית גדול מתקופת הברון: בחדרים מיטות ברזל ואת המזרונים מלאנו במו ידינו בקש. המגורים נקבעו לפי השתייכות תנועתית. המנהל של מקווה ישראל היה קראוזה, אישיות קפדנית ומעוררת יראת כבוד. המחנך הראשי היה ד"ר רבקאי - אדם נבון ובעל השכלה בלתי רגילה. התחלתי לקבל ציונים טובים. שלחתי את התעודה להוריי וכתבתי להם מכתבים בעברית. גם במכתבים ייעצתי להוריי לשלוח את אחותי ארצה. אבי היה מחזיר לי את המכתבים כאשר הוא מתקן את שגיאותיי. ב"מקווה" היה ייצוג של כל תנועות הנוער אפילו בית"ר שהייתה תנועה קטנה. אנו חגגנו את חגי הפועלים כגון: אחד במאי וכשהם הפריעו הם קבלו מכות. תלינו את הדגל על הבית של המנהל קראוזה שהתנגד לכך ואיים לגרשנו מבית הספר. ההתארגנות של תנועת "השומר הצעיר" הייתה נפלאה. נסענו מדי פעם לתל אביב ואני זוכר דמויות מפתח של התנועה דאז: שאול יפה, משה שמיר, חיים גולן (גולדשטיין), חיה קאופמן. השתתפנו במפגנים של התנועה בת"א שהיו מרשימים ביותר. חיי התנהלו יפה והיו מלאי עניין. הציק לי דבר אחד שאחיותיי לא היו אתי. ידעתי שאת הוריי לא אשכנע לעזוב ולכן התעקשתי על אחיותיי אך ללא הועיל. ספטמבר 1939 והגרמנים התקיפו את פולין. באחד הימים קרא לי קראוזה למשרדו והודיע לי שאת השנה השלישית לא אוכל לסיים ב"מקווה" כי הכסף לא הגיע מהוריי. הצטערתי מאד אבל לא היו לי מקורות אחרים ונאלצתי לעזוב את "מקווה ישראל" בלי לסיים את לימודיי. דווקא שהתחלתי להשתלב בעיקר בלימודי המטע. לא הייתה לי פרוטה בכיס, לאן אלך? הלכתי לתנועה. שמחה פלאפן מגן שמואל היה אז ראש ההנהגה של התנועה והוא שלח אותי להדריך בקן כפר אתא. מה לי ולהדרכה ומה אעשה עם לימודי החקלאות? לא הייתה לי ברירה ונסעתי לכפר אתא וגרתי ברמת יוחנן. הייתי הולך ברגל לקן אבל לא היו חניכים בקן לפעולה באו 4-5 נערים. בכפר אתא היו הרבה דתיים ורוב הנוער לא השתייך לתנועות נוער. בתקופה זו היה פילוג ברמת יוחנן. חברי "השומר הצעיר", עזבו לבית אלפא וחברים שזיקתם הייתה למפא"י, הועברו לרמת יוחנן. לא נשאר עבורי מקום לגור שם. שוב נזקקתי לעזרת שמחה פלאפן ששלח אותי לקבוץ שמיר ששכן בקרבת רמת יוחנן. כל יום נסענו לעבוד בבית חרושת ללבנים "נעמן". חליתי באסכרה (דיפתריה) ולאחר הבראתי נשלחתי לקבוץ נגבה שזה עתה התיישב במסגרת "חומה ומגדל". שם נסלל כביש בעבודת ידיים. את התקופה הזו אני זוכר כתקופת נדודים קשה ומיגעת. לאחר טלטולים הגעתי בפברואר 1940 לקומונה בירושלים לבקר את משולם גרול, מדריכי לשעבר. בקומונה זו התארגן הגרעין של קבוץ א"י ו' ששכן בהדר. משולם יעץ לי להצטרף לגרעין הזה. בחודש מאי 1941 הגעתי לקבוץ א"י ו' בהדר. הקבוץ היה קטן והאווירה