מ"מ שוורץ מרדכי מוטקה הגרזן ז"ל

קורות חיים

מרדכי נולד להוריו יצחק וחיה-אלטה בירושלים ב-6 בדצמבר 1928. הוא התגייס לפלמ"ח בשנת 1946 ושרת בפלוגה ז. במלחמת העצמאות שרת בגבורה בגדוד הרביעי של חטיבת הראל. פעילות בפלמ"ח: השתתפות בפעולת גניבת הנשק מתל-ליטוונסקי ממחנה הצבאי הבריטי. מפקד בפעילות נגד אוטובוסים בריטיים ברמלה. מוביל שיירה בשער-הגיא. השתתפות בקרב מנזר סן-סימון בקטמון. כן נטל חלק בקרב על הר ציון כאשר הוביל את האנשים משכונת ימין משה לעבר הר ציון ולשערי העיר העתיקה. מבצע נוסף בו נטל חלק, היה כמפקדם של 35 איש בבית-שמש. מרדכי שוורץ התגורר בלונג-איילנד, ניו-יורק במשך שנים רבות במחצית שנת 2015 חזר ארצה עם בנו אבי והתגורר בזיכרון יעקב. מרדכי שוורץ נפטר בד' כסלו תשע"ו, 16 בנובמבר 2015 ונקבר בבית העלמין בזיכרון יעקב. מסר את הפרטים: בנו, אבי.

