זהבי יעקב יענקלה ז"ל

בן פנינה ויצחק
נולד ב5/5/1927
גוייס ב-1944
שרת בפלמ"ח
יחידות: פל' ג'+ז'+ח', פלי"ם, הגדוד הרביעי
תפקיד אחרון: לוחם
שוחרר ב-1950
נפטר ב-22/10/2004
קורות חיים
יענקלה נולד ב-5 במאי 1927 להוריו פנינה ויצחק גולדברג. בשנת 1944 התגייסות לפלמ"ח והצטרפות לפלוגה ח' ברמת רחל יחד עם חברו הטוב מילדות נחום לוי ז"ל (שנהרג אח"כ בקרב על הקטמונים). כ"כיתת סיירים" פילסו את הדרך בין ארנונה לרמת רחל דרך הכפר הערבי "צור באחר". באותה שנה, 1944 נשלח לירושלים עם עוד חברים וביניהם "כושי" (במסגרת ה"סזון") לאבטח את המנהיגים של בית ההסתדרות הציונית, בשעה שהבריטים ואנשי אצ"ל עוקבים אחריהם. בשנת 1945 הוא מסופח לפלוגה ג' בעמק הירדן, הם יושבים באשדות יעקב. שם הוא פוגש את אמנון חינסקי. בלילות התאמנו ויצאו למשימות, טיילו, סיירו ברחבי הארץ ולעיתים עבדו בקיבוצים. הוא השתתף בפעולות תגמול נגד שודדי דרכים שנהגו לשדוד עולים מסוריה והצליחו להפסיק תופעה זו. בלילות הם הובילו בהיחבא שיירות של יהודים עולים מסוריה דרך מרג' עיון. ב- 17.6.1946 השתתף במבצע שבו סחבו קרוניות כבדות עם כמות עצומה של חומר נפץ, על גבי פסי הרכבת לסוריה ופוצצו את גשר "אל חמה". לאותו לילה קראו אחר כך ליל הגשרים, בשל הריסתם של 11 גשרים במקומות אסטרטגיים על ידי הפלמ"ח בלילה אחד. משה דרור שהיה מ"כ סיירים בפלוגה ג' סיפר על מבצע גדול נוסף שהוא "ליל המסילות" [ליל הרכבות, אחד בנובמבר 1945] שבו השתתף יענק'לה, מבצע שבו פיצץ הפלמ"ח 200 נקודות של מסילות רכבת והם פוצצו את המסילה מצמח לכיוון אל חמה. בשנת 1944, היה במנוסה מהבריטים כשהוא מסתתר ופעיל באזור בית קשת. באוקטובר 1946, בין הזמנים, השתתף (לזמן קצר) במבצע גדול בהקמת 11 ישובים בנגב. בשנת 1947 הצטרף לפלי"ם, לקורס ימאים וסירות 8 בקיסריה. הפלוגה הימית הייתה אז, פלוגה בתוך הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. שם הוא מכיר את חיימקה בן חיים, שהופך להיות חברו הטוב. ביחד הם נשלחים ליגור ונען - מתאמנים בלילות ועובדים בקיבוץ ביום. אחר כך, הוא נשאר עוד זמן מה בקיסריה ועובר לקיבוץ מעברות ומסופח לפלוגה י'. הוא ושלמה לווין ז"ל היו הסליקרים. כשבלילות משתתף בהורדת מעפילים תחת אפם של הבריטים ובמבצעים שונים. לאחר מכן, הוא מצטרף לפלוגה ז', צמוד לפוזה [חיים פוזננסקי] (שהכירו קודם דרך המשפחה מתל אביב), חבר טוב של דדו האפסנאי משמש כנשק, שליחו של פוזה ועוזרו האישי. עם פוזה היה במבצעים שונים כשבחלקם התחפשו לבריטים, גנבו נשק ורכוש מהבריטים. כמו למשל: פריצה למחנה בריטי בבית ליד להצטיידות בבגדים ונשק... כשאחת הפעולות הייתה הפעולה בתל ליטבינסקי - היא תל השומר. כמו כן הם היו מעורבים בפעולות תגמול נגד הערבים (הפעולה ברמלה) ופעולות נועזות נוספות, שבחלקן השתתף גם מישה מגידוב. חברים מספרים עליו שהיה בחור עליז, טיפוס בולט מאד, בוטה, בריון עם כוח פיזי רב, נווט מעולה שהכיר טוב את השטח, אמיץ ומעל לכל חבר טוב. אחד שיודע לעזור ולתת יד. בתחילת 1948, נפל הקורבן הראשון של החבורה בואדי ערה. משה לבנון ז"ל שיצא לקרב מקיבוץ מענית, נפצע, נפל בשבי ערביי הסביבה שהתעללו והרגו אותו. יענק'לה וחבר פלמ"ח נוסף שהיו באותה תקופה בפלוגה ז' בעין שמר, נשלחו על ידי זיוי צפרירי ז"ל לחלץ את גופתו לאחר שהערבים התעללו בה (כשהם מחופשים לנוטרים בריטיים). לאחר הפעולה, זיווי צפרירי ז"ל ויענקלה, הביאו את הגופה של משה לבנון ז"ל למנחם עמיחי שהיה מפקד מחלקה בגבעת חיים וכך משה לבנון הובא לקבורה. אחר כך עלה מטעם הפלי"ם לירושלים להלחם במבצע "נחשון" בפלוגה שפוזה הקים. הם ישבו בבית פפרמן כשבלילה היו נלחמים, חוזרים בבוקר, הולכים לישון, קמים בצהריים, אחה"צ היו יורדים לקריית ענבים ללוויות של