לוחם בן חיים חיים ז"ל

קורות חיים

פרדסן מחונן 
במלאת 60 למדינת ישראל זכה חיים בן חיים ממושב חרות באות מפעל חיים ממשרד החקלאות, על תרומתו הייחודית לענף ההדרים. "בן חיים מסמל בחייו ובפועלו את דמות המושבניק בכל רמ"ח איבריו. איש אדמה שהקים משק לתפארת, העוסק כל חייו בחקלאות", נכתב עליו. הוא נולד ב–1929 במשתלת ההדרים של ארגון "חרות יהודה" — קבוצת פועלים שהקימו את מושב חרות ליד תל מונד. הוא היה הילד הראשון של מקימי המושב, שעלה על הקרקע זמן קצר לאחר מכן, ב–1930.
את חומרי הבנייה והמספוא לבהמות רכשו המתיישבים הראשונים במושבה כפר סבא. את חביות המלט והברזל הביאו בעגלות מתחנת הרכבת של קלקיליה. הוריו, אברהם בן חיים ופנינה טרבילו, היו חלוצים צעירים, שעלו לארץ ישראל ממניעים ציוניים וסוציאליסטיים בשלהי העלייה השלישית. מצד אביו, עלתה המשפחה מאומן באוקראינה. אחיו ואחיותיו של אברהם היו מראשוני שכונת בורוכוב בגבעתיים. אמו נולדה למשפחה חרדית, ועלתה מסטולין (היום בבלארוס) בעקבות אחיה, נח ואריה. שניהם נהרגו בתאונות חקלאיות בשנות ה–30 בקיבוץ רמת יוחנן. בני משפחתה הנותרים נרצחו בשואה.
חיים גדל באווירת הבראשית של ההתיישבות החקלאית בשרון, אל תוך ימי המאורעות (1936–1939), שכללו ירי בדרכים, שריפות וחבלה ברכוש יהודי. כנער מרדן ופורק עול הוא נשלח ל"גלות" במקוה ישראל, שם הצטיין בעבודת השדה ובכל ענפי המשק. בגיל 17 התנדב לקורס של הפלי"ם. לאחר כ"ט בנובמבר נשלח עם חבריו להגנת הנגב הנצור, אבטחת השיירות וצינור המים, ובהמשך להגנת הנקודה המבודדת בית אשל. כלוחם בגדודים ה–8 וה–9 בפלמ"ח, השתתף בקרבות ביר עסלוג' ובכיבוש באר שבע, ונפצע בצווארו מרסיסי מוקש.
במילואים לחם במבצע קדש (קרבות אבו עגילה), במלחמת ששת הימים (צפון השומרון, שכם ורמת הגולן) ובגיל 44, גם במלחמת יום הכיפורים (קרב הבלימה במיצר אל על ברמת הגולן, ההתקפות החוזרות על חושניה והפריצה למובלעת, שם גם נפצע קשה בידו). 
בתום מלחמת העצמאות שב למושב חרות, התמסר לחקלאות ונישא לוורדה, גם היא בת המושב, בת לדרורה ומנחם שולמן, ואחות לנחמה, לימים רעיית נשיא המדינה, ראובן ריבלין. לפני ארבע שנים, ביום האשה הבינלאומי, כתבה נחמה ריבלין על אמה ב"הארץ": "היו לה פרדס, פרות ועופות. אני הייתי ילדה קטנה, ואני זוכרת אותה עובדת קשה ונלחמת כלביאה על הזכות להיות עובדת אדמה, עם כל הקשיים האובייקטיביים שקשורים בבחירה באורח חיים כל כך תובעני". במושב התבלט בן חיים בהישגים חקלאיים. תחילה בגידול ירקות, ובהמשך במשתלת הדרים ופרדסים.
"הוא נחשב לאחד משתלני ההדרים הטובים שהיו בארץ, ולמשתלתו מוניטין מעולים בגין תוצרתה", נכתב עליו כשקיבל את אות מפעל חיים ממשרד החקלאות. במשק החקלאי שלו היו גם מטעי אבוקדו ומנגו. בן חיים היה פתוח לחידושים גם לעת זקנה. בין היתר, היה מראשי התומכים בפיתוח זנים חדשים, והראשון שגידל אשכוליות ורודות ואדומות. הוא גם היה שותף לניסוי בשיטות השקיה מהפכניות. לאורך השנים זכה בפרסים על יבולי שיא ועל פרי איכותי, ופרדסיו היו מודל לחיקוי ואתר לביקורי הדרכה של חקלאים מרחבי הארץ. מדי חודש אירגן את פרלמנט "תל מונד", שדן בענייני הענף. בשנים האחרונות התלונן על אובדן הדרך הערכית בתנועת העבודה, ועל המשבר הכלכלי־חברתי במושבים ובקיבוצים. העבודה עם פועלים פלסטינים מרצועת עזה וההכרה בסבלם השפיעו אף הן על עמדותיו הפוליטיות.
הנשיא ריבלין ספד לו ואמר, כי היה "פרדסן מחונן, שידע את רזי העצים והפליא לייעץ בעניינים". עוד הוסיף: "כל אחד מילדינו ונכדינו זכה לנהוג בטרקטור של חיים, להריח את ריח האדמה ולהודות על פרי הדר בעונתו". הוא המשיך לעבד את הפרדסים עד יומו האחרון. טרם מותו, עת נתן לנכדיו הוראות אחרונות באשר לעיבוד הפרדסים, אמר להם: "נולדתי מן הפרדס ואמות בפרדס". הוא מת בחודש נובמבר, והשאיר אחריו את אשתו, ורדה, ארבעת ילדיהם (שני בנות ושתי בנים), תשעה נכדים ושני נינים.

חיים בן חיים, נפטר בכ"ח חשון תשפ"א, 15 בנובמבר 2020.
המידע נמסר באדיבות עופר אדרת ומדור 'אחרי מות' בעיתון "הארץ".