טבנקין תמרין יעל ז"ל

קורות חיים

יעל טבנקין נולדה להוריה רחל ויעקב בחיפה, בכ"ד בחשון תרפ"ג – 2.11.1923.
בשנת 1924 מגיעות ברכבת העמק מחיפה שתי משפחות עם שני תינוקות. הורי רחל צ'יקו ויעקב תמרין וההורים של אבשלום אלברטון. ליד הרכבת חיכו לנו חברים מעין-חרוד עם מיטת-תינוקות בה השכיבו את אבשלום ואותי עד בוא העגלה לקחתנו. 
הבית הראשון של משפחתנו היה בצריף. חדרנו היה חצוי לשניים על ידי מחצלת – חדר לסבתא אם-אמי, וחדר להורי. בחמש השנים שחיינו בחדר זה נוספו לי שתי אחיות, תיממה – (תיממה נפטרה לפני שבועיים) ורזיה. ומאוחר יותר הצטרפה למשפחה שרהל'ה. 
המעיין, הגלבוע, וגן הילדים זכורים לי מתקופת קטנותי יותר מבית ההורים בו כנראה בילינו מעט. חליתי במחלת קדחת שנמשכה ארבע שנים והייתי בתוך קבוצת הילדים שהוקפו בטיפול מיוחד ופינוק. מה לא עשו למען הילדים גם בתנאים הקשים של אותם ימים?! 
החיים ליד המעיין זכורים לי כמרחבי חופש ועניין "עין-חרוד למטה" היה מקום שבו אפשר היה ליהנות מכל העולמות: הר, נחל, חורשות, ירקוּת של סוּף ופטל וסבכי מסתור. הייתה גבעה קטנה שראינו בה, "גבעת גמדים", היינו משחקים בפינות של ההר וב"מערת גדעון", טיפסנו ורצנו, היינו מלאים! 
היינו "ילדים של כולם" החברים שיחקו איתנו, התחכמו איתנו ונענו לבקשותינו. 
משפחתנו עלתה כבר ב-1929 לנקודת הקבע בקומי, כי אבי נשלח לבניית נקודת הקבע בגבעה. 
אנחנו, ארבעה שהיינו כבר בנקודת הקבע ירדנו יום יום ללמוד בכיתה ב"מבנה" ליד מעין-חרוד. היינו בעצם "שפני נסיון" באקספרימנט חינוכי לימודי עמלני וכל אחד למד לפי יכולתו. 
יום המעבר לגבעה התקרב. התנגדות הילדים לעלייה לקומי ולעזיבת "גן העדן" ליד המעיין גברו, היו ממש רוחות התמרדות "לא רוצים את קומיה רוצים את עין-חרוד!" 
ובינתיים הגבעה, גבעת קומי, שהייתה חשופה, סלעית ועירומה הפכה די מהר למשק בנוי ויציב. 
נבנו צריפי "הכיתות". נוספו אלינו ילדי תל-יוסף וגבע, גם מורים מהחוץ והכיתות התגבשו. הכיתות נקראו על שם אחד מתלמידי הכיתה – אנחנו נקראנו "העמוסים" ומחנכנו היה משה כרמי. 
רומן ממושך נוצר בינינו "העמוסים" לבין משה כרמי. רומן שהיה בנוי על אהבה הדדית. משה הוליך אותנו בטיולים בכל קצווי הארץ, עבד איתנו בכל ענפי המשק ואנחנו כולנו הערכנו אותו מאד והיינו קשורים אליו ומקבלים אותו בכל, אמרנו: "משה אפילו כשהרביץ קצת, היה תמיד צודק"! 
בתקופת הנעורים, הגדלנו את המעגל החברתי בשיתוף עם הכתות האחרות בהצטרפות לנוער-העובד. וקליטת ההכשרות שבאו מבן-שמן ומן העיר. 
חג המחזור שלנו היה הראשון שנחגג על הבמה המשותפת עם בני תל-יוסף. 

אימונים. 
ב-1936 עם פרוץ המאורעות, התחילו להנחיל לנו אימוני שדה, שימוש בנשק, ת"ס, 
אותו זמן באו וינגייט ואנשיו ונפתחנו לעולם שבו את מטרות השלום צריך לפעמים להשיג גם בכוח.
