לוחם באואר יהודה מרטין ז"ל

קורות חיים

יהודה באואר נולד ב-6 באפריל שנת 1926 בפראג בירת צ'כוסלובקיה, בן יחיד לגוּסְטה לבית פריד וויקטור באואר, מהנדס. במרץ 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, עלה עם הוריו לארץ ישראל, בעלייה לגאלית. המשפחה התיישבה בחיפה, שם למד באואר בבית ספר 'חוגים' וקיבל תעודת בגרות. היה חבר פלמ"ח, ולאחר מכן למד במשך שנה באוניברסיטה העברית בירושלים, וקיבל מלגה מממשלת המנדט ללימודים באוניברסיטת ויילס בקארדיף שבבריטניה. הוא שב לישראל ולחם במלחמת העצמאות במסגרת חטיבה 9, חטיבת עודד, שנלחמה בגליל ובנגב. אחרי כן שב לקארדיף וסיים את חוק לימודיו. בשנת 1960 קיבל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית, על עבודה בנושא "הפלמ"ח במדיניות הציונית, 1945-1939", בהדרכתו של פרופ' ישראל הלפרין. ב-1952 הצטרף לקיבוץ שובל שבנגב, השייך לתנועת השומר הצעיר, והיה חבר בו במשך 41 שנה. בדצמבר 1955 נישא לשולה, ונולדו להם שני ילדים; לדנית וענת. בשנת 1993 התאחד עם אהובתו השנייה, אילנה מרוז, בה התאהב לעדותו כבר בסוף שנות ה-50, אולם לא רצה לפרק אז את משפחתו. אילנה נפטרה ממחלה בשנת 2011. באואר הוא מבכירי חוקרי השואה בעולם. ב-1961 הצטרף באואר למכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית והחל מ-1968 עמד בראש המדור לחקר השואה במכון. מ-1977 היה פרופסור מן המניין ומופקד על הקתדרה על שם יונה מחובר במכון. בשנים 1995-1978 כיהן כמנהל האקדמי של המכון ליהדות זמננו. ב-1982 ייסד את המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון באוניברסיטה העברית, ועמד בראש גוף זה עד 1995. עמד בראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם (2000-1995), והיה עורך כתב העת Journal of Holocaust and Genocide Studies. באואר היה פרופסור אורח באוניברסיטת מנואה בהונולולו שבהוואי, באוניברסיטת ייל, בקולג' סטוקטון שבניו ג'רזי ובאוניברסיטת קלארק. רוב החוקרים העוסקים בשואה בישראל הם תלמידיו ותלמידי עמיתו פרופ' ישראל גוטמן. מאז 1997 הוא משמש כיועץ אקדמי לכוח המשימה הבינלאומי לחינוך, זיכרון ומחקר השואה, היה יועץ בכיר לכנס סטוקהולם 2000 בנושא השואה, יועץ בכיר לממשלה השוודית בנושאי שואה, ויועץ בכיר לכנס סטוקהולם 2004 בנוגע למניעת רצח עם. כיום הוא משמש יועץ אקדמי וחבר בוועד הפועל של יד ושם. באואר היה שותף מייסד וחבר מערכת של ילקוט מורשת, שהוא כתב העת המרכזי לחקר השואה בשפה העברית, והיה מעורכי האנציקלופדיה לשואה שראתה אור ב-1990 (עורך ראשי – ישראל גוטמן). היה יועץ לסרט "שואה" של קלוד לנצמן, לסדרה "מורשת" של אבא אבן, לסדרה "עמוד האש" של יגאל לוסין, ולסרטם של יהושע ולצקי ואביבה קמפנר "Partisans of Vilna', שבו כיכב אבא קובנר. יהודה באואר הוא פרופסור אמריטוס במכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית, המתמחה בחקר השואה. חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 2000, חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ח 1998, ויקיר ירושלים לשנת תשס"ח 2008. יהודה באואר היה בצוותא עם ישראל גוטמן חבר בצוות ההקמה של מוזיאון השואה