לוחם חצור מאירהוף אריה ז"ל

קורות חיים

אריה נולד להוריו אויגניה וגוסטב במצרים בשנת 1907. עלה ארצה מגרמניה בשנת 1936 וחי בגבעת ברנר. בשנת 1941 הצטרף לפלמ"ח ושרת בפלוגה ה'. בקיץ 1942 בחודש אוגוסט, נתפס על ידי ה-CID הבריטי כחלק מהחוליה של חברי גבעת ברנר שתכננה לגנוב נשק עבור ארגון ה"הגנה". הם נתפסו והועמדו לדין. אריה זוכה במשפט שנערך בספטמבר 1942. אריה היה נשוי לאסתר ולהם ילדים. אריה היה חבר גבעת ברנר עד לפטירתו ב-23 באוקטובר שנת 1968.

סיפור חייו של אריה באתר גבעת ברנר:

אריה נולד ב- 1907 במצרים. עם פרוץ מלחה"ע הראשונה גורשו בני המשפחה בשל היותם נתיני ארץ האויב גרמניה, והשתקעו בוירצבורג. אריה שבגר בגרמניה שלאחר המלחמה גילה כישרונות רבים במגוון תחומים. מותו של האב וירידת האם מנכסיה אפשרו לו להפסיק את הלימודים הסדירים וללכת ללמוד מקצוע. הוא בחר במקצוע הצבעות.  לכשרונו  נמצאה מלגה שבאמצעותה למד שנה וחצי ציור. 
ההתעוררות הנאצית ברחוב הביאה את אריה כמו יהודים צעירים רבים אל התנועות חלוציות ואל קבוצת 'חירות' וההכשרה לקראת חיים חדשים בא"י. עזיבתו את האקדמיה לעבודה חקלאית היתה מלווה בהתלבטות שליוותה אותו לאורך כל חייו. בברלין פגש לראשונה את אסתר שיפמן ונוצר קשר. ב- 1930 עלה אריה לא"י יחד עם חברים מ'חירות' שהצטרפה לפלוגה ה'ליטאית' בג"ב. כאן הוא פגש שוב את אסתר ונישא לה ויחד התמסרו למשימה החלוצית של בניית קיבוץ חדש.
לצד העבודה הפיזית המתישה של חפירת בארות בידיים ו'צלחות' לעצי ההדר בטוריה אריה היה פעיל בכל תחום וכיוון. תכנון ועיצוב ה'נקודה', הכנת הצגות ותפאורות, ציור חוברות צביעה לילדים, איור הגדות והמצאת פטנטים. אריה גוייס לפלמ"ח, נלקח בשבי הבריטים ב'שבת השחורה', היה שליח למעפילים בקפריסין ומורה ומחנך בחברת הילדים.
לאריה ואסתר, 'הזוג המלכותי' (מספרים שהשניים היו עוברים שלובי זרוע בברלין - התנועה הייתה נעצרת) נולדו שלושה ילדים שאריה המחנך אינו נותן להם 'הנחה' בשום פנים ואופן.
בג"ב עסק בחינוך, הוראת ציור ובימוי עד יומו האחרון, שהגיע מוקדם מהצפוי.
לאריה היו פנים רבות ותמיד הלך 'עד הסוף'. הוא שהיה (כנראה) הרוח החיה מאחורי 'היד השחורה' – ה'מחתרת' לאכיפת השוויון והחרמת הרכוש הפרטי, הוא ששעות שקד על עיצוב התפאורה להצגה ואיפור מדוקדק לשחקנים או הכנת כרזות ועיטורים לחג, זה אותו האדם שלקח את משפחתו לגור על גבעת בית הספר כדי לשמור על הילדים (הקולקטיבים) והאיש שבילה שעות בין קני הסוף באגם החולה הגווע וצייר באופן מופלא את ציפורי הביצה. אריה שהיה לבוש תמיד בסגנון בוהמייני – חלוצי התלבט עד יומו האחרון אם הוא צייר או מהפכן, וכנראה שבקיבוץ מצא את השילוב ה'בלתי אפשרי' הזה. לאחר מותו הוא ציווה את גופתו למדע וביקש שלא ינציחוהו בשום צורה ואופן.

