קצין חבלה לוטנברג יוסף יוסק'ה

קורות חיים

יוסף-יוסק'ה לוטנברג נולד ב-10 בינואר, שנת 1929, כ"ח בטבת תרפ"ט, בפתח-תקווה, לאימו רבקה ולאביו אברהם לוטנברג, בוגר ישיבת סלבודקה, אשר חלק מבני משפחתו נרצחו בפרעות תרפ"ט בחברון. 
 בשנת 1945, בהיותו בן שש עשרה וחצי, גויס יוסף לפלמ"ח, נשלח להכשרה בתל יוסף ושירת בגדוד החמישי כלוחם וקצין חבלה בחטיבת הראל. לצידו שירתו , בין היתר, לאה רבין וזוהרה לבטוב ומפקדו האישי היה דני מס. 
במהלך שירותו לקח חלק בקרבות רבים בגזרה במסגרת ההגנה על ירושלים: ניסיון לכיבוש אוגוסטה ויקטוריה, חסימת הדרך מיריחו ובכיבוש בית מחסיר. ב-10 במאי 1948, בקרב על בית מחסיר נפצע קשה מאוד .

יוסף לוטנברג נמנה על הוגי הרעיון וגרעין המייסדים של ארגון נכי צה"ל, שהוקם בשנת 1949. בתקופת שיקומו יזם וייסד את קרן נכי צה"ל, במטרה לגייס כסף בארצות הברית למען שיקומם של פצועי המלחמה. הרעיון נולד והתגבש בבית החולים תל-השומר בעקבות הצורך בגוף שייצג את נפגעי מלחמת השחרור. בעקבות מהלך זה, הוזמן לשיחה עם ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, מה שהוביל לחקיקת חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט 1949. יוסף היה שותף מרכזי לעיגון מעמדם של נכי צה"ל בחוקי המדינה, חוק הנכים, התגמולים והשיקום, הקובע אחריותו של משרד הביטחון וחובתו לדאוג לשיקומו של נכה המלחמה והחזרתו למעגל חיים כאזרחים תורמים לחברה במדינת ישראל.

משך השנים ליווה יוסף  לוטנברג את משפחות נעדרים ונכי צה"ל והקדיש מאמצים רבים לקידום ספורט הנכים בישראל ואף כיהן כיושב ראש ההתאחדות הישראלית לספורט נכים וסגן נשיא הארגון העולמי לספורט נכים. משנת 1986 כהן כיושב ראש  ארגון נכי צה"ל, תפקיד אשר מילא במשך 15 שנים עד שנת 2001. 
הוא עמד בראש משלחות ישראל למשחקים האולימפיים, שהפכו את ישראל למעצמה בתחום ספורט הנכים והקים והנהיג אגודות ידידים של ארגון נכי צה"ל בעולם, שהעמיקו את הקשר עם הקהילות היהודיות ובין ישראל לתפוצות.
בשנת 1954 הוביל משלחת ישראלית של נכים קטועי רגליים למשחקים הפאן-הלניים שנערכו באתונה. מאז עמד בראש עשר משלחות ישראליות באולימפיאדות הנכים ברומא בשנת 1960, בסידני בשנת 2000, ומשלחות רבות למשחקי סטוק מנדוויל.  באולימפיאדת הנכים שנערכה בתל-אביב בשנת 1968, זכה בכבוד לשאת את דגל ישראל בטקס הפתיחה ובשנת 1976 זכו בסיועו כל חברי המשלחת הישראלית באולימפיאדת הנכים בטורונטו בביקור בבית מדרשו של הרבי מלובאביץ.

בין השנים 1962-1967 עבד יוסף לוטנברג במשרד הביטחון ובשנים 1968 עד 1970, עסק בטיפול באלפי נכי ונפגעי מלחמות קדש, ששת הימים וההתשה. בשנת 1974 הוקם בית הלוחם בתל-אביב. יוסף היה מיוזמיו הראשיים וממעצבי התפיסה הייחודית, על פיה פועלים מרכזי בית הלוחם בתל-אביב, חיפה וירושלים כמרכזי ספורט, שיקום וחברה לנכה ולבני משפחתו. בין השנים 1970 עד 2000 שמש יוסף כמנהל בית הלוחם בתל-אביב. 

תפקידים נוספים אותם מילא:
-חבר המועצה הציבורית להנצחת החייל וחבר ועדת הקבע, במשך 15 שנים.
יושב ראש 'יד לבנים' בתל-אביב וחבר המזכירות הארצית.-
חבר הנהלת מכון 'רקנאטי' – המכון הלאומי לשיקום נפגעי ראש-
חבר הנהלת האגודה הישראלית לשיקום.-
-ממקימי מוזיאון הפלמ"ח בתל-אביב בשנים 1986-1999, חבר מועצת עמותת 'דור הפלמ"ח' ויושב ראש ועדת הביקורת של העמותה.
-חבר הנהלת מטווח הקליעה האולימפי הלאומי בהרצליה וממקימיו.
-בוגר 'אלכא' - הקורס הציבורי הדו-שנתי למנכ"לים של משרדי הממשלה וראשי ארגונים.
-יושב ראש עמותת 'חטיבה 7',  חבר הנהלה באתר 'יד לשריון' בלטרון.

יוסף היה נשוי לחנה שמדרה-פשיטיצקי, עד למותה בשנת 2023. את חנה הכיר בליווי השיירות לירושלים הנצורה. נולדו להם שלושה ילדים – אילן, איתן ואורית. במלחמת יום כיפור בשנת 1973, שרת בנו איתן, כשריונר לאחר שנשר מקורס טיס. איתן הוצב בקנטרה ובקרב הרואי עזר לחברים פצועים במשך לילה שלם תחת אש המצרים עד שטנק של חיילנו ספג פגיעה ישירה ועלה באש. הוא חש לעזרת חבריו והוציא אותם מהטנק הבוער. עם אור הבוקר נפגע איתן ונדם קולו של צה"ל בקנטרה. איתן נעדר ולא נודע מה עלה בגורלו. יוסף פנה לראשי ממשלות ורמטכ"לים, ורק לאחר תשעה חודשים גילו את גופתו בשטח בו נלחם. איתן הובא לקבורת ישראל בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. על גבורתו בקרב זה קיבל איתן בספטמבר 1975 את צל"ש הרמטכ"ל.

יוסף לוטנברג מתגורר בתל אביב. בשנת 2001 קיבל את התואר יקיר העיר תל-אביב ובשנת 2018 קיבל מטעם פרס מוסקוביץ לציונות את פרס עוז ציון על לחימה במסירות רבה למען העם והארץ.

את קורות חייו רשמה מפיו עדנה ויסלר.