בוושינגטון. באואר הוא אביו מולידו וממקימיו של מיזם שהוקם ביוזמת הממשלה השוודית ונקרא כוח המשימה הבינלאומי לחינוך, זיכרון ומחקר השואה (International Task Force for Holocaust Education, Remembrance and Research). זהו ארגון בין-ממשלתי, שנכון לשנת 2011 חברות בו 31 ממשלות והוא עוסק בהפצת חינוך על השואה באירופה, באמריקה ואחר כך גם באמצעות האו"ם, כשהמטרה שבעתיד הוא יפעל בעולם כולו, כיום (2011) הוא יושב ראש של כבוד של גוף זה. באואר הוא יוזמם של שני כנסים שארגנה הממשלה השוודית בסטוקהולם, הראשון ב-2000 עסק בחינוך השואה והשני ב-2004 עסק במניעת רצח עם, באואר היה יועץ אקדמי לכינוסים וכתב את עיקר ניירות העמדה שלהם. ב־27 בינואר 1998 (יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שהוא יום שחרור אושוויץ), נשא באואר נאום היסטורי בפני הבונדסטאג - הפרלמנט הגרמני, בנוכחות הקאנצלר הגרמני ונשיא גרמניה. בעקבות ההחלטה באו"ם על קביעתו של יום הזיכרון לשואה בנובמבר 2005, נאם באואר בפני האסיפה הכללית של האו"ם ב-27 בינואר 2006. באואר הוא ממייסדי ומחברי The Genocide Prevention Advisory Network. זוהי קבוצה בינלאומית של אקדמאים המנסים לפתח כלים למניעת רצח עם. הם אינם NGO (ארגון לא-ממשלתי ממוסד), אלא קבוצה בלתי פורמלית, שלכל אחד מהם מומחיות בשטחים שונים ומשתפים פעולה בתחומים שונים, אבל גם קונקרטית בייעוץ לממשלות מעוניינות (למשל ארצות הברית, שווייץ), לאחרונה בעניין דרפור. הקבוצה מונה חמישה עשר חברים מאמריקה, אנגליה, שוודיה, ארגנטינה ושווייץ ובאואר הוא היחיד מישראל. בישראל משמש באואר כיו"ר כבוד של הוועד למען פליטי דרפור. כיועץ יד ושם משתתף באואר בפורום של ממשלת ישראל נגד האנטישמיות. זהו ארגון הנפגש פעם או פעמיים בשנה, ומיוצגים בו ארגונים יהודיים שונים וממשלת ישראל. במסגרת יד ושם הוא מלמד מורים מחוץ לארץ (ב- 2007 הגיעו מורים מ-19 מדינות שונות). יהודה באואר ייסד בראשית שנות השמונים בישראל את התנועה ליהדות הומניסטית חילונית. זהו ארגון שנהפך למפעל חינוכי ולמכללה בלי קירות שהייתה קרויה "מית"ר". אולם מפעל זה נסגר בשל חוסר תקציב. מספריו: השואה - הייחודי והאוניברסלי : קובץ מאמרים שי ליהודה באואר / (מערכת - שמואל אלמוג ... ואחרים ; עריכה לשונית החלק העברי - עדינה דרכסלר, החלק האנגלי - הדר רוקמן). ירושלים : יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, תשס"ב 2001. דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית 1939 - 1945, מרחביה: הוצאת ספרית פועלים, 1963, מהדורה שנייה 1966. From Diplomacy to Resistance. JPS, Philadelphia, 1970. השלכות מחקר השואה על תודעתנו ההיסטורית. ירושלים: המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ב 1972. My Brother's Keeper. JPS, Philadelphia, 1974. הבריחה/ עברית: שושנה שוורץ. תל אביב: מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', ספרית פועלים, תשל"ד. Flight and Rescue. Random House, New York, 1975. The Holocaust in Historical Perspective. University of Washington Press, Seattle, 1978. The Jewish Emergence From Powerlessness. Toronto University Press, Toronto, 1979. השואה, היבטים היסטוריים, מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית, הוצאת ספרית פועלים, 1982. American Jewry and the Holocaust. Wayne State UP, Detroit, 1982. תגובות בעת השואה: ניסיונות עמידה, התנגדות, הצלה. תל אביב: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ג 1983. מהדורה שנייה 1986. History of the Holocaust. Franklin Watts, Chicago, 1984 .(2001). הגל האנטישמי בעולם של ימינו: מיתוס ומציאות. ירושלים: ספריית שזר, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ה 1985. Jewish Reactions to the Holocaust. Israel Army Publisher, Tel-Aviv, 1988. התפרסם בשפה העברית באוניברסיטה המשודרת. Out of the Ashes. Pergamon Press, Oxford, England, 1989. Jews for Sale? Yale University Press, 1995. Rethinking the Holocaust. Yale University Press, 2001 יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1933 - 1945 / תרגמה: כרמית גיא; ירושלים: הוצאת יד ושם, תשס"ב 2001. העם המחוצף, נהר ספרים, תשע"ג 2013. ספרים שערך, או השתתף בכתיבתם: פרקי מחקר בתולדות הציונות: מוגשים לישראל גולדשטיין בהגיעו לגבורות על ידי תלמידי המכון ליהדות זמננו ומוריו. המערכת: יהודה באואר, משה דיוויס, ישראל קולת. ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשל"ו 1976. אחריותה של מדינת ישראל לתפוצות. נתן רוטנשטרייך, ש"ז אברמוב, יהודה באואר (משה דיויס עורך). ירושלים, ספרית שזר, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ח 1978. , The Holocaust as Historical Experience. ed. Holmes and Meier, New York, 1981. האיום האנטישמי כיום/ יהודה באואר, שמואל אטינגר, ברנאר אנרי לוי; ירושלים: המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ו 1985. הכהנאות כתופעה תודעתית ופוליטית/ אביעזר רביצקי. יהודה באואר עורך. ירושלים: ספריית שזר, המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ו 1986. האנציקלופדיה של השואה (כאחד העורכים, עורך ראשי – ישראל גוטמן), הוצאת ספרית פועלים, 1990. מנהיגות בעת מצוקה: קבוצת העבודה בסלובקיה 1942 - 1944. יהודה באואר ואחרים. קיבוץ דליה: מערכת, תשס"א 2001. לקריאה נוספת: יהודה באואר פרסם גם מאמרים רבים שלא נכללו בספריו. להלן רשימה חלקית של מאמרים אלה: א"י היהודית בזמן מלחמת העולם השנייה, נדפס בילקוט מורשת, ל'ו, תשמ'ד 1984. בוצ’אץ’ וקרמניץ : שתי עיירות בתקופת השואה, נדפס ביד ושם, ל'ג, תשס'ה 2005. היכן היה האלוהים? היהדות החרדית ויחסה לשואה, נדפס ביהדות חופשית, 24, 2001. התפתחות ההגות והתנועה של היהדות החילונית הומניסטית, נדפס בתרבות היהדות החילונית, 2006. הפרוטוקולים של אושוויץ, נדפס בילקוט מורשת, פ', תשס'ו 2006. תגובותיהם של קיבוצים יהודיים למדיניות הנאצית בעת השואה לנוכח מורשותיהם המיוחדות : מבט כולל ומשווה, נדפס בהשואה בהיסטוריה היהודית, 2005. יהודה באואר התגורר בירושלים בירושלים עד לפטירתו בשיבה טובה ביום שישי ט"ז בתשרי תשפ"ה, 18 באוקטובר 2024. יהודה באואר הובא למנוחת עולמים בבית הקברות של קיבוץ שובל.

מספר שבועות לפני פטירתו, כתב יהודה באואר, הספד עצמי, באדיבות עופר אדרת, עיתון הארץ.

"אין לנו עם אחר, אם כי הוא מזופת מאוד"
חוקר השואה פרופ' יהודה באואר, שמת החודש בגיל 98, הותיר אחריו הספד שכתב לעצמו. "אם להיוולד לתוך קבוצה אתנית כלשהיא, עדיף להיוולד יהודי. זה עם מרתק, מעצבן, דוחה, מלהיב, זוועתי, נפלא", כתב בו
יהודה באואר. יש לישראל יסודות חזקים וטובים שלא באים לידי ביטוי
באואר. מי שמכיר אותי הכי טוב זה אני.
ההספד: 24 באוקטובר 2024
אני יודע שזה לא מקובל, שבר מינן יישא הספד על עצמו. בדרך כלל, תפקידו הוא לשכב בשקט ולא לשמוע איך מהללים ומקלסים אותו. לו שמע, היה בדרך כלל מזדעזע מההגזמות והעיוותים, ומסמיק מרוב בושה. טבעו של העניין הוא שקשה לבר מינן להסמיק. מאוחר מדי. זהו גם המקרה הנוכחי. בהתחשב בשיקול רציני זה החלטתי לכתוב את ההספד בעצמי, מתוך ידיעה ברורה שמי שמכיר אותי הכי טוב זה אני. זה יהיה הספד ארוך, מה לעשות.
אני מקווה שעברתי מן העולם בלא סבל גדול מדי. אומרים שתהליך המיתה אינו נעים, אבל איני יכול לאמר איך זה היה אצלי, ולכן אינני יכול לדווח על כך. ממילא ידוע לכל היסטוריון שעדויות בעל פה צריך לבדוק על ידי הצלבה, אלא שבמקרה זה, זה עניין קשה. מאחר ואינני מאמין לא בעולם הבא ולא בכוח עליון, המסדיר את חיינו ואת מותנו אני בטוח שמנוחתי לא תהיה עדן, אלא סופית. מילא. רק, כמו שכנראה אמר הרצל, אל תעשו שטויות בזמן שאני מת - זה מכוון לבנות/בנים, נכדים ונינים, אבל גם לכל מי ששומע.
בסך הכל היו לי חיים טובים, אין לי מה להתלונן. נולדתי כידוע בפראג, להורים שאהבו זה את זה וזו את זו, אהבה גדולה - אולי (ULY) וויקטור באואר. מאז שהייתי ילד ראיתי באבא שלי פחות או יותר את האלוהים שלי, עד היום הזה. אני נראה כמוהו, שפת הגוף היא זהה לגמרי, הקול שלי הוא קולו. אני פשוט מחקה אותו. לא הגעתי לרמתו המוסרית האדירה, וחבל.

ב-1943 דרשנו להתגייס לצבא או להגנה, אבל שכנעו אותנו לעשות את הבגרות, וכך יצאתי לפלמ"ח בתחילת הקיץ של 1944. אחרי שהשתחררתי למדתי שנה באוניברסיטה העברית, ואח"כ קיבלתי את המלגה היחידה שממשלת המנדט נתנה ליהודי במדעי הרוח, ונסעתי לקרדיף שבווילס מצויד על ידי אמא במיטב הבגדים האירופאיים שלא התאימו באופן מוחלט לסטודנט בבריטניה ב-1946. עוד ב-1945 הייתי חבר במפלגת השומר הצעיר למרות שבעצם גדלתי במפלגת הצופים והייתי אמור להיות בין מייסדי קיבוץ חצרים. במקום זה חזרתי לקרדיף (אחרי מלחמת העצמאות, שבה שב לארץ להילחם, עופר אדרת) להשלים ב.אי. מ.איי. עם חזרתי ארצה נחתתי בקיבוץ שובל ב-23 למרץ 1952.

גבריאל כיתאין שהיה סדרן העבודה בקיבוץ שלח אותי לעבוד בפלחה למשך שעות על המזחלת להערים ערימות קש. אם יחזיק מעמד אמר, ישאר. נשארתי. חיי בקיבוץ למשך 41 שנה היו טובים. הייתי רועה בקר, יעני קאובוי, רפתן, ונהניתי. את הדוקטורט עשיתי אצל פרופסור ישראל הלפרין ב-1960 על הפלמ"ח כי הייתי משוגע. ב-1955 התחתנתי עם שולה וחיינו יחד 35 שנה. גידלנו שתי בנות. עם אילנה חייתי 25 שנה לאחר גירושי.

עבדתי הרבה מאוד, עסקתי בפרשות הנוראות ביותר שהיסטוריון יהודי יכול לעסוק בהן ולולא המשפחה והעיסוק במוזיקה עממית לא הייתי יכול לעמוד בזה. גם שהתחלתי לעסוק ברצח עם עשיתי זאת קודם כל מהטעמים המוסריים שקיבלתי מאבא שלי. הכרתי ראשי ממשלה, מלכים, נשיאים, נאמתי נאומים גדולים, שהרי לדבר ידעתי, והראייה היא הספד זה. ידעתי לבטא את עצמי. הכיבודים אכן דגדגו את האגו, ואשקר אם אכחיש זאת, אבל העיקר היה לקדם את הבנת הדברים וזה כלל גם את נושא רציחות העם. הייתי ממקימי קבוצה בינלאומית אשר עסקה בנושא להלכה וגם באופן פוליטי.

ומה נשא אחרי יהודה באואר? ערימה גדולה של ספרים ומאמרים. כל זה ישכח בסופו של דבר, כמו שכל דבר בעולם הזה נדון בסופו של דבר לכליה ושכחה. נותרו חמישה ילדים בוגרים, שתי בנות שלי ושלושה בנים של אילנה, 8 נכדים וארבעה, בהמשך יותר, נינים, וכמה אלפי תלמידים, בארץ ומחוצה לה. אלה אולי קלטו משהו ממה שניסית ללמד אותם, ושמא משהו קצת מעבר לכך.

האם הייתי פטריוט ישראלי? ציוני? למרות שלא נולדתי פה, זאת ארצי, אותה לא הייתי עוזב גם לו הבטיחו לי אוצרות - בעצם, הבטיחו לי ולא נעניתי. אני מקווה שהצאצאים כאן, לא יעזבו אותה, כי נכונה הקלישאה השחוקה: אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו עם אחר, אם כי הוא מזופת מאוד. כפי שאמר פעם חיים וייצמן: זה העם היהודי הכי טוב שיש לנו. צריך לעשות איתו מה שאפשר. אני משתייך לעם הזה אף כי באופן עקרוני קשה לי להיות חבר בקבוצה אנושית שמוכנה לקבל אותי כחבר בה. אבל הרי לא בחרתי להיות יהודי, נולדתי לתוך העסק הזה שלא באשמתי. האמת היא שלא רק השלמתי עם זה, אלא אני אפילו מרוצה מכך. אם להיוולד לתוך קבוצה אתנית כלשהיא, עדיף להיוולד יהודי. זה עם מרתק, מעצבן, דוחה, מלהיב, זוועתי, נפלא.

אינני מאמין באוטופיות, כי כל אוטופיה, מובילה, בסוף לרצח. אבל אני כן מאמין, שאפשר לתקן, ולו במעט. אפילו את היהודים. אפילו את העולם - ולו טיפה. אז, כאמור, השתדלו. סליחה על ההספד הארוך הזה, אני מבטיח לכם שלא אכתוב עוד אחד. ואל תבכו - תחייכו קצת. כדאי לחייך, אפילו לצחוק, כל עוד יכולים. אז תנסו. שלום לכם.