סא"ל פרופ' זהר עזרה עזרא ז"ל

קורות חיים

עזרה זהר בנם של ברוניה ושל המחנך, איש השומר הצעיר ד"ר צבי זהר, נולד בוינה אוסטריה בספטמבר 1922. גדל בתל אביב וסיים לימודיו בקבוצת "עולים", במוסד החינוכי במשמר העמק. לאחר שרותו בפלמ"ח בפלוגה ו', בשנים 1942-44, יצא ללמוד רפואה באוניברסיטת ג'נבה. עם פרוץ מלחמת העצמאות, שב לארץ ואחריה חזר לשוויץ להשלמת לימודיו, וקבלת תואר דוקטור לרפואה ב-1950. התמחה ברפואה פנימית, בבית החולים בתל השומר, והתגייס לחיל הרפואה בצה"ל. בשנת 1950 ערך מחקר בצבא, שבעקבותיו בוטלה "משמעת המים" בצה"ל, שנועדה כביכול "לחשל את החיילים". ב"מלחמת "יום הכיפורים" ב-1973, פיקד על בית החולים הפיקודי ברפידים, ולאחריה השתחרר מצה"ל, בדרגת סגן אלוף. היה ממקימי בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בין השנים 1967-1985 ניהל כפרופסור, את המחלקה הפנימית בבית החולים שיבא, ואף הקים ועמד בראש המרכז לפיזיולוגיה רפואית שם. כמו כן הקים את האגודה לאקולוגיה ומדעי הסביבה. היה חבר בועדות רפואיות, וב"ועדת זהר" שעסקה ברפורמות במערכת הבריאות בישראל, שבעקבותיה הונהג בארץ, חוק ביטוח הבריאות. מ-1982 שימש כמרצה במכללת אריאל, וב-1990 פרש מעבודתו באוניברסיטה. בנעוריו היה מקורב לחוגי "הכנענים", ולתנועת "העברים הצעירים". במרוצת אחרית המאה, היה חבר במזכירות "גוש אמונים", וחבר לאריק שרון להקמת מפלגת "שלומציון", כשבהמשך הקים את מפלגת "עצמאות", שלא צלחה פעמיים את אחוז החסימה. פירסם מספר ספרים בנושאי חברה ומדיניות, שתורגמו למספר שפות, ביניהם הספר "פילגש במזרח התיכון", הסוקר ביקורתית את יחסי ישראל וארצות הברית. עזרה אב לשתי בנות ושני נכדים. מתגורר בירושלים. מתוך העיתונות: מת סא"ל פרופ' עזרה זהר, שהיה אחראי לביטול "משמעת המים" בצה"ל. זהר התייחס כבר בסוף שנות ה-60 ללגליזציה של סמים קלים: "איני חושב שאם החשיש יהיה חופשי יהיו כל האנשים לנרקומנים" פרופ' עזרה זהר, רופא ופעיל ציבורי ופוליטי, מת אתמול 3 בפברואר 2014 בגיל 92. זהר התפרסם בין היתר כשהביא לביטול משמעת המים בצה"ל, בעקבות מחקר שביצע בקרב חיילים. זהר נולד ב-1922 בווינה וגדל בתל אביב. בתחילת שנות ה-40 שירת בפלמ"ח ובהמשך השתתף במלחמת העצמאות. ב-1950 קיבל תואר דוקטור לרפואה באוניברסיטת ז'נבה והתמחה ברפואה פנימית בתל השומר. בין היתר הוא שירת בחיל הרפואה, פיקד על בית החולים הפיקודי ברפידים במלחמת יום כיפור, ניהל את המחלקה הפנימית בבית החולים שיבא בתל-השומר, הקים ועמד בראש המרכז לפיזיולוגיה רפואית בבית החולים שיבא והיה פרופסור לרפואה פנימית באוניברסיטת תל אביב. בקיץ 1959 ערך מחקר בו עקב אחר 20 חיילים שערכו מסע מאילת למטולה. החיילים צעדו כ-600 ק"מ ב-22 יום תוך שקציני חיל הרפואה ביצעו בהם בדיקות. מסקנותיו היו כי הדעה הרווחת, לפיה מי ששותה הרבה מזיע יותר - אינה נכונה. בניגוד לכך, מצא המחקר כי השתיה אינה משפיעה באופן ניכר על קצב ההזעה וכי אי אפשר למנוע הזעה על ידי הימנעות משתיה. מסקנות אלה הובילו לביטול "משמעת המים" בצה"ל, אשר אסרה על חיילים לשתות מים כאוות נפשם. בראיון ל"דבר" שפורסם באוגוסט אותה שנה, הסביר את מטרות המחקר: "המטרה הכללית היא לבדוק את השפעת האקלים על הגוף...נפוצה למשל דעה טפשית, כי אדם שאינו שותה אינו מזיע. בבאר שבע תיתקל בכל מקום בפועלים האומרים לך, שאין הם נוהגים לשתות בין ארוחת הבוקר לבין ארוחת הצהרים, והם בטוחים שכך זה, בריא יותר. לא קל יהיה לך לשכנע אותם, כי הגוף פולט אותה כמות זיעה - כלומר, אותה כמות נוזלים - בין שאתה שותה ובין שאינך שותה. אין אתה מזיע מפני שאתה שותה, אלא להיפך, צריך אתה לשתות מפני שאתה מזיע". זהר הסביר עוד, כי "זיעה אינה אלא דרכו של הגוף לצנן את עצמו. בהזיעך מהביל אתה מים שבגופך, ובתהליך זה משתמש אתה בחום - קלוריות המצננות את העור שלך. התהליך הזה הוא תגובה של גופך לחום החיצוני, וזו תגובה הכרחית - בין שאתה שותה ובין שאינך שותה. כמובן, מוטב לך לשתות כדי למלא את החסר שאתה מפסיד בזיעה, שכן אפילו אינך שותה, פולט הגוף נוזלים מן המלאי שבו. כשאתה נמנע משתיה, אין אתה מזיע פחות, אבל אז נעשים מרוכזים יותר המלחים שבגופך, הלב והכליות עובדים עבודה מאומצת יותר, דבר שודאי אינו מוסיף לבריאותך...התוצאה היא, בין השאר, שהטמפרטורה שלך עולה ואתה מרגיש עייפות. ראית זאת אצל החיילים: אחרי הליכה של 25 ק"מ קדחו - אבל אך שתה החייל כמה שרצה, נעשה חום גופו נורמלי". בראיון ל"דבר", במארס 1969, כשהיה סא"ל במפקד קצין רפואה ראשי, מנהל מחלקה בתל השומר ופרופ' לרפואה באוניברסיטת תל אביב, התייחס זהר לשתייה ולעישון חשיש. "לשתות כוסית קוניאק מדי פעם זה די נעים ואיש לא הוכיח שזה מזיק. שאלה מעניינת היא החשיש. היו תקופות, שאנשים רבים מאוד עישנו חשיש. לא ראיתי, וגם לא קראתי, על נזקים חמורים שהחשיש גרם להם. אם לא אוסרים על סיגריות ואלכוהול, אינני מבין מדוע אוסרים דווקא על חשיש. אינני חושב, שאם החשיש יהיה חופשי יהיו כל האנשים לנרקומנים. הנה, אצלנו בארץ כל אחד יכול לקנות אלכוהול, ואף על פי כן אחוז השיכורים קטן. אדם אינו נעשה לאלכהוליסט מפני שיש לו אלכוהול, אלא מפני שיש לו צורך פנימי להיות כזה...לא הייתי כולל את כל הסמים בתווית אחת". זהר היה פעיל גם בתחום איכות הסביבה והאקולוגיה, שנים לפני שמושגים אלה הפכו לנחלת הכלל. ב-1972 הוא עמד בראש האגודה הישראלית לאקולוגיה. בראיון ל"דבר" באותה שנה, אמר: "זה שטח מוזנח ביותר. הטכנולוגה של סילוק האשפה היא זו שהיתה נהוגה לני כמאה שנה. לא נוסף כמעט דבר". כבר אז הוא דיבר על הסכנות שבזיהום התעשייתי, זיהום המים וזיהום האוויר. "הסיבה לכך שלא פועלים בכיוון הנכון אינה תמיד עניין של כסף. לעתים גורמת לכך אי מודעות לעניין. יש דוגמאות למחדלים או למעשים פוגעים, שלא היו כלל על רקע כספי", אמר. זהר היה חבר בוועדות לרפורמה במערכת הבריאות ולצד זאת היה גם פעיל ציבורי ופוליטי, שהתפרסם במאבקים שונים שאותם הוביל. בין היתר, נאבק על חימום כיתות בבתי הספר, ומתח ביקורת על חדרי הכתות הקרים, באומרו כי "אילו היו משכנים בעלי חיים בתנאים אקלימיים כאלה - אין ספק כי אגודת צער בעלי חיים היתה מוחה נגד זה". לצד זאת, הוא מתח ביקורת על הריכוזיות במדינה, וטען כי עליה לאפשר יותר חופש כלכלי. בתחום הפוליטי היה פעיל בגוש אמונים, סייע לאריק שרון להקים את מפלגת שלומציון ועמד בראש ועדת המצע שלה. המפלגה שהקים, "עצמאות", לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. היא קראה להגיע לעצמאות כלכלית ולבטל את מס ההכנסה. זהר פירסם וערך כמה ספרים. בספרו, "פילגש במזרח התיכון", שפורסם ב-1994, הוא טען כי התמיכה האמריקאית בישראל פוגעת באינטרסים של ישראל, ומחלישה את יכולתה הצבאית.