בסיום ביה"ס, התאמנו חודש ימים וקנינו השכלה במשמעות ה"הגנה" – מוכנים לחיים שחיכו לנו במלחמת העולם השניה. 
אותי השאירו ברפת. ב-1944 אחרי מאבקים עם סידור עבודה במשק שכנעתי שיתנו לי להתגייס – אם לא כעת מתי אספיק להתגייס "למען המולדת"? רציתי ללכת לא.ט.ס. אך שכנעו אותי שהפלמ"ח עדיף. עברתי קורס בשפיה ואחרי תקופה נשלחנו לאמן מגויסות בקורס מדריכות. זמן קצר לאחר מכן יצאתי לקורס מכי"ם.
היום נראים לנו ימי השירות בפלמ"ח כימים של התלהבות, נכונות ועניין מתמיד. אך האמת היא, שהיו תקופות גם בפלמ"ח, של הרגשת "חוסר תכלית" וחדגוניות. והנה נקראנו לפעולה מיוחדת וסודית ביותר – להורדת מעפילים מאניה. 
האניה הגיעה. המעפילים רובם נערים בני 15-14 מפולין, הורדו והובלו על ידינו למקום המיועד ומכונית הפלמ"ח הובילה אותם לישובים. 
לילה אחד זכור לי במיוחד – "ליל וינגייט". תל-אביב הוקפה חוליות-חוליות של מגינים אשר היוו חגורת-הגנה בגבולות ותפקידה – לעצור יחידות בריטיות, התפרצות של ערבים ולמנוע מיקוש בדרכי הכניסה לעיר. 
לפנות ערב התפזרנו ליעדינו. בדרכי פגשתי בשדרות רוטשילד בברכה פולד, אשר יצאה לכיוון אחר. ניפנפנו זו לזו ברכת-שלום ומיהרנו לדרכנו. 
שמענו בדממת-הלילה יריות בודדות ולאחריהן קול נפץ. והנה מופיע רץ ומודיע שהפעולה בוטלה, הייתה הרגשה מרה של תבוסה ומפח נפש, אבל העייפות גברה ובשובנו למקום הריכוז נפלנו לתרדמה עמוקה. רק למחרת לפנות ערב, פתחתי את העיתון ולקראתי הזדקרה תמונת ברכה פולד בחיוכה המיוחד נתונה במסגרת שחורה. 
שני לילות אלה, האחד ברוממות שבו והשני בכאב שבו, העמידו אותנו בבת אחת על משמעות תפקידנו, ותפקידה הממשי של החטיבה המגוייסת – הפלמ"ח – והאחריות הרבה הרובצת עלינו. 
המשיכה תקופת המאבק, האימונים עברו יותר ויותר לידי הבחורים – הרגשתי שתפקידי היעיל הסתיים וגמלה בי ההחלטה להשתחרר מה גם שרצינו כבר להקים משפחה. 
אחרי חדשיים השתחררתי. העמדנו יוספל'ה ואני חופה, ללא מסיבה, בכפר-יחזקאל, בבואי הביתה הייתי כבר בראשית הריוני הראשון. 

חיי עבודה. 
במקביל ללימודים בבית הספר הייתה תמיד העבודה, כבת לוויה מתמדת ובעיני רבים גם חשובה יותר… כבר מכתה ז' שובצנו בענפים – לפני כן נדדנו מענף לענף ואז בחרנו בענף קבוע. בחרתי ברפת  –וגיליתי מה גדול יכול להיות עולם העבודה ועשיר. התמדתי בעבודה בענף 35 שנה, שנקטעו מדי פעם ע"י הגיוס ומילוי תפקידים שונים במשק: סידור עבודה, ריכוז עבודה, בקיבוץ. תור אקונומיה ועבודה בחד"א. ומכל מקום בו הייתי מיהרתי הביתה – לרפת! היה בענף רב-שיח מתמיד מקצועי, חברתי והרפת הפכה להיות הבית השני של כל אחד מאתנו. 
בינואר 1947 נולדה בתנו הבכורה רוני. 
כאשר הייתה רוני בת שלשה וחצי חודש גויס יוספל'ה ונשלח לפיקוד במערכה על ירושלים הנצורה. החלו הקרבות הראשונים של מלחמת השחרור שנמשך מ1947- ועד 1949. 
