לוחמת אברוצקי פרוסקובר בת עמי תמי ז"ל

קורות חיים

בת-עמי נולדה בשנת 1929 בראשון לציון. התגייסה לפלמ"ח במסגרת הכשרת משמר השרון בשנת 1945 ושירתה בפלוגה ה'. במלחמת העצמאות שירתה בגדוד 52 של גבעתי. שימשה כיו"ר ארגון יד לבנים בראשון-לציון וישבה בהנהלת הארגון הארצי של יד לבנים. בת עמי אברוצקי התגוררה בראשון לציון עד לפטירתה ב-28 בנובמבר שנת 2022.

בת עמי אברוצקי נולדה בראשון לציון. למדה בבית הספר העממי ("חביב") במושבה ובבית הספר החקלאי בעיינות. בת 16, התגייסה לפלמ"ח. הייתה בהכשרה בקיבוץ משמר השרון וב"שבת השחורה" נעצרה על ידי הבריטים וישבה במשך שבועיים בכלא בלטרון. נמנית עם מקימי קיבוץ "פוריה" בגליל. עם קום המדינה, החלה את שירותה הצבאי כאלחוטאית (בקיבוץ עקיבא=כפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי כיום) בגדוד 52 בחטיבת גבעתי, ולקחה חלק במלחמת השחרור. אחרי השחרור, עבדה כפקידה במשרד עורך דין ובהמשך, ב"יכין חקל" (חברה חקלאית). במלחמת יום הכיפורים נפל בנה ערן ומאז, כמתנדבת ב"יד לבנים", כיהנה במשך למעלה משלושים שנה כיושבת ראש המשפחות השכולות.

מילות פרידה מאמא

אי שם לפני כחמש עשרה שנה, כשליבו של אבא נדם ואנו כולנו עמדנו סביב מיטתו, כאובים ודואבים, דורון פרץ בבכי תמרורים ואת אמא, נזפת בו את מבטך ואמרת: "דורון, מה אתה בוכה לי פה עכשיו, תחזיק את עצמך. איזה צורה יש לזה? אסור להתפרק!" דורון ניסה לענות, אבל קולו שוב נחנק והדמעות שטפו את פניו וכולנו יחד אתו, פרט אליך כמובן. אז אמא, סלחי לנו שגם כעת אנו מתקשים להחזיק את עצמינו מבלי לייבב פה ושם. צער הפרידה פשוט קורע את נפשנו לגזרים ואנחנו בניך, איננו קשוחים כמותך.

יש ילדים, שכשאמם פונה אליהם היא מפטירה לעברם משהו בסגנון: "מה חיים של אמא?, ממי, מותק, נסיך של אמא" או כינויי חיבה אחרים. אמא תמי שלנו, מעולם לא פנתה אלינו בכינויים מיוחדים, מקסימום בהטיית חיבה של שמנו ובכלל, לא הרבתה במחוות פיזיות המקושרות אסוציטיבית עם גילויי חום ואהבה, אולם היא אהבה גם אהבה. אהבת אמת, אהבה פטליסטית, מוחלטת שאין די מילים לתארה. יחד עם אבא, היא הרעיפה עלינו מכל טוב והוסיפה דאגה וחמלה, ציידנו בסט ערכים ומצפן מוסרי, אהבת הארץ, אהבת אדם ונתינה אין סופית. כאבה את כאבנו, שמחה בשמחתנו והייתה שותפה לכל התקוות והכמיהות ולעיתים גם האכזבות. מקור העוצמה בחיינו! - ואנחנו אמא, הערצנו אותך, אנו גאים ומאושרים שנפלה בחלקנו הזכות להיות ילדיך.

אמא - אהובת ליבנו, מותך, בדומה למיטותיהם של אבא, עמית ושני הערנים שלנו, כפה עלינו פרידה מוחלטת, אכזרית ומייסרת, אולם הפעם צער הפרידה מלווה גם בגדיעת חבל הטבור הוירטואלי שמעולם לא נותק בניינו// והנה אני עומד כאן וידי נשמטת מידך. אחרי שערן אחינו נהרג במלחמת יום הכיפורים הארורה, את הקשחת את אחיזת ידך בידי הרכה ואחזת בה בכל הכוח ומשהכיש אותי נחש הצפע וכמעט שהמיתני, הוספת להדק אחיזתך, כמו אמרת בתוקף, אותך, ילדי הקטן, איש ואף לא מלאך המוות, יקח ממני. חלפו שנים והתחשמלתי, פרפרתי בין חיים למוות ואת ניצבת שם לצידי, דיברת אלי בשקט ובביטחון ושלפת אותי מן השאול. לקחת אותי אתך לכל מקום וביצרת את חבל הטבור הוירטואלי שלנו, במערכת הגנה רב שכבתית, לטוב ולרע. רותל'ה קראת לי ולפעמים גם ילד פלא.

בדיעבד אני מבין, שככל שהפכתי מנער לאדם בוגר, יחסי הכוחות השתנו וכעת אני הייתי זה שאחז בעוצמה בידך והוספתי להקשיח אחיזתי מדי שנה בשנה, ככל שצבר מחלות הרקע שלך הוסיף להקשות, להעמיס ולסכן את חייך. עכשיו הייתי אני זה שגירש והרחיק ממך את מלאך המוות בכל תחבולה אפשרית. הפכתי אבן על אבן וכמעט לכל מחלה, איתרתי תרופה, גם אם לא מלאה או מושלמת. חיפשתי ומצאתי רופאים ורופאות, את הטובים שבטובים וביצרתי סביבך מעגלים של מטפלים ומנהגים לצורך שיפור איכות חייך. עשיתי כל מה שיכולתי כדי שיהיה לך טוב, מאתגר ומעניין. כשביקורינו בתיאטרון הפכו כמעט לבלתי אפשריים בגלל שרגליך כשלו מלכת, עידו, עמית ואני נשאנו אותך באוויר, על כיסא, עד לשורה הראשונה והבלתי נגישה ברוב המקרים, שכה אהבת לשבת בה. מדי פעם כהייתי פוזל מבטי לצדדים, לא יכולתי להתעלם מהפיות שנפערו נוכח מופע הגברת הזקנה שמונפת למושבה כאילו הייתה דמות אגדית. בעצם, למה כאילו? את אכן היית דמות אגדית, רק שלא בדיוק בנוסח אגדות סינדרלה. את, החיילת במדי חקי שעל המגדל המנוקב מירי צלפים בנגבה, טוראית בת עמי פרוסקובר, מאגדת מגש הכסף של אלתרמן.

את האגדה הזאת לקח לי שנים להבין אמא, כי מבל דעת, סיפרת לי אותה בשפה של קולנוע פוסט מודרני, כלומר לא על ציר הזמן או המקום, כי אם על כנפי הרעיון. אולם ברגע מסוים פתאום הכל התחבר. סיפור האגדה מתחיל בילדה שגדלה ברחוב נחמה בראשון לציון, בתם הבכורה של שלום שנולד בטבריה ומרים החלוצה שעלתה לפלשתינה מפולין. גדלה יחד עם אחותה ציפה, בבית בלי חשמל בתקופת המנדט הבריטי וחלמה בעיקר על הקמת מדינה לעם היהודי. כשבגרה לנערה, הלכה לבית הספר החקלאי עינות ומשם לפלמ"ח ומהפלמ"ח לגבעתי ולמלחמה הקשה בתולדות ישראל// שלא הייתה מעבר להרי החושך, כי אם כאן בבית ועל הבית.

מאז השתנו קצת המלחמות, אבל את לעולם נשארת שם בפלמ"ח או בדור תש"ח מוקפת בחבריך, יפי הבלורית והתואר. יחד נלחמתם וקברתם את חבריכם ב-1948 ויחד עקדתם את בניכם ב-1973. מירה ובן, אורה וארק'ה, אתם ועם אבא את פוסעת כעת אל מרחבי הנצח... וכמו כל פלמ"חניק ולפלמ"חניקית, גם את, תמיד, תמיד חיפשת את המחר. חיפשת את התקווה ובפעילותך ביד לבנים כיו"ר ועד המשפחות השכולות, נרתמת בכל כוחך לסייע למשפחות שכולות שהוסיפו להצטרף למעגל הכאב האין סופי.

אמא, בשבוע שעבר לפני שהלכנו לבית החולים, רחצתי אותך בפעם האחרונה. אחזתי בך בחוזקה וכמו תמיד, הבטחתי שבין זרועותי, לעולם תהיי עטופה ומוגנת ואין שום סיכוי שבעולם לנפילה או מעידה. קיוויתי בכל מאודי, שגם הפעם, כמו עוף החול תתחזקי ותחלימי, אולם התבדתי אמא, מלאך המוות הישגני וכעת איני יכול עוד לקיים את הבטחתי, את נשמטת מידי, גרוני חנוק מדמעות, אך היי שקטה וגאה, לא רוחי. היום, כמה סמבולי, יום הלוויתך, כ"ט בנובמבר ואני זוכר את סיפורך על היום הזה, המאושר בחייך, שבו עברה באו"ם ההחלטה ההיסטורית לחלוקת הארץ לשתי מדינות ובהן המדינה היהודית. רואה אותך לנגד עיני מספרת לי שוב ושוב איך הדפסת לחיילי גדוד 52 של גבעתי את השיר "החדש" שכתב רפאל קלצ'קין, "האמיני יום יבוא", שכה אהבת ופנייך הטובות ועינייך התכולות מאירות וזוהרות . אמא, אלו מילות פרידה, אך זו איננה ולעולם לא תהיה פרידה. אני מבטיח, שוב לחבק אותך אבוא והכל אשיח לך.

ראשון לציון, 29.11.2022