איך אבי רכש את השם "איש הגרזן"?
מאת הרב אבי שוורץ
דני החל להשתעל,  אבי שם במהירות את ידו על פיו של דני כדי להשתיקו. אפשר היה לשמוע את הרעשים למרחק רב בלילה המדברי, דבר שיכול להפעיל את האזעקות של המחנה הבריטי שנמצא בתל לטווינסקי. זה היה הלילה האחרון של לילות השלוש עשרה ברציפות של איסוף מודיעין.
דני עשה כמיטב יכולתו כדי להפסיק את השיעול שלו ואבא שלי כדי להשתיק את צליל השיעול. כל שיעול יכול היה להקים את ערנותו של הזקיף, ובכך להפעיל את מערכת האזהרה של המחנה, שפירושה לכידה או גרוע מכך. בן משפחה, דודו של אבי, נלכד על ידי הבריטים ונשלח למחנה לכלא בצפון אפריקה, אולם הפעם הבריטים לא היו מקלים. שישים שניות מלחיצות עברו ואז  השיעול פסק. עם תום הסכנה שניהם המשיכו בסקירת השטח. אבי היה מצופי הפלמ"ח ומנוסה מאוד, איש קומנדו מיומן ומפקד מחלקה. 
עצמאות המדינה התקדמה המהירות, עם זאת האנגלים עדיין  שלטו בארץ ישראל; המחנה הבריטי הכיל הרבה נשק , רובים, והכול היה מוכן למתקפה שיכולה להפתח בכול רגע ומוכנה לזה שהריבונות היהודית תהפוך למציאות, הפלמ"ח היה זקוק נואשות לנשק הרב שהיה במחנה הבריטי, לכן מטה הפלמ"ח היה עכשיו בעיצומו של התכנון כיצד "לשאול" את הנשק מהבריטים. בכל לילה נוסף מידע: מיקומו של החוט העובר על חוט המתכת מסביב לחומה ושהפעיל אזהרה כלשהי אם פורץ חצה אותו, הכבישים המובילים למחנה ומחוצה לו היו מוגנים על ידי גדר תיל, הממדים וגודלו של המחנה, מספרם הרב של השומרים שהוצבו, מיקום הזרקורים והקצב המהיר בו השומרים סרקו את השטח מסביב למחנה. איש המודיעין יוסף טבנקין, המפקד הפרגמנטי יחד עם המפקדים האחרים הגיעו למסקנה כי עדיין חסרים פרטים חיוניים לתקיפת מערך המחנה. ולכן הגיעו למסקנה שאין ברירה אלא להסתנן למחנה באור יום.
בשעות הבוקר יצאו חבורת ציירים יהודים לכוון המחנה ואבי ודני התלבשו כמו  הציירים, הצטרפו אלייהם ונשאו את פחי צבע כך שהם השתלבו עם הציירים האמיתיים. שניהם הבחינו בחיילים הבריטים מסביב למחנה, הם החלו לתכנן את הפריסה ונתיב התקיפה שיובילו בצורה הטובה ביותר את הקומנדו למחסן החימוש בשיטה היעילה ביותר והמוגנת ביותר. לאחר יום סיור הגיע הזמן לשוחח עם אחד הציירים, אבי שוחח איתו וראה שהוא יכול לסמוך עליו. הצייר רצה לעזור והראה לאבי היכן נמצאת מחלקת השריון, ובלילה הם נפגשו  בדלת הנשקייה כדי לקחת איתם נשק . התוכנית שתכננו היתה לדפוק על דלת מחסן הנשק, ולהוציא את הנשק דרך החלון לצוותים שיישאו את המדריך אל הגדר של המחנה, שם הרכבים חיכו להם והחזירו אותם לכפר עזר. הכדי להוציא  את הבריטים ממסלול הרכבים, הם ביקשו מאנשי הכפר להוציא עדרי כבשים לצעידה וטשטוש הפסים שצמיגי המכוניות השאירו ובכך לא יוכלו לעלות על עקבותיהם.
29 בדצמבר 1947 חצות הלילה.
בחסות החושך התחילו ללכת לעבר המחנה, עשרים פלמ"חניקים, כולל אבי, שרון לב טוב ומיכה חרמוני. אבי וכול החיילים שהצטרפו ללחימה עקבו אחרי תזוזת התאורה שחיפשה אחרי פולשים למחנה. החיילים זחלו על האדמה והתמזגו עם החושך, הם חיכו עד שהקרן תחצה אותם ואז התקדמו לעבר המחנה. כך הם התקדמו בין מרווחי הזרקור עד שהגיעו לגדר המחנה. הקבוצה התפצלה לשניים. חוליה אחת, כולל אבי ושרון אמורה הייתה  "ללוות" את הנשק. החוליה השניה נשארה מחוץ לגדר המחנה, מוכנה לספק כיסוי והגנה אם הבריטים יגלו את ההסתננות וינקטו פעולה. החוליה פערה חור בגדר ונכנסה למחנה. אבי פגש את הצייר בתוך המחנה. הצייר פתח את דלת מחסן השריון אך למרבה הצער הסתבר להם  שהשומר נמצא בתוך המבנה.  כשפתח הצייר הדלת השומר  ירה בו בבטן של הצייר. אינסטינקטיבית אבי קפץ על החייל הבריטי שהחל לצעוק לעזרה מכאב. ותוך רגע החלה שרשרת אירועים שהגיעה לשיאה בכך שאבי קיבל את התואר, "מוטקה איש הגרזן". אבי היה חזק וזריז מאוד, הוא הצמיד את החייל וצעק באנגלית שבורה לשומר, "שתוק או שאני אהרוג אותך".  ואז רכב בריטי שחלף בקרבת מקום חש משהו חשוד, ומיד החלו אזעקות לצרום בכול המחנה והלחץ להשלמת המשימה הלך וגבר. החייל הבריטי במקביל לא הפסיק לצעוק. אחד הפלמחניקים צעק לעבר אבי, "מוטקה!, עשה משהו, תיפטר ממנו". 
אבי שתמיד הלך עם גרזן על חגורתו היה מוניטין רב ביכולות שלו בשימוש בגרזן. הוא הוציא את הגרזן מחגורתו והרים אותו באוויר, הסירנות צפרו, הזרקורים הודלקו בכול המחנה. יתר הפלמ"חניקים המשיכו לחתוך את השרשראות הכבדות התוחמות את ארון הנשקייה. הצייר היהודי שלווה את אבי החל לדמם, ואז אבי היה צריך לקבל החלטה מהירה. הוא הוציא את הגרזן סובב אותו לצדו השני, הצד שלא החד, והכה את החייל בראשו כך שהחייל אבד את הכרתו. לאחר מכן אבי והפלמ"חניקים האחרים המשיכו במשימה. הבריטים החלו לירות אל עבר מחסן הנשק. היה צורך לגמור את המשימה במהירות ולברוח עם כל הרובים שהצליחו לקחת. 
כשהם נושאים אתם 75 רובים, 7 אקדחי סטן, אקדחים וכמות גדולה של אקדחי ברן.הם התחילו להימלט בזמן שפרץ האש התחזק מצד הבריטים לכוונם הם השיבו באש ונכנסו למאבק של חילופי אש קשים עם הבריטים. מיכה והסגל שלו סיפקו כיסוי ועזרה עד שהלוחמים הצליחו לצאת  מהמחנה הבריטי וחזרו בבטחה לכפר עזר. הפשיטה הייתה כה מוצלחת עד שהבריטים מעולם לא חשדו  שהפלמ"ח היה מעורב בפשיטה.
נכון, אבי היה איש קומנדו מאומן היטב, מתנקש מומחה , מיומן בשלל טכניקות לחימה וניחן בתחושת אומץ שאפילו לאחר 60 שנה זכר אותו שרון לב טוב. 
כשמיכה חרמוני  סיפר לי את סיפור הפשיטה הזה בעומר, ישראל, הוא אמר לי, שאל את אביך, "למה הוא לא הרג את החייל הבריטי, עד היום אני לא מצליח להבין את זה". כשוחחתי עם אבי ושאלתי אותו מדוע לא הרג את החייל הבריטי הוא סיפר לי את סיפורו.  "נכון שאומנתי להיות חייל ומתנקש, אבל זה היה רק כדי להרוג מנהיגים ערבים מרושעים", אמר לי אבי. "אבל סבא שלך איש ירושלים, היה אדם שלימד אותי להתייחס בכבוד לחיי אדם, כצלם אלוקים . איך אוכל להרוג חייל רק בגלל שהוא עושה את עבודתו, ואת תפקידו?"
 אז למדתי מה מבדיל את הלוחם היהודי מכל שאר הלוחמים. 
בעוד שבצבאות אחרים נלמד על החייל להרוג, ללא קשר לנזקי ביטחונות, הלוחם היהודי תמיד נמצא בסיכון גדול לעצמו, אולם הוא מחונך לומור על חיי אדם  ככל האפשר. בכך אנחנו אור לאומות, אפילו במלחמות. אבי הפלמ"חניק היה חייל יהודי שלא לוקח את חייו של אף אדם אלא אם כן זה הכרחי לחלוטין. באותו הרגע זה היה הדבר הטבעי וההגיוני ביותר לעשות, להרוג את החייל, אולם אבי עשה מהלך שמעבר לסדר הטבעי ולא הרג את החייל הבריטי.  בכך הרוויח את השם "מוטקה איש הגרזן".

סיפור הקרב בסן-סימון מאת מוטקה שוורץ:

סיפור כיבוש קטמון
יום שבת.
יום ראשון של הפסח, 1948.
המטרה: כיבוש קטמון
מנזר סן סיימון,
בניין גדול בן שתי קומות, שנבנה מאבן ירושלמית, נקודת בקרת המפתח.
12 בצהריים. גשם קל החל.
אבי וחבריו בפלוגה 
מיקמו את עצמם כחמישים מטרים מזרחה
לגדר המנזר והמתינו לפקודה.
אחרי שעה הגשם פסק.
"עכשיו! אחרי!" צעק מפקד הפלוגה.
בהגעה לגדר אבא וחבריו עברו דרך הכניסה ונכנסו למנזר. כעבור זמן קצר הם הבטיחו
קומת הקרקע בזמן שכוחות האויב. עדיין ירו מבחוץ המבנה.
בתוך הבנין היו לוחמים ערבים. לא לקח הרבה זמן לטיפל בהם.
אבא היה הראשון שהגיע לגג. לפניו הניח שלושה רימוני יד חיים שפשוט הושלכו על ידי האויב מלמטה. כשנותרו רק שניות לפני שהמחלקה הייתה צריכה לדרוך על הגג, ובחשד לחיי חבריו, הוא לקח סיכון גדול על עצמו, תפס את הרימונים וזרק אותם מהקצה. הזריזות והרפלקסים המהירים שפיתח בילדותו כשהוא משחק את  המשחק "חמשת האבנים" הצילו את הרגע. בשעות הקרובות יעמדו למבחן כישורי ילדותו.
בינתיים פלוגה א 'בראשותו של דוד  "דדו" אלעזר ומפקד המחלקה,רפאל "רפול" איתן, וגם שרון לב טוב, הגיעו למנזר ונקטו עמדות הגנה לאורך חומת האבן. כמה יותר במרחק של שבעים וחמישה מטרים משם התקדם האויב בחסות השיחים, העצים וטרסות האבן.
הכל היה רגוע עד שלש אחרי הצהריים.
לפתע התחילה סערת גהינום.
על הגג שתי נשים צעירות, קיבוצניקיות, אחת בשם ציפורה, וכמה צעירים תפסו עמדות לאורך הגג בפיקודו של אבי. רימון אחר הרימון הושלכו אל הגג. כל פלמ"חניק תפס רימון שהיה קרוב והעיף אותו חזרה למטה. כל אחד נתן כיסוי לשני כשזרקו את חומר הנפץ. כפי שלמד לחשב מרחק ועיתוי את המשחק חמש אבנים אבי חישב עכשיו את הזמן שנפץ נפץ על הגג לתקופה שיתפוצץ. רץ לאורך הגג, תפס כמה שיותר רימונים שיכול היה להסתיר, והשליך אותם לאויב. הוא לא הצליח להגיע לאלה שרחוקים מדיי. הוא השליך את עצמו על הגג, כיסה את ראשו בשתי ידיו כשרסיסים ופסולת התעופפו, נופלים עליו, ואפילו חדרו אליו. חסימת הכאב העז והמשיך לרוץ ולתפוס את הרימונים.
מקלחת רימונים אינסופית נפלה.
אחד נפל ליד "הפלמ"חניק האלמוני", קיבוצניק בן 19, שיום קודם נקרא להצטרף למבצע. בניסיון נואש להגיע לרימון הוא התפוצץ, נשף מעל גב רגלו העליונה. לא הצליח להפסיק את הדימום
שאבא  דהר למטה לקומת הקרקע להביא את החובש. כשירד במדרגות הבחין ברפאל איתן שהוצב ליד החלון, עם אקדח בידו וירה. לפתע עף כדור אויב דרך החלון ופגע בצד השמאלי של ראשו. אבל אבק השריפה של הכדור לא היה חזק מספיק כדי לחדור. "שמו של רפול לא נכתב על הכדור". כשהכדור תקוע למחצה במקדשו, הסיר אותו רפול והמשיך לירות. מופתע ממראה זה, אך ללא זמן פנוי, אבי המשיך למצוא את החובש. הם איתרו אותו וברחו לגג. עדיין בהכרה אך בכמות עצומה של כאב חבש החובש את הרגל בצורה מאובטחת, ועצר בהצלחה את הדימום.
כשהוא רץ מפלמחניק לפלמחניק, מעודד כל אחת מהן, ובמיוחד את הנשים הצעירות, שהזדעזעו מאוד, אבי נזכר לפתע בסצינת המבצר המפורסמת מ"באו גסטה", סרט שנראה כילד בן 9. הוא החל לרוץ לאורך הגג והניח כמה תותחי סטן על שפת הקיר עם כובעים עליהם. היעדים השקריים העניקו למחלקה את ההסחה הדרושה כדי להחזיר אש.
אך ככל שחלף היום אל תוך ערב ללא חיזוק באופק, דפיקות אש האויב והמטח של מקלחת רימונים אינסופית הסוף נראה קרוב.
זה עדיין היה 120 נגד 1000 מהאויב. והסיבוכים הלכו והתעצמו. אבי ושלושה פלמ"חניקים נוספים דנו בכל האפשרויות. נסיגה תהיה הפיתרון הטוב ביותר. קטמון ייכבש ביום אחר. ישב ליד גרם המדרגות ושמע את השיחה "הפלמ"חניק הלא ידוע" האזין באינטנסיביות. "בסדר. כולנו מסתלקים מכאן. אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור. האם אנחנו פלמ"ח או לא? פה לא מזניחים חבר." אף על פי שפלמ"ח התייצב עבור פלגות מחץ, כוחות חוד החנית, הפלמ"חניק העניק למילה משמעות אחרת. פאה-פה, למד-לא, ממ - מזניחים, חחת- חבר: פה לא מזניחים חבר - "פלמ"ח." הסכימו הארבעה. "נכין אלונקה ונניח אותו (הפלמ"חניק האלמוני) עליו. כולנו נתפנה".
אחווה. אַחְדוּת. לְהַקְרִיב. האידיאלים והסנטימנטים שעושים יהודיים אחדים אפילו לא שומרי מצוות. זה הלב היהודי שלא יפקיר ולא יחדל ויתיר לאחרים להציב את עצמם בדרך של פגיעה. הלהיט על ידי הדאגה האוהבת שלו לחייו ולביטחונו, "הפלמ"חניק הלא ידוע", שלא ידוע לאחרים, זחל במדרגות עד שמצא אזור מכוסה זכוכית מרוסקת. הוא ישב על הזכוכית והחל למרוח קדימה ואחורה, לקרוע את התחבושות, לשחרר את הדם לזרום מרגלו.
כשהאלונקה מוכנה אבי והאחרים חיפשו אחריו. הוא שכב על הזכוכית, מחייך למחצה וכבר לא חי. גם הוא האמין במילים הגדולות האלה, "פה לא מזניחים חבר"
כששמע שארבעה יהודים צריכים למקם את חייו כדי להציל את חייו, הוא לקח את חייו כדי להציל אותם.
רדת הלילה הגיעה והלחימה הסתיימה.
חלפו כמה שעות ופתאום עזבו כוחות האויב.
שחר נשבר. הלחימה כה עזה ואכזרית הייתה עד כי כתם שיערה החום של ציפורה הפך לבן טהור מפחד.
יש הטוענים כי המעשה ההרואי של "הפלמ"חניק הלא ידוע" הוא שגרם להפוך את הגאות. איש לא חשב שקטמון תשאר בידיים יהודיות באותו יום.
"אם אי פעם חוויתי נס זה היה אז. האויב פשוט ברח.", 

סיפור שחרור הר ציון מאת מוטקה שוורץ:

יום שני 17 במאי 1948

שלושה ימים עברו מאז  בן גוריון הכריז  בקמת המדינה

היה חשש לטבח באוכלוסייה האזרחית על ידי הלגיון הערבי אם במקרה הרובע ייפול.

הקרב החל במהלך היום ליד טחנת הרוח של מונטיפיורי בימין משה.

אבא הוביל את לוחמיו במורד ימין משה ואז במעלה המדרונות התלולים והסלעיים מאוד של הר ציון, הכדורים עברו על פניהם וגופם.

כדור אחד חדר ליד הירי של אבי, פצע אותה וגרם לו שלא היה מסוגל להשתמש באצבע ההדק. הוא נאלץ לירות באצבעו השנייה, ואז אקדח סטן שלו נתקע. כשהמקלע שלו שבור הוא החל לזרוק רימונים כשהוא נותן פקודות לאנשיו.

בהגעה למסדרונות הצרים של הר ציון שקדמו לעבר שער ציון.

כשהגיע לשער אבי נתן את הפקודה לעמיתו הלוחם בפלמ"ח לזרוק רימון לעבר השער.

בדיוק כמו שעשה זאת, לוחם  ערבי מהצד השני של השער, סגר את השער וגרם לרימון לקפוץ ולחזור לחזהו של פלמ"חניק הצעיר, מפוצץ את החזה ופצע אותו קשה.

עם עליית השחר יום שלישי ט' באייר,   18 במאי, הר ציון שב לידיים היהודיות לאחר כמעט 2000 שנה.

אפילו ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, התרגש מהפעולה הגדולה הזה, ורישום בספר שלו על היסטוריה של הקמת המדינה שהמפקד של פלוגה ד' ו 21 פלמ"חניקים הצילו 1,700 היהודים של הרובע היהודי