סא"ל עורי לדרמן פרץ ז"ל

קורות חיים

בן עמנואל ובת-שבע. נולד ביום י"א באלול תרפ"ב (4.9.1922) ביאסי שברומניה. עלה עם משפחתו ארצה בשנת 1932. עם הגיעו לארץ, נקלט בה כצבר לכל דבר. הוא למד בבית-הספר היסודי בבית-החינוך בצפון תל-אביב ובבית-הספר התיכון החקלאי שבגבעת השלושה. מנעוריו היה פעיל ב"הגנה" - פעיל ומפעיל אחרים. בגיל ט"ז כבר עבר קורס מ"כים ולאחר-מכן עשה גדולות עם גדודי-הנוער של פתח-תקוה. בימי נעוריו היה חבר ב"השומר הצעיר" ושירת בפלמ"ח מיום הקמתו ועד ליום פירוקו. הוא היה חובב ספורט ואדם מלא יזמה, תושייה, רצון עז והתלהבות.
עם הקמת צה"ל, הוא בפברואר 1948 וברבות השנים עסק בתפקידי הדרכה ופיקוד שונים ובכולם עשה רבות. הוא גילה כישרונות בלתי רגילים בתחומי ההדרכה, הארגון והמנהיגות ומילא את תפקידו בהצלחה רבה. מפקדיו החשיבו אותו כאחד הקצינים המעולים וכאדם המסוגל לתרום תרומה גדולה להקמתו ולעיצוב דמותו של צה"ל. אהבותיו הגדולות בצבא היו הנוער, ההדרכה וההגנה המרחבית. הוא עשה מחזור-תפקידים גדול ומגוון והיה מפקד מחנה 80, סגן מפקד הנח"ל והגדנ"ע, מפקד "גוש מגן", נשלח על ידי צה"ל לקניה, שם עזר להקים גדודי-נוער. אף-על-פי שהלך והתרחק מן הנוער בגיל ובשנים, נשאר קרוב לו ברוחו ובכושרו הפיסי ומצא נתיבות ללבם של הצעירים. הוא היה במובן ידוע "צעיר נצחי". כמו-כן היה גם אב מסור לבני ההתיישבות העובדת. הוא טיפל באהבה ובמסירות באנשי ההגנה המרחבית, דאג להם, פתר להם בעיות שלא מצאו להן פתרון בדרך המקובלת, התרוצץ מיישוב ליישוב ואנשי-המשקים למדו להכיר אותו ולהוקיר אותו והיו משכימים לפתחו, לבקש את עצתו ועזרתו. 
כאשר הוצע לתת לו תפקיד של מג"ד התלבטו הממונים עליו: שמא קשיש הוא. אך לעומת זה תפקידים כאלו הרי כבר מילא לפני שנים! הוא לא התלבט ועט על ההצעה ועל התפקיד. הוא היה בן האסכולה של "לפקודה תמיד אנחנו" ומאושר היה שיכול להמשיך ולתרום לביטחון ישראל גם בגילו. הכל מצאו בפרץ לא רק את קצין-המטה היעיל ואת המפקד המחונן והמסור, אלא גם את החבר הטוב, בעל הרגישות המיוחדת לעניינים שבין אדם לחברו, החרד תמיד שהזולת לא ייפגע. הוא רחש כבוד לאדם והיה חותר עקשן ועקבי לצדק, אך יותר מכל היה דואג נאמן לצורכי עמו. היה מלא התלהבות ותכניות לגדוד שניתן תחת פיקודו. לאחר ששוחרר מן הצבא בדרגת סא"ל, עשה שירות מילואים כל אימת שקראוהו. 
בסוף אפריל 1971 נקרא לשירות מילואים פעיל. הרכב בו נסע, עלה על מוקש בתל מארישה אשר בבית ג'וברין. יחד עימו נהרגו אל"מ מרדכי ("מוטקה") נדיבי ז"ל, רס"ן מרדכי לוסטיג ז"ל וסרן ברוך רוזן ז"ל. הוא נפצע אנושות, וכעבור חמישה ימים, ביום ל' בניסן תשל"א (25.4.1971), מת מפצעיו. הניח אישה - פנינה ושני ילדים  - מיכל ועמנואל שאותו קרא על-שם אביו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.