יונג שמואל ז"ל

קורות חיים

סיפור חייו של שמואל יונג: נולדתי ב- 1.21920 בעיירה Novoselytsia בצ'כסלובקיה. במשפחתי היינו 3 אחים ושתי אחיות. לאבי הייתה תחנת קמח שטחנה קמח לכול האזור וכולנו עבדנו בה. היינו כ- 20 משפחות יהודיות בכפר. כשגמרתי את בית הספר הלכתי ללמוד להיות פועל בדפוס במונקט . ואז פרצה המלחמה חזרתי הביתה והמשטרה ההונגרית לקחה אותנו מהבית ואנחנו התחלנו לנדוד ברחבי הונגריה. הם נתנו לנו לאכול כ-200 גרם לחם ליום והעבודה שלנו היתה בסילוק פצצות. את הפצצות סלקנו בעזרת הידיים מה שהיה מסוכן מאד. אחרי חודש הגיעו אנשים מהמשטרה שחיפשו חייטים ואני החלטתי שאני חייט ולמדתי תוך כדי עבודה לתפור כיסים. היינו כ-80 החייטים ונשלחו לבודפסט לתפור בגדים לצבא ההונגרי. הורי ואחותי הקטנה אחרי שגמרו לסלק את פצצות יכלו לחזור הביתה, רק לא לכפר שלהם. כי הם היו צריכים להיות בכפר שיש יהודים ולכן הם עברו לכפר קרוב. אבי היה צריך להתייצב פעם בשבוע במשטרה, אשר הייתה רחוקה כ-15 ק"מ מביתם. יום אחד הוא התייצב ולא חזר הביתה . מפקד המשטרה היה אנטישמי ושונא יהודים. הוא הרג יהודים רק לשם הנאה. פעם אחד תפס יהודי והכניס לפיו צינור מים ופתח את הברז ויהודי מת בסבל רב. כאשר אבא שלי לא חזר התחלנו לחפש אותו ואנשים מסרו שבאותו יום הם ראו את ראש הכפר נוסע בעגלה ולידו משהוא עטוף בצורת אדם כך הבנו שהוא רצח את אבא. כל אותו הזמן הייתי במחנה ותפרתי כיסים. ונודע לי מה שקרה לאבא שלי ושאחותי נמצאת גם בבודפשט החלטתי לחפש אותה. כאשר יצאתי לחפש אותה תפשו אותי מהשטרה, משום שלא היו לי ניירות כי שכחתי אותם במחנה עבודה. קיבלתי 30 יום מעצר. במעצר הייתי צריך לישון על הרצפה והיה לי מאד קר. אחרי זה חזרתי למחנה העבודה והמשכתי לתפור כיסים. בשנת 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה ואז המפעל עבר לטלוש, עיירה שנמצאת בגבול לצ'כסלובקיה והפעם הנהלת המפעל הפכה להיות גרמנית. הרוסים התקרבו לעיירה והמפעל קיבל פקודה לעבור לאוסטריה לווינה בעזרת הרכבת. בווינה הפציצו את השיירה האמריקנים ולכן לקחו אותנו לתקן את המסילה כדי שרכבת תוכל לנסוע. משם נסענו לטצמדור ברכבת התנאים היו בסדר היינו 80 איש בקרון . בטצמדור בנו את מחנה העבודה אבל התנאים היו פחות טובים, ישנו בחדר גדול שבו לא היו מספיק מיטות כך ישנו שניים במיטה אחת. קיבלנו כ-100 גרם לחם ליום ועבדנו כ-10 שעות. למזלנו לאף אחד לא היה אכפת מאתנו, העיקר שנעשה את העבודה. הרוסים התקרבו לוינה והיינו צריכים להפסיק לעבוד, רק לאסוף את הציוד ולהעמיס על רכבת ולנסוע. כך עבדנו , אסור היה לנו להוריד את הנעלים כי כול הזמן המתנו לפקודה לנסוע. חבר שלי הוריד את נעלים ומפקד ראה את זה וירה בו והרג אותו לפנינו, שנזכור שהוא נותן פקודה, כולם מבצעים. באיזה שלב הגיעו שמועות שמלחמה נגמרה ואז ברחנו כולנו לתחנת הרכבת בוינה שם פגשנו את חיילי הבריגדה. הם נתנו לנו אוכל והבריחו אותנו לאיטליה. שם הייתי כשנה. הפלגתי באוניה "ווג'וד" מאיטליה לארץ-ישראל. ההפלגה לקחה שבוע ימים. היא הייתה קשה מאד. היינו הרבה אנשים והיה צפוף מאד. לא היה מספיק אוכל ולא מספיק מים לכול האנשים. הגענו לחיפה בלילה ומשם נלקחנו למחנה המעצר בעתלית. הייתי כחודשים במחנה המעצר בעתלית. אנחנו היינו האוניה האחרונה אשר נתפסה ואנשיה נלקחו למחנה המעצר בעתלית. אחר כך, המעפילים נשלחו לקפריסין. (על המעצר וחיים במחנה לא נרחיב כאן). משום שהגעתי בודד לארץ, התחברתי עם גיסתי וגיסי, כי הם גרו קרוב אלי בצ'כסלובקיה והכרתי אותם. בעזרתם הכרתי את אשתי אשר באה לבקר את אחותה ועלתה לארץ כמה שבועות לפני. מהמעצר עברתי לקיבוץ רמת הכובש והתגייסתי לפלמ"ח, עברתי אימונים בבית הערבה. והשתתפתי במערכה על ירושלים במסגרת חטיבת הראל, בגדוד הפורצים. מפקד הפלוגה היה אורי בן ארי ומפקד החטיבה היה יוסף טבנקין. השתתפתי בליווי השיירות לירושלים. באחת הפעמים השיירה הותקפה על ידי כוח ערבי גדול. לכוח היו הרבה פצועים ואז התחלתי לחבוש את הפצועים על ידי שקרעתי חולצות לרצועות, בעקבות כך נשלחתי לקורס חובשים והפכתי להיות חובש. השתתפתי בקרבות על מנזר סן סימון, הר ציון והקסטל ובפריצה לירושלים. באחת הפעמים שהגעתי לירושלים פגשתי את אשתי פעם נוספת. היא גרה בירושלים ובאתי לחלק לה קפה וסוכר. פעילות בצה"ל : השתתפתי במלחמת העצמאות, מבצע קדש ומלחמת ששת הימים - בתפקיד חובש קרבי. פעילות אזרחית: למדתי להיות אח והתקדמתי והפכתי להיות מצנטר במחלקת צינטורים בבית חולים איכילוב. התחתנתי ונולדו לנו 3 בנות, 15 נכדים ושלושה נינים. שמואל יונג נפטר ב-16 ביולי שנת 2011. מסרה את הפרטים: אילנה יונג, בתו של שמואל יונג.