ברק ברקו משה ז"ל

קורות חיים

משה נולד בחיפה ב-23 בנובמבר .1925 להורי רחל וגדליהו שבאו בגפם על חשבונם ללא קשר לתנועה כלשהי מרומניה אבא כחבתן אומן, החל מיד לעבוד ביקבי פרידמן ללא הכרת תנאי השכר "כי יהודי דואג ליהודי, בארץ היהודים". ניצול עולה חדש תמים, שעבד בשכר רעב. אמא שאיבדה חצי ממשקלה לקחה אותי בשיט זול על סיפון ללא מיטה, הגיעה להוריה שנבהלו למראה. שם התאוששה ושבה לארץ, למצוקה שהחמירה כי היו כבר שני בנים. שוב לרומניה על הסיפון. שוב התאוששה ושבה לבעלה בפתח תקוה, לשם עבר היקב. שם למדתי בגן הילדים. מחסור תמידי. אחרי מאורעות תרפ"ט ב-1930 שבנו לרומניה להשתקם. אבא עבד בחבתניה שהוריש סבי אני למדתי בבית ספר עברי בעיר ולאחר כ-4 שנות עבודה שבו לארץ ואני כבן 10, בנמל קונסטנצה, ראיתי איך אמא הבריחה בככר לחם את החסכונות להקמת בית בארץ. נסיונו המר בארץ נטש אבא את החבתנות ועבר לבניה וסלילת כבישים. גרנו ההורים וארבעת ילדיהם בחדר אחד בבית ערבי ברחוב השומר 3 שנים ואז עברנו לבית שני חדרים וחצר בקרית חיים, בזכות הכסף שנצבר ברומניה. למדתי ב"אליאנס", נסעתי כל יום ברכבת לחיפה. חברתי ל"נוער העובד". פעם ישבתי עם המדריכה, שני שובבים ערכו דו קרב במקלות בצד מהם עפה חתיכה ופצעה את עיני השמאלית שאיני רואה בה מאז. הורי לא יוכלו לממן לימודי תיכון. כדי לעזור להם, עבדתי בבי"חר לעיבוד כפתורי עצם. עבודה בעמידה כל היום בעזרת עשרות אלפי תנועות רגלים, זרועות, אצבעות ועצם הירך והישבן בשלבי הייצור השונים. שיעבוד טורדני למכונה נוסח "זמנים מודרניים". אז מוניתי כמדריך בתנועה. קבוצתי היתה לימים מראשוני קיבוץ "נחשולים" לבסוף זכיתי להיות חניך בבית מלאכה למסגרות, בו לא היססו להכות על "מחדלים". כך הפכתי למסגר. גידול במוח ליד אוזן שמאל, הוצא אז בניתוח שהצילני אך גרם לחרשות באוזן זו. כך עם אוזן שמאל ועין ימין הייתי על סף דרכי כבוגר. במלחמת העולם, נדרשתי להדריך דור המשך ל"התיישבות והגנה" ושוחררתי מחובת "התנדבות" לצבא הבריטי או לפלמ"ח, עם פנקס "מגויס" שהעיד על מעמדי זה. חברתי להכשרת "חרמש" מהקריה, בקיבוץ עין גב. בשנה השנייה גוייסנו כהכשרה לפלמ"ח, בה התאמנו אך לא נקראנו לפעולה. הצטרפנו לפלוגת קיבוץ החותרים בקרית חיים.המשכתי כשנה במסגרייה. בתנועה נזכרו שהייתי מדריך והוצאתי לרכז ולהדריך את סניפי הרצליה, רמת השרון ושפיים. שם "חווינו" את "השבת השחורה" הבוגרים שהדרכתי התגייסו לפלמ"ח כחלק מהכשרת "תל כיף" ממקימי נתיב הל"ה. בן ה-21 הועברתי לריכוז הנוער העובד בירושלים, בראש צוות של 7 מדריכים. הבוגרים שהדרכתי היו מלוחמי תש"ח בפלמ"ח ממקימי מלכיה ויפתח. לסיום תפקידי בירושלים ב-1948 שבתי ל"החותרים" ועלינו להתיישבות ספר למול טירה (טירת הכרמל) בה לקחתי חלק בעבודה ובהגנה על המקום. כשנודעתי כדובר צרפתית, גויסתי להדריך ולעצב את "דרור" במרוקו ותוניסיה כתנועה ולא רק מועדון וויכוחים. על סמך ניסיוני, הנהגתי שירה עברית, ריקודי עם, משחקים במועדון ובמחנות וזאת במסמכים חוקיים לזהות בדויה. מבין החניכים שם, הגיעו חברים לקיבוצים שונים. בשובי נשאתי את מיקי גוטליב, רעייתי עד היום ואם ארבעת ילדי. מ-1953 אנו בגבת. השלמת לימודי תיכון וסמינר הכשירה אותי כמורה. העמקתי את תחביבי בהיסטוריה, ידיעת הארץ וארכיאולוגיה מראשוני "נאמני העתיקות" בארץ. כ-10 שנים בהוראה, במימוש חידושי סמינר הקיבוצים, בלימוד מן החיים בעזרת טיולים ללא ספרים. זה היה משהו מרשים, אך הזמן והמסירות שנדרשו לכך הפכו את השיטה לבלתי מעשית לרוב המורים. בן 37, פנו אלי שאעצב את "דרור" בלגיה כתנועת נעורים. טענתי שהנוער זכאי לאיש קרוב לגילם. לא