לוחם איזנשטט שאול ז"ל

קורות חיים

אבא, שאול איזנשטט, נולד ב-15.7.1923, ב' אב תרפ"ג, בכפר קטן בצפון בלארוס. אביו היה בן למשפחה אמידה ואמו, דוקטור מלכה איזנשטט, הייתה רופאת שיניים. המשפחה היתה ציונית ביותר (ברל כצנלסון היה קרוב משפחה משני הצדדים) ומיום לידתו דיברו הוריו אליו אך ורק בעברית, לא ברוסית ולא באידיש. אפילו את תאריך לידתו הלועזי לא ידע שנים רבות.
כשהיה פחות מבן שנתיים, בשנת 1925 עלתה המשפחה ארצה. זמן קצר התגוררו בחיפה ולאחר מכן עברו לבאר טוביה לעסוק בעבודת אדמת המולדת.  הסבתא מלכה פתחה מרפאת שיניים לרווחת התושבים יהודים וערבים.
כשהיה בן שש חווה על בשרו את מאורעות תרפ"ט. באר טוביה נחרבה והתושבים יצאו בעור שיניהם, ולולא תושייתם היו נופלים קורבן ללינץ' בידי הפורעים שאך זמן מועט לפני כן היו ביחסיי שכנות טובים איתם. לאחר שבאר טוביה נחרבה, עברה המשפחה  לייסד ישוב חדש - את פרדס חנה.
שם הם נטעו פרדסים וסבתא פתחה מחדש את הקליניקה, בפרדס חנה למד אבא בבית ספר היסודי שלימים ייקרא "אלונים". הוא היה תלמיד מצטיין בכל התחומים ובין היתר, כתב סיפור קטן שעל פיו כתב אחיו הגדול, הסופר מיכאל דשא, את הספר "רון משומרון". במיוחד היה טוב בחשבון.

לאחר מכן למד לימודי תיכון במקווה ישראל, במסגרת התיכון גויס בשנת 1942לפלמ"ח בהכשרת מקווה ישראל-כפר נחום, לפלוגה ד' - הפלוגה התל-אביבית. במלחמת העצמאות, שרת בגדוד החמישי של חטיבת הראל. בתפקידו היה סייר ומלווה שיירות. משך תקופה ארוכה השתתף בקרבות בירושלים וגם בקרב הכושל בלטרון חזר לשדה הקרב לאחר הנסיגה כדי לפנות פצועים תחת אש צולבת, אך לא קיבל על כך שום תעודת הכרה/הוקרה. אבי היה אדם צנוע ביותר ועל כך ועל עוד מעללים שמענו מחברו הפלמחניק יוסקה ברקאי ז״ל. 
לאחר מלחמת השחרור חזר למשק ועבד עם אביו. בשנת 1952 נפצע קשה מאוד במהלך פעילות בשירות מילואים בגבול הדרום (עוטף עזה של הימים ההם) בהיותו  סייר לוחם, כאשר רכב הסיור בו נסע עלה על מוקש. הוא נותר פגוע ראש וסרב לקבל הכרה בנכות. לפיכך קיבל אחוזי נכות נמוכים ביחס לפגיעות שלו. לאחר החלמתו חזר לעבוד עם אבא שלו בפרדסים בפרדס חנה, ובהמשך התנדב לשרת בהג״א שירת שנים רבות ואף זכה באות הצטיינות על כך.

בשנת 1956 נישא שאול לשרה לבית גואטה, עולה חדשה מלוב בנגאזי, שהייתה צעירה ממנו בעשר  שנים. היו להם חמישה ילדים ו-22 נכדים ולמרות ההבדלים התרבותיים הגדולים מאוד ביניהם, הם היו נשואים 56 שנים. 
אבי היה חקלאי או ליתר דיוק פרדסן כל ימיו, למרות שבתיכון היה תלמיד מצטיין והצטיין במתמטיקה לא הלך לאוניברסיטה, יתכן שפגיעת הראש החמורה גרמה לו להישאר חקלאי, וכך ללא יכולת לנהוג לא בטרקטור ולא ברכב, בגלל פגיעת הראש, היה אבי חקלאי שנסע על אופניים. אפשר לומר שהקדים את זמנו בכך היה מכוון אקולוגיה. כמובן שהאופניים לא היו חשמליים ואף ללא הילוכים, משך שנים ארוכות נסע אבי לאורך
השדרה בפרדס-חנה, מביתו לפרדס, אשר אתו היה לו קשר אינטימי ביותר והוא הכיר בו כל עץ ועץ,
אבי היה אדם ישר טוב לב ותמים היה ציוני מושבע בן נאמן ביותר למדינה. גם כי לא היה דתי, היה בן נאמן גם לעם ישראל אהב והוקיר את המורשת והמסורת היהודית. בביתנו, שלא היה בית דתי ואולי גם לא הכי מסורתי, היה בכל ששי בערב קידוש, ותמיד חגגנו את כל חגי ישראל.

בגיל מבוגר יותר חזר אבא למקורות ובשבתות, אחרי שהיה חוזר על אופניו מעבודתו בפרדס מרחק של כשלושה קילומטר, וסך הכל ששה-שבעה
קילומטרים הלוך חזור, בכל מזג אוויר!, היה פושט את בגדי העבודה, לובש בגדים חגיגיים וצועד לבית הכנסת הגדול לעשות נחת לאבינו שבשמים ולאביו מולידו רבי שכנא איזנשטט, שגם הוא היה פרדסן ואוטודידקט, ובגיל לא צעיר לאחר מקרה שבו ניצלו חייו בנס, חזר בתשובה והיה לתלמיד חכם ואף ייסד את בית הכנסת הגדול בפרדס-חנה.
אבא היה מוזיקלי ביותר, שר מאוד יפה והיה ממש אלוף בלספר סיפורים, הזיכרון שלו לטווח קצר היה פגוע, אך הוא זכר לפרטי פרטים
אירועים מילדותו ומהפלמ"ח, כולל שירים רבים שידע בעל-פה. על אבא ניתן לומר בקלות רבה שהיה מיפי הבלורית והתואר בשערו המתולתל השופע, גופו החסון ועיניו שהיו הכי כחולות בעולם.

אבא, שאול איזנשטט, נפטר ב-4 בספטמבר 2012, י"ח באלול תשע"ב. 

את קורות החיים העבירה תמר דן, בתו של שאול איזנשטט.