סיפור חייו של אריה בהרחבה:

אריה (מאיירהוף) חצור נולד בשנת 1907 למשפחה יהודית אירופית מיוחדת במינה. האם נמלטה עם משפחתה - סוחרי פסנתרים - מהפרעות שנערכו ביהודים ברוסיה הצארית. האב ייצג במצרים את עסקי  משפחתו, משפחת בנקאים ובעלי רכוש מגרמניה. הוריו הכירו זה את זו ונישאו במצרים. שם נולדו אריה ואחותו. בהיותם נתיני ארץ אויב, גורשה המשפחה - בימי מלחמת העולם הראשונה - לגרמניה והתיישבה בעיר וירצבורג שבדרום המדינה.
אריה, הילד שבגר בגרמניה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, גילה כישרונות מגוונים ונטיות לתחומים רבים. הוא גילה ענין פחות בנושאים שהיה אמור ללמוד בגימנסיה הגרמנית. מכיוון שאביו נפטר ממחלה ואמו ירדה מנכסיה, לא התנגדה המשפחה שיפסיק את לימודיו וילמד מקצוע.  הוא החליט ללמוד את מקצוע הצבעות. 
המייסטר שאצלו עבד, כל כך התפעל מהציורים והעיטורים שתכנן וביצע, תוך צביעת פנים של מוסדות חינוך וציבור, עד שהמליץ עליו בפני האקדמיה ללימוד אמנויות בברלין. האקדמיה לא רק שקיבלה אותו אלא גם העניקה לו מִלגה והוא למד באמצעותה כשנה וחצי ציור.
השנים היו שנות הפריחה של בית הספר לאומנויות, הבאוהאוס. רוחו שרתה גם על שאר בתי ספר לאמנויות, בגרמניה ובמערב. 
הקשר - בין אמנות למלאכה, בין התהקשר - בין אמנות למלאכה, בין התפתחות הטכנולוגיה לביטוי האמנותי, ובין השקפת עולם לביטוי אמנותי - העסיקו גם את הסטודנטים באקדמיה בברלין. אריה נסחף למעורבות חברתית,  ולתחושת שליחות חברתית שלתלווה אותו כל חייו. לההתלבטות עולם האידאולוגיות ובוודאי גם התחזקות המפלגה הנאצית, שכבר הורגשה היטב ברחוב הגרמני, הביאו אותו לציונות. לקבוצת ההכשרה החלוצית הראשונה בגרמניה "חרות" (על שם מאמר בשם זה של מרטין בובר בו ראתה הקבוצה מורה רוחני).) 
אריה עוזב את האקדמיה ויוצא , עם חברים להכשרה, אצל איכר גרמני. הוא מתחיל להתלבט, לבטים שלא יעזבו אותו, האם נכון עשה כשנטש – לא רק את האקדמיה לאמנויות - אלא גם את היותו אמן כדרך חיים.
אריה עולה ארצה עם חלוצי קבוצת "חרות" ויחד הם מצטרפים לפלוגה "ליטאית" שכבר עלתה ל'קיבוץ-עין-חרוד-על-יד-רחובות'. קיבוץ שעוד שנה יקרא גבעת ברנר. 
בקיבוץ הוא נישא לחברתו אסתר שיפמן ונלכד  בקסם חיי הקיבוץ המתהווה, אותם הוא תופס תפיסה נרחבת ביותר. בצד ההתמכרות לעבודות קשות-שבקשות כגון חפירת בארות (בידיים) – הוא מתחיל  לרקום במוחו בקדחתנות את העתיד. הוא הוגה מחשבות מפורטות על תִכנון היישוב שעוד (נקרא 'נקודה'). קדח במוחו תכניות תכנון בתחומים שונים: מחלוקה לאזורי פעילות וחצייתם ע"י דרכים, דרך חשיבה על מרכזי השרות ומרכזי החברה ועד ההתלבטות עם הגינות בין הבתים צריכות להינטע עצי-נוי? או עצי-פרי? חשב על תחבורה פנימית (בישוב קטנטן שטרם נבנה ובו צעירים בלבד).
השקיע מחשבה רבה בעיצוב החגים והטכסים לכל חג וחג. ייחס חשיבות מיוחדת לנושאים החוזרים על עצמם בכל שנה. עיצב את הביטוי הצורני של ההוויה המתרקמת. תכנן סמל לישוב, דגל, שער לעלון. כמובן שעיצב והוביל את הדיון על צורת הקברים (מאבני המקום כמובן) בבית הקברות ואת סוג האותיות החקוקות על לוחות הזיכרון.
על הכול חשב בקדחתנות בלי להעלות כלל על הדעת אפשרות שקיבוצו אולי לא יהיה קיבוץ גדול ובו גילאי טף ועד זקן. הוא הסתובב ב"מחנה" בקומתו הגבוהה ובמראהו הנהