לוחמת זאבי וינברג בלה ז"ל

קורות חיים

בלה וינברג-זאבי, 4 ביולי 1928 – 10 באוקטובר 2020 .

בלה בת בתיה ושאול וינברג נולדה בכפר חסידים ליד חיפה להורים דתיים-ציוניים שהגיעו בנעוריהם מפולין. בעגלה רתומה לסוס הובאה אמה לבית החולים בחיפה כדי ללדת. והנה אתם מבינים שהחיים בארץ היו אז קשוחים.
בגיל שנתיים עברה המשפחה לירושלים, שם התגוררה בשכונת גאולה ליד שכונת הבוכרים. במשפחת וינברג נולדו עוד אחים ואחיות ובלה האחות הבכורה עזרה לטפל ולגדל את כולם.
הזיכרון החשוב והאהוב מאותה תקופה היה 'בית הספר לבנות שפיצר', אשר שכן במבנה מפואר ("הארמון", בית יהודיוף) בשכונת הבוכרים. המורים היו אנשי רוח ידועים – כמו פרופסור א.ש. הרטום מפרש התנ"ך. הלימודים במקום השרו בה הערכה גבוהה לידע, למוזיקה ולמלאכת יד, ולערכים של יושר, אהבת האדם והארץ וחריצות. לימים תעביר ערכים אלה בעבודתה החינוכית בפנימיה לילדים מחוננים מהפריפריה, 'פנימיית שטיינברג' בכפר סבא שם עבדה שנים רבות. 
מירושלים עברה המשפחה לבני ברק,  אך בלה עברה לתל אביב וב-1944 התגייסה במסגרת 'גיוס בודדים'  לפלמ"ח והיא רק בת 16. עם חבריה הצטרפה להכשרה מגויסת בקיבוץ גבעת השלושה. באותה תקופה עדיין משתוללת מלחמת העולם השנייה ופליטים יהודים הבורחים מהתופת הנאצית עושים דרכם לארץ בספינות רעועות, בהיחבא מהבריטים. בלה השתתפה יחד עם חבריה בהורדות המעפילים בחוף שפיים. 
ב-2 בנובמבר 1945 עלו חברי ההכשרה והקימו את ישוב המשלט 'משגב עם' על ראש הר עם רוחות עזות, מול הכפר הלבנוני העוין עדייסה. בלה וחבריה עלו להר בלילה אחד, הם נאחזו בקרקע וסימנו את הגבול הצפוני העתידי של מדינת ישראל. באותה תקופה יהודים שברחו מסוריה ועירק הגיעו במוניות לאזור ובלילות רצו משפחות שלמות, כולל זקנים וילדים בהרים, לכיוון הגבול, שם נאספו בידי אנשי משגב עם וקיבוצים נוספים. לאחר זמן בלה עזבה את הקיבוץ ועברה לתל אביב 
ב-1947, עם פרוץ הקרבות הראשונים מלחמת העצמאות, נקראה בלה להתגייס, כמו שאר חברי 'הרזרבה' של הפלמ"ח. עברה קורס קשר והוצבה בחולדה כקשרית בחטיבת הראל. היא הייתה בקשר עם השיירות שעלו לירושלים. הייתה זו תקופה של לחימה קשה, רבים מחבריה שיצאו בשיירות לא חזרו. 
על חוויותיה במלחמת העצמאות ספרה בראיון שנערך עמה ב-2016. 
בלה שהוכשרה בקורס קשר ולמדה את השימוש בכל אמצעי הקשר שעמדו אז לרשות הלוחמים, צוותה כקשרית ביחידה שלה. בתפקיד זה הייתה עדת שמיעה להתרחשויות בזירות הקרב השונות במלחמת העצמאות.
"...אחד האירועים הקשים התרחש בקרבת הבסיס בחולדה. שיירה גדולה נתקעה בבוץ ואחד המשוריינים לא הצליח להיחלץ. בלה שמעה בקשר את כל מהלך הקרב: את זעקות המוני הערבים המסתערים, את קריאות העזרה של אנשי המשוריין ואת הפקודות של הפיקוד עד לרגע שבו השמידו יושבי המשוריין את עצמם עם המשוריין... גם ללחימה בכפר עציון הייתה עדת שמיעה, ואף עודדה בקשר את הלוחמת שנטלה את מכשיר הקשר לאחר שהקשר נהרג. היא דברה אתה בקשר עד לנפילתה...". 

מחלקה האחרון של מלחמת העצמאות, נותר לה זיכרון מיוחד. כקשרית צורפה לג'יפ של מפקד חטיבת 'הראל'. בהיותם באזור ניצנה, לקראת סוף המבצע, הורה לה מפקד החטיבה: "עלייך להישאר ערה כל הלילה על הג'יפ ולהמתין להודעה חשובה האמורה להגיע במהלך הלילה. אנחנו נשכב לישון מתחת לג'יפ וכשתגיע ההודעה - תקישי ברצפת הג'יפ להעירנו". היא נשארה ערה ולפנות בוקר, שמעה את בן גוריון מודיע על כוונת ישראל להסיג כוחות צה"ל לקראת הסכם שביתת נשק. בהאזינה להודעה קלטה אוזנה את האמירה של בן-גוריון כי קיבוץ משגב-עם יישאר בתחום מדינת ישראל. בלה הצעירה, ממקימי היישוב הצפוני, ששמעה את הבשורה כשהיא הרחק בדרום, הייתה אחוזת התרגשות עד דמעות... שאר יושבי הג'יפ שניעורו משנתם, לא הבינו על מה ולמה הדמעות...
עם תום המלחמה, בלה נישאה לאכסל זאבי (וולפסון), בן רמות השבים, שאותו הכירה בחטיבת הראל, וביחד הקימו בית בכפר, בו גם נולדו ילדיהם גיורא, דגנית והיידי. ביחד עבדו וקידמו את החקלאות באזור עם הקמת "קבוצת מגדלי ירקות" ו"רמות". 
בשנים ....... בלה שימשה כאם בית בפנימיית שטיינברג בכפר סבא. בתפקיד זה העניקה לילדי הפנימייה  את האהבה והדאגה האימהית שחסרו להם. 
בלה נפטרה בביתה שברחוב המייסדים בכפר, בשבת שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"א - 10.10.2020, כשבני משפחתה לידה. נכדיה וגם תשעת הנינים זכו להכיר את 'אומי' מאירת העיניים שמקרינה תמיד שמחה בבואם לבקרה.  
הרשימה מבוססת על ההספד של דגנית סורוקר, בתה של בלה, על רשימה בעקבות ריאיון שערכה אתה אסנת שירן ועל ריאיון שערכה עמה איריס מורג.

A