ויתרו לי, ויצאתי עם מיקי ושלשת ילדינו אז לבריסל. הייתה פעילות רבת רושם והישגים. אך בשנות ה-60, הקיבוץ חדל להיות אתגר ל"הגשמה" וליעוד כלשהו. בתקופה זו עזבו רוב בוגרי התנועות והנח"ל והתנועה הקיבוצית חדלה לגדול. שבנו לגבת כתום שלש שנים בבריסל, בהן הילדים למדו בבית ספר צרפתי שליד הבית. מיקי שבה לעבודתה כגננת. שנה הייתי מראשוני עובדי מפעל ההשקיה "פלסטרו". אז סוף סוף נכנסתי לעבודה בחקלאות בה ראיתי סמל לקיבוציות. רעיונית רציתי להיות איש קיבוץ אך נפשית סלדתי מחקלאות, מעולם לא "הצצתי" למשק העזר של הורי מהגדולים בקריה עם עופות עזים גן ירק ועוד. קיבוצניק שלא נהג טרקטור וודאי לא מכונית. אך מה לעשות?! מכיוון שסלדתי ממגע בעלי חיים, בחרתי בענף החקלאי הרחוק ביותר מהם והגעתי למטעים כשילוב קרקע, צימוח יפה עם... צל. הצלחתי כ-15 שנה לעבוד גופנית בחקלאות כהגשמה מודעת של השקפת העולם שבחרתי. אף כי כל חברי בני דורי היו כבר באותה עת מעבר לעבודה הפשוטה ועסקו בתכנון, ניהול או בפוליטיקה חקלאית. בלעתי "גלולה הכרתית" זו, גם בעזרת תפקידי משנה בארגון חגים ומועדים, כעורך עלון הקיבוץ ופיתוח כמאה משחקי חברה שהופצו בכל ההתיישבות. פירוק בתי הילדים שהיו מוקד נפשי ואדריכלי גם בגבת, היה לי אות שהקיבוץ מתעקש ללכת אל חדלונו. פרשתי מפעילות בו. על סף הגיל השלישי זכיתי בשנת לימודי תחביב: תנ"ך, לשון, וידיעת הארץ. זכיתי ברישיון רשמי כמדריך תיירים ויצאתי לשוק הפרטי, במאבק הרכושני לקיום, ברוח השינויים בקיבוץ... הדרכה התאימה לאופיי. יכולתי להיות תמיד במיטבי, בהברקה בת שבוע עד שבועיים, בניצול כל יכולתי וכישורי נפרדתי מהתיירים בשיא התלהבותם, עוד לפני שהתחלתי לחזור על עצמי. אז באה קבוצה חדשה ושוב אותה הברקה בלי להגיע לשעמום. הדרכתי לרוב צליינים נוצריים, בשילוב המשקע היהודי-הציוני שלי, לא מעט בזכות ניסיוני כמדריך נוער. תחילה הדרכתי בעברית, אנגלית, צרפתית ויידיש. למדתי לבדי גרמנית שהפכה לעיקר עבודתי. במלחמת המפרץ, חסרי עבודה הדרכנו עולי רוסיה בעברית ומישהו תרגם. היה אתגר להדריך ברוסית. תוך חודש הדרכתי ברוסית מחיפה עד ירושלים כולל ביקור ב"יד ושם". אך אז גליתי מדריכים ראשונים מעולי רוסיה, לא רציתי להתחרות בנקלטים והסתלקתי מההדרכה ברוסית. בערוב ימי כמדריך עמדתי גם בבחינות בשפה הרומנית. בן 75 פרשתי מרצוני עוד שלא להגיע לרגע בו לא ירצו להעסיק אותי והייתי לגמלאי בקיבוצי גבת. למראה כוננית הספרים והתיקים המלאה חומר שהכנתי בכל השפות, ידעתי שכל זה ילך לאיבוד, ברגע שאתחיל "לרדת מהפסים". חומר קריא כרכתי לספרים יחידאים, שנתתי כשי ל"יד בן צבי" ועוד מוסדות ששמחו מאד למיצג חריג שכזה שישמש ללימוד ומחקר. כן עברתי על פני כל בתי הספר לתיירות ומצאתי לבסוף בחור ב-50 שנה צעיר ממני, שגילה עניין לשמוע את ניסיוני ולאמץ את כל ראשי הפרקים, של הדרכתי בכל אתרי הארץ. שנה וחצי שהקניתי לו את חוויותיי. הוא רשם והקליט. כיום מספר שנים לאחר מכן. שמחתי לשמוע מחברות התיירות ש"התלמיד עלה על רבו" ואני יודע שיהיה מדריך תיירים צבר בר סמכא ל-40 השנים הבאות. בשנים האחרונות כתבתי והשלמתי ספר מלים ופולקלור מקומי בשם "גבתי דבר גבתית", שהגיע לכל הספריות החשובות בארץ ובעולם. כיום אני מבלה את זמני סביב הכתיבה, המחשב, הקשר האישי לעשרות מכותבים בארץ ובעולם, ובסריקת כל מכתבי ומסמכי ששמרתי ואני מעביר אותם עתה למוסדות שהנושא נוגע להם. כשם שהגשתי לבית הפלמ"ח את תצלומי כיתת "הגדעים" בה הייתי במסגרת מחלקת "חרמש" בפלוגה ב' ואת רישום הזיכרונות מאותם ימים שבעקבותיהם. משה ברק היה חבר בקיבוץ גבת בעמק יזרעאל עד לפטירתו בחודש אוגוסט 2012.