החברים שנהרגו לילה קודם. בלילה שוב יוצאים לקרב. גידעונצ'ה וחברים סיפרו שזו הייתה תקופה מאד אינטנסיבית וקשה. באפריל 1948, יומיים לפני ליל הסדר הם יוצאים לכבוש את נבי סמואל. את הכוח הוביל פוזה כשיענקלה שאהב אותו אהבת נפש צמוד אליו. יענקלה ופוזה קבעו שבתום הקרב ירדו לת"א להוריו של פוזה, כדי לחגוג איתם את ליל הסדר. מה גם שאחיו של פוזה נהרג לא מכבר, אך הגורל שינה הכול. הערבים גילו אותם והחלו לירות. פוזה נפגע ראשון. יענקלה ניסה לסחוב את פוזה כדי להצילו ואחר כך, שהבין שפוזה מת, ניסה לחלץ את גופתו שהערבים לא יתעללו בה, כשהוא עצמו נפגע מ- 8-6 כדורים ברגלו ורסיס בידו. אביזוהר נחשון, שהיה באותו קרב, סיפר שהוא ראה את יענקלה סוחב את פוזה עליו, כשהוא ממש מחבק אותו ונושא אותו, בשעה שהוא עצמו זב דם. הפלוגה התפזרה ונסוגה. יענקלה לא רצה שיפנו אותו כי חשב שאין לו כבר סיכוי ושלח את הראשונים שבאו לחלצו לחפש פצועים קלים ממנו כשהוא עצמו, תכנן לפתוח את ניצרת הרימון ולהתאבד. לבסוף פינו אותו באלונקה כמה חברים. ביניהם ישראל זק שסחב אותו מהטראסות של נבי סמואל לבית איכסא. מוטקה בן פורת, חברו הטוב מילדות, הגיע אחר כך, וראה אותו פצוע ורועד מקור על האלונקה - כיסה אותו במעילו. מהכביש הראשי הוא פונה על ידי אמנון עזריאלי, שהיה חובש מהגדוד הרביעי והביא אותו לבית חולים בירושלים. הוא עוד הספיק לשמוע אותו אומר לרופא לפני ההרדמה:" אם תוריד לי את הרגל, אני אהרוג אותך אחרי זה". לאחר השחרור מבית החולים, הוא חזר די מהר לשירות למרות הצליעה הכבדה שהייתה לו עקב הפציעה. בשנת 1949, הצטרף למוסד לעליה והחליף את מנדל כמפקד אזרחי ומלווה של אוניית "תיאודור הרצל". תפקידו היה לחלץ במהירות את יהדות לוב ולהביא אותם לארץ. לאחר מכן באותה שנה, נקרא להצטרף ליחידת מודיעין חדשה ומיוחדת לפעולות פנימיות (שמירה על השלטון ובלימת אצ"ל ולח"י) שנקראה מ.צ. 395. הרצל פורת סיפר שהתאמנו בכפר יונה ועבדו בבתים נטושים ביפו. אחד מתפקידיו היה לעבוד עם סייענים. בין השאר הוא היה בשלב מסוים עם אבריימלה ארנן בהקשר להכנת תשתית ליחידת מודיעין אחרת. לאחר מכן באותה שנה, נשלח לקורס קצינים ואחר כך, הוצב במשטרת תל חי. לבסוף הוא משתחרר מהצבא ועובר לגור בקיבוץ עין החורש. כשהרגל הפצועה הציקה לו והוא עובר ניתוחים שונים. הציקה לו גם השמיעה שנפגעה כשעלה על מוקש בהיותו במשוריין בדרך לירושלים. פעילות אזרחית: עבד בעיקר בציוד כבד, קבלנות עפר וטרקטורים. במלחמת ששת הימים התנדב ללחימה ברמת הגולן. אחר כך גויס לצה"ל למשימות מיוחדות שונות בגדה המערבית (עבודה עם הממשל בטול כרם וקלקיליה). הוא תכנן ובנה יחד עם סתתים מסלפית אנדרטה גדולה, בגבעה החולשת על קלקיליה, לנופלים מהחטיבה שנלחמה באזור. אחרי שהשתחרר, הקים יחד עם זוניק מפעל למלט בתחנת הרכבת בטול כרם, אחר כך גם למלח. כשפרצה מלחמת יום כיפור, הגיע למוטקה בן פורת, שהיה אז מפקד חטיבה 9 וביקש להתנדב. יחד עם גברוש חברו מבית אלפא , עלו לרמת הגולן במלחמה, דאגו להביא אספקה לדרג הלוחם, לטנקים וכן בחרדת קודש עזרו לפנות נפגעים מהטנקים השרופים, לאחר שהחיילים הצעירים לא יכלו לעמוד נפשית במשימה קשה זו. ליענקלה היו כמה ניסיונות ליזמויות שונות וכמה חלומות מרכזיים: להקים אתרי הנצחה עם אופי מיוחד לחבריו שנפלו בחולדה, בבית דגון, בדרך לירושלים. עם דגש של טיולים ואהבת הארץ כשהוא מנסה לרכשם מהקרן הקיימת וגופים נוספים. חלום שני היה להקים אתר בילוי במקום מיוחד (ואדי סארר, אזור) שבו ישלב מזון, שוק איכרים, שוק אומנויות שונות הרווחות בארץ. רעיונות שלא יצאו לפועל. יענקלה זהבי נפטר ב-22 באוקטובר 2004. הפרטים נמסרו על ידי בתו, רונית מלמוד, דרך אנשים שהיו עימו בצמתים שונים, מרעים ומחברים לנשק.אלבום תמונות