הייתה אינטימית ונעימה. החברים נקראו לשיחת חברים מדי פעם אפילו האמצע היום על-ידי צלצול בפעמון. באמצע החודש הגיע חבר הוועד הפועל של הקבוץ ארצי והודיע לנו שהוחלט שכל קבוץ חייב לתת לפי מכסה מסוימת חברים לגיוס לפלוגות המחץ (הפלמ"ח), כדי לקדם את הסכנה של הגרמנים העלולים לתקוף את ארץ ישראל. המצב היה מסוכן והחזית התקרבה למצרים. השיחה החליטה שרק מתנדבים יצאו למשימה המסוכנת הזו. גרתי אז עם יהושע קמינסקי (לעתיד פרופ. יהושע אפרון, ראש הפקולטה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב). יהושע היה אדם משכיל ובעל זיכרון פנומנאלי, אדם מופנם מאד. היה לו כשרון להרצות שעות - כמעין נובע היה - כאשר נתבקש. היינו מיודדים מאד. סיפרתי לו שיש בכוונתי להתנדב והוא הצטרף אלי. שנינו התנדבנו לפלמ"ח. גם גרשון עציון התנדב אז ואחר זמן התנדבו חברים רבים לפלמ"ח ומעטים יותר ל"בריגדה". הפלמ"ח: באחת השבתות הודיעו לי וליהושע לבוא לרמת הכובש. שם פגשנו את אורי יפה - חבר קבוץ מעוז חיים - שהקים את הפלוגה שלנו ונהיה מפקדה. רוב המצטרפים לפלוגה היו חברי קבוץ ובודדים היו מהמושבות והמושבים מאזור השרון. באנו בלי כל ציוד ולא ידענו מה מטרת הפגישה. אורי פקד עלינו ללכת לסיור. יצאנו. השעה התארכה ולא היו לנו מים. בחוץ היה חם ויבש ואנו ממשיכים ללכת בלי לדעת את המטרה. לפנות ערב הגענו לפאתי שכם הרווינו את צימאוננו במי באר. (בתקופה זו יהודי לא העז להגיע לשכם כי הערבים היו עוינים מאד). פתאום הופיעו שוטרים ושאלו מי אנחנו? ענינו שאנו מטיילים. הם דרשו מאתנו להסתלק מן המקום. הזמנו משאית ערבית שהביאונו למטע זיתים אחרי שכם. שם צנחנו מיד על האדמה, היינו עייפים וסחוטים. היבלות ברגליים הציקו והיינו שרוטים ברגליים ובכל הגוף. נרדמנו מהר ובבוקר השכם המשכנו לפתח תקווה. רובנו הולכים יחפים או בגרביים ורק אורי נועל נעליים. אלו היו ימי הראשית של הפלמ"ח. היה חוסר ארגון וחוסר ניסיון. כשחזרנו להדר לא יכולנו לצאת לעבודה 3 ימים עד שרגלינו הבריאו ויכולנו לדרוך. מדי פעם נקראנו לפגישות ולמסעות ארעיים. כעבור חצי שנה הוחלט במפקדה - יצחק שדה וטבנקין - להעביר את האנשים לפלוגות קבע, בעיקר בקיבוצי הקיבוץ המאוחד. רק כעבור זמן נקבעו גם קיבוצי הקבוץ הארצי ליעד הפלמ"ח. יצאנו לקבוצים: אלונים, יגור, חניתה ואילון. תפקידי בפלמ"ח היה חבלן. עברתי קורס והכשרתי את עצמי גם בירי מקלעים. (זה היה מאד נדיר אז). בתוך הפלמ"ח התנהל ויכוח רציני. היו חברים שהעדיפו ההתגייסות לבריגדה בטענם ששם יוכלו ללחום מלחמה ממשית בנאצים. ילבשו מדי צבא (זה קסם בעיקר לצעירים יותר). היה גם חלק שטען שיש להקים כוח מגן בארץ כדי לקדם פני הרעה ושהוא יהווה כוח המגן של המדינה שבדרך. חלק מהצעירים עזבו את הפלמ"ח והעדיפו את ההתגייסות לבריגאדה. בעיני בני מהרשק - מקבוץ גבעת השלשה - היה הפוליטרוק של הפלמ"ח והוא ערך מסע שכנוע בין צעירי הקיבוץ להצטרף לפלמ"ח וגם בין צעירי הערים והמושבות. בתקופה זו ביצעו האצ"ל והלח"י פעולות ממשיות ולחלק מחברי הפלמ"ח קסמו פעולות אלה. אנחנו היינו בדעת המוסדות הלאומיים שלא הסכימו לפעולות טרור נגד הבריטים ובעיקר נגד טרור אישי. הפלמ"ח התרכז אז ברמת יוחנן, עמק הירדן, כנרת ואשדות. הפעולה שלנו הייתה מלבד אימונים ועבודה, גם לערוך מסעות ליליים לאורך הירדן, ים המלח, מצדה, עין גדי, סדום ומשם לרביבים. המסעות נועדו להכרת הסביבה וחישול הגוף והחברה. באחד הימים היה תמרון גדודי עם כל הנשק. זה נקרא תמרון באש חיה. כשהתחלנו לירות באש חיה עברה קבוצת בדווים ונאלצנו להתקפל ולזוז הלאה. בסך הכול הפלמ"ח היה צבא עני. היה חוסר נשק והיה קשה לערוך תמרונים, אבל הרוח לא נפלה ובסוף הסתדרו הדברים. תקופת המרי נגד הבריטים החלה לא רק אצ"ל ולח"י לחמו באנגלים גם הפלמ"ח עשו פעולות רציניות שסיפקו חלק גדול מצעירי הפלמ"ח. פעולות רבות בוצעו על ידי הפלמ"ח נגד הבריטים עד קום המדינה. עם קום המדינה היה הפלמ"ח הכוח הראשון שפרץ לירושלים לנגב ולשאר חלקי הארץ. כיבוש באר שבע בדרום וכיבוש סאסא בצפון. הכול התנהל תחת פיקודו של יגאל אלון. בפעולות אלו נפלו רבים. בקרבות איבד הפלמ"ח כ- 1000 לוחמים. בזמן תנועת המרי, היה שתוף פעולה זמני בין ארגוני המחתרת. אבל הפלמ"ח ערך שתי פעולות גדולות בעלות תעוזה גדולה מאד: פיצוץ מסילות הברזל של רכבות ופיצוץ הגשרים בכל הארץ בעת ובעונה אחת. בתור חבלן השתתפתי בפיצוץ מסילות הרכבות. המעשה היה כך: בזמן היותי בהכשרה ב"מקווה" מטעם הקיבוץ, נקראתי לפתע להגיע לגבעת ברנר. הייתה זו פקודה מטעם הפלמ"ח. הגעתי למקום ושם נאספו רבים והוסענו לקיבוץ נען. בקצה המחנה באוהלים קבלנו נשק ושקיות ט.נ.ט.(חומרי נפץ). הלכנו זמן רב ברגל עד שהגענו לפסי הרכבת. כאן התחיל תפקידי בתור חבלן מקצועי. עשרה חברים אבטחו אותי, חמישה מכל צד. שמתי את השקית על פסי הרכבת הכנסתי דטונטור עם חוט והדלקתי את הפתיל. אחר כך נתתי אות למאבטחים לרוץ מהמקום. כך בצעתי 8 פיצוצים. לפני התשיעי ראיתי רכבת מתקרבת. שמתי את שתי השקיות ומהדף הפיצוץ הרגשתי את עצמי מרחף באוויר. כשחזרנו מהפעולה עברנו עם הנשק ליד כפר ערבי והגענו לבסיס ומשם התפזרנו כל אחד למקומו. כשהקיבוץ עבר לנחלת יהודה - מושבה על יד ראשון לציון - קבלנו אדמות מקרן הקיימת בתוך בית דגון. אני הקמתי שם משתלה שהיו בה: ורדים, תפוחי עץ ואגסים. ניצלתי את הידע שרכשתי ב"מקווה ישראל". את המשתלה הקמתי בשותפות עם חבר שקבל הכשרה במשתלות. הוא נתן את הכסף ואני הייתי אחראי על הביצוע. כעבור כמה חודשים פרחו הורדים בשפע ואני הייתי הולך יום- יום ברגל עם הורדים שקטפתי לת"א עד קינג ג'ורג' למוכרם בחנות מסוימת. הכסף הזה היה עובר מיד לגזבר - נוח טוניק. אלה היו פרוטות. כשהוחלט על התיישבות 'פקד' עלי שרגא לעלות לטירה וכל עבודתי בבית דגון ירדה לטמיון. הייתי בין ראשוני טירה. העבודה שלנו הייתה סיקול של חלקות שקבלנו . עשינו זאת עם פרדות ואני הייתי העגלון. פרקנו את האבנים לפי קווי גובה. על כל יום עבודה קבלנו תשלום מווייץ - מנהל מחלקת התיישבות ההר (הוא אהב והתיידד עם שרגא). כשפרצו המאורעות לפני מלחמת השחרור נאלץ הכפר הסמוך לטירה להתפרק והערבים, לפי הוראות המוסדות הסתלקו וברחו. בתקופה זו נהרג חברנו דב זליגמן באדמות טירה. בחודש יוני עלינו לעין דור. בעין דור לא היו לנו מים . הקמנו סכר ומשאבה ובעזרתם השקינו חלק מהגידולים. אנחנו השקינו את הכרם שנטענו וזה דרש הרבה יותר מים. הענפים החקלאיים מלבד הפלחה היו: הצאן והרפת, הכרם וכרם זיתים. כעבור שלש שנים התחלנו לנטוע מטעי תפוחים. בשנות ה- 50 הראשונות נסעתי למשמר העמק לייעוץ מקצועי בדבר זני תפוחי עץ. אנחנו נטענו עצי תפוח גרנד אלכסנדר ובתור זן מפרה את ה'בננה'. המטע התפתח יפה ותפוחי הגרנד אלכסנדר הקסימו בגודלם וביופיים. החברים היו יוצאים לגיוסים אחר העבודה הרגילה ואזור המטעים שקק חיים עם מצהלות הילדים. בגמר הגיוסים חלקנו גלידה והגיוס הפך לחוויה קיבוצית חברתית נהדרת. היה מאמץ כללי של הקיבוץ. הגרנד אלכסנדר שלנו כבש את השוק ותפס מקום נכבד בין המטעים בארץ. זאת הייתה ההכנסה הגדולה ביותר של הקיבוץ בתקופה ההיא. אחרי שקיבוצים אחרים התחילו לנטוע מטעי גרנד, הרווחיות ירדה. נטענו בשטח אחר אגסים וכל מיני פירות. אבל החקלאות בעין דור לא הצליחה לאורך זמן. הכרם נעקר והגיע גם תורו של המטע. עבורי זה היה קטע מאד כואב למרות שהבנתי שאקלים עין דור בלי מקורות מים משלו מייקר ועושה את המטע לבלתי רנטבילי, מה גם שהוא דורש בזמן העונה ידיים עובדות רבות. אני נזכר באפיזודה מימי המטע. הייתה בשנות ה- 50 בהלה לשתילים. כולם חיפשו שתילים טובים וגדולים. אנחנו מצאנו שתילים דו-שנתיים. בקיבוץ עמיעד יחד עם גרשון עציון העמסנו את שתילי גרנד אלכסנדר ודלישוס על האוטו וקבלנו מהם יבול ענק. בימי גשם ארגנו כנסי נוטעים. כששמעו בכנסים את הסיכומים שלנו מהמטע ביקרו רבים במטע ובקשו אותי להיכנס לוועדת הנוטעים. לא התלהבתי מהרעיון אבל לאחר הפצרות נכנעתי. עשינו סיורים וייעצנו למתחילים. עשינו סקר מטעים באזור. היה לי סיפוק רב בעבודה זו בעיקר כשההצלחה העירה פנים. השקעתי במטע את כל הידע המסירות והזמן שלי. כשהקימו את בית האריזה המרכזי בעמק עבדתי גם שם. ריכזתי את המטע כמה שנים טובות ולאחר שעקרנו אותו עבדתי בכל מיני מקומות בקיבוץ. בשנות ה-70 נבחרתי לגזבר וכיהנתי בתפקיד חמש שנים. זה היה תפקיד מורכב ומסובך ונעשה כולו על ידי אדם אחד בלי עזרה של גורמים מסייעים כמו בימינו. רכשתי ניסיון בשטח הכלכלי. הייתי חבר בוועדת המשק ופעיל בשטח הכלכלי. יש לי קבוצת חברים וידידים בקיבוץ עוד מימי הפלמ"ח. אתם אני מנהל את חיי החברתיים הצנועים. אני זוכר לטובה את הטיול הנפלא שערכנו צביקה וחנה גרשון ורינה ואני באירופה במשך ששה שבועות. חווינו חוויות נפלאות ראינו מקומות מרהיבים וכשרינה שכתבה יומן נסיעות מקריאה בימי הולדת קטעים ממנו אני נזכר בכל החוויות האלה ויש לי טעם טוב מהם. אחר גמר הגזברות נכנסתי לעבוד בטלדור. עבדתי שם 17 שנים בשזירה עדינה בזוגות וברביעיות. כשהעבודה קשתה עלי החלטתי לפרוש מטלדור. כשעברתי את גיל ה-70 פנתה אלי אסתר עופר להצטרף לצוות עובדי הארכיון ויחד עם דוד תם היווינו צוות לעניין. תפקידי היה לפתח את הארכיון הגדול. רכוש גדול שהשאירה לנו הארכיונאית הראשונה חני ז"ל. אני עובד בארכיון בעניין זה כ-6 שנים ואני בקשר עם רכזי המוסדות ומקבל מהם את החומר לפיתוח ואחסון. יש לנו ארכיון מסודר ומרווח ונעים לעבוד בו. עכשיו הצטרף צעיר מאתנו יהושע דורי שבעיקר עובד במחשוב, כלי שאינני מכירו וקשה לי לחשוב שאוכל לעסוק בו. אני מתקרב לגיל 80 וחזרתי לאהבתי הישנה והיא קריאת ספרים. יש לי ספריה פרטית יפה וכמה חברים נהנים ממנו. אני לומד אנגלית שנים רבות עם דוד בן נחום. אני מנהל חיים בסדר יום קפדני ועושה תרגילי התעמלות, אוכל אוכל בריא ובשעות קבועות וכך אני מצליח לשמור על בריאותי. אינני איש חברה מובהק, מסתפק בידידים ספורים אבל שותף לשולחן של ה"פרלמנט" שבזמן האחרון התדלדל בגלל מחלות שלכמה מחבריו. יש לי בן ונכדה שגרים בארה"ב. אני עומד בקשר איתם. ביקרתי פעמיים בארה"ב והבן ביקר אותי פעמיים ועתה אני מצפה לבוא בני, כלתי ונכדתי באוגוסט. ערכתי כבר תכנית נסיעות ואני מקווה שבעזרת האנגלית שרכשתי אוכל לתקשר איתם יותר טוב. הבן מביא את אפרה של אמו בכדי לקברה בעין דור בו הייתה חברה בתחילת הקיבוץ. לא קל היה עבורי לספר את תולדות חיי. אבל עתה אני שמח שנעניתי לפנייתה של אסתר עופר ודפי חיי יהיו כלולים בספר שיוצא ואשתדל שגם בני כלתי ונכדתי יוכלו לקוראם באנגלית. שמואל שדמי נפטר ב-6 בדצמבר שנת 2011. הוא היה חבר קיבוץ עין-דור עד יום מותו. מסר את הפרטים: אריה מלכין.