כשרוני בתנו הייתה בת חצי שנה הגיעה אלי טובה שופמן מטעם ועדת מינויים ואמרה לי שהנוער נקרא עכשיו למלא תפקידים – ואני נקבעתי למלא את תפקיד סדרנית העבודה. לא ברצון קיבלתי את "דין התנועה". המשק היה מלא קבוצות עולים שקיבלו אצלנו הכשרה וידע בענפים, ושיבוצם רבץ על סידור עבודה. סדרני העבודה השתלבו במזכירות וכך הייתי מעורבת בהרבה החלטות משקיות לא קלות אבל נכנסתי כך לעניינים של המשק. הפסקתי את מילוי התפקיד בגלל מועקת המלחמה, הדאגה ליוספל'ה והולדת בני השני אלון. 
משפחתנו כולה שלמה מחיר יקר ומכאיב במלחמת השחרור - משהל'ה אלברט בעלה של אחותי תיממה נפל בקרבות הדרום, בטרם הכיר את בתו הקטנה נעמי'לי. אהבנו מאד את משהל'ה והתאבלנו עליו מאד. 
והיו גם הפתעות שהפכו חוויה גדולה: כאשר הסתיימה מלחמת השחרור, הוצעה ליוספל'ה מתנה: נסיעה לחו"ל באניה של "צים", התלבטנו אך היה קשה לוותר על הזדמנות חד פעמית כזו וכך יצאנו לאירופה שהייתה עוד פצועה והרוסה מאד, ובכ"ז ראינו ארמונות ואוצרות אמנות שנפתחו בפנינו. אותו החורף בארץ זכור כ"חורף השלג" (1950) וימי הצנע, הייתה תקופה של תנופת בניין וקליטת עולים-פליטים-חלוצים. עין-חרוד קלטה רבים ובכל הלב ואני הייתי בטוחה שאני חוזרת לעבודה שגרתית ברפת ו"כך אבנה הלאה את המולדת והמשפחה". אך צבי תמרי בתור מרכז חדר האוכל והמטבח ביקש ממני לקבל את "האקונומיה". וללכת לקורס בישול ואקונומיה מותאם לצנע. הקורס התקיים בת"א התלבטתי, אך השתכנעתי לצאת. היו אלה ימי ערב הפילוג. חיינו יחד בצפיפות ובסערה באותו משק, במטבח ובחדר האוכל נשמרו יחסי החברות, מן הקשיים והמתחים התעלמנו… כאשר בעיות הפילוג חדרו גם למטבח וחדר האוכל, פשוט ברחתי לרפת… ודווקא שם נתפסתי לעין הסערה, כי ברפת היו מתחים וצרות בעלי החיים סבלו לא פחות מהרפתנים מתנאים קשים ואי סדר. 
בינתיים הטילו עלי להקים מטבח זמני בחדר הקיטור, התנאים היו נוראים. כדי לשמור על המורל הייתה במשק פעילות תרבותית גדולה. למטבח נכנסה בינתיים פרידה פינטל ואני חזרתי לרפת עד שנולדה מיכלי בתי השלישית – בית התינוקות שלנו היה במבנה זמני שנבנה כספרייה ולא הסתיים, אך תיפקד כבית תינוקות עוד 4 שנים. 
גם המגורים שלנו היו עדיין בצריפים קטנים ללא שירותים, גם כיור במרפסת הצרה והמשותפת היה בבחינת לוקסוס, משפחות שהיו להם כבר ילד או שניים גרו בחדר אחד קטן בצריף. אבל תמיד הייתה דאגה במשק לפיתוחו - החליטו לשלוח אותי לקורס מרכזי-המשק שהיה עדיין בעין-חרוד, מה שאִפשר לי להצטרף לקורס שעניין אותי מאד. 
את פרק הפילוג בחיינו סגרנו מבלי להבינו עד הסוף ובכל אחד מהחברים שחיו תקופה זו נשאר פצע עמוק.
עם הבנייה מחדש זכינו, המשפחות הצעירות לעבור לשיכון בבתים דו-משפחתיים כאשר בכל דירה 2 חדרים, מרפסת והעיקר – העיקר – שירותים! לא יאמן… זו הייתה קפיצת מדרגות, לא רק מדרגה… 
אבל בתי התינוקות עדיין לא היו בנויים ומאורגנים. את יואב, בני הרביעי לקחה מיכל ציזלינג לטיפול משותף עם אודי בן אותו גיל. 
אחרי מלחמת "ששת הימים" קראו לי להיות מרכזת עבודה לשנה שלמה. זו הייתה תקופה טובה של התלהבות ונכונות וריכוז העבודה היה מלא עניין וסיפוק. 
ובפיתוח הרפת בתקופה זו היה לי חלק כאחראית על הסככות. לצוות נכנסו כוחות צעירים שהתגבשו. הרגשתי שיש על מי לסמוך וכיוון שאחרי שנות עבודה ופעילות הורגשה פה ושם באברים עייפות, החלטתי שהגיע זמני – כבר כסבתא – לתרום לגיל הרך שקופח על ידי בהיות ילדי קטנים ורכים. 
הרגשתי שהגיע תורי לתרום בתחום הטיפול בגיל הרך וכך עבדתי 10 שנים בבית התינוקות ודווקא בשעות אחה"צ! כדי לפתור לאימהות הצעירות את הבעיה הזו. תוך תקופת בית התינוקות נתתי תורנות של שנתיים במכבסה. מתקופת הטיפול בגיל הרך נוצרו יחסים עם דור צעיר שלא הכרתי אותו ונשארו לי קשרים רבים וחברויות. 
בגיל 61 החלטתי שהגיעה עת ההשתלבות בתעשייה. תשע שנים נמשכה עבודתי ב"דיקם".
בשנות עבודתי בדיקם איבדתי את שתי הנפשות היקרות לי בהבדל של שנה (יוספל'ה ואמא) מכות קשות ששינו אורחות חיים. אז עברתי לכריכיה, עבודה שלווה ולא לחוצה. שיש בה משום התנדבות, כי שום מוסד לא עומד מאחוריה, ותיקוני הספרים אינם ענף מכניס – אבל הוא כן מכניס עניין ותוכן בחיים, ובעיקר – משמח חברים שמביאים לתיקון ספרים שהיו אהובים עליהם בילדותם כמזכרת לעצמם ולנכדיהם. פה נדרשת מיומנות וזריזות כפיים. והעיקר – יש בשביל מה לקום בבוקר ולצאת לעבודה! כי הלא העבודה היא באמת כל חיינו! 
ואני נזכרת בזיכרון רחוק: כאשר נתפסו שמות מגויסי הפלמ"ח במזרע, בתקופת המאבק, פיזרו אותנו בכל הארץ לבל נתפס – אני הייתי בתל-אביב אצל קרובי ושם על שפת הים נפגשתי עם עוד "מסתתרים" ביניהם היה חיים גורי – ששאל אותי פעם: מה עושה את בני עין-חרוד כל כך מיוחדים, עניתי לו: העבודה, העבודה, העבודה… 

בשנות חייה האחרונות חיתה יעל בבית הסיעודי בעין-חרוד, בחדר-דירה משלה שחלונו צופה לגלבוע, היא כמעט לא יצאה ממנו לשהות בחברת שאר דיירי הבית. ועד לחצי השנה האחרונה בחייה, נשארה, צלולה, חדת זיכרון ועם אותה תנועה חיננית ו"קלת רגליים" כפי שהיתה לה וריכזה סביבה חברות ומראיינים שבאו לשמוע ממנה זיכרונות ותובנות על עין-חרוד. 
אחרי נפילה וניתוח לא מוצלח, שקעה יעל. חודשיים לפני פטירתה, איבדה את ביתה בכורתה – רוני,
התעוררה, כמו לידע את הסובבים שהיא מבינה את האסון שבא, ושוב שקעה לעולמות האחרים שכמו קראו לה אליהם.
יעל נפטרה, כמעט בת 97 שנים, המבוגרת בחברי עין-חרוד, כאלו שעד יום מותם נשאו בגאווה ואחריות את התואר "ילדי עין-חרוד הראשונים", ולה 11 נכדים ו-18 נינים. יעל טבנקין נפטרה ב-21 באוגוסט שנת 2020.

המידע הועבר באדיבות, ענת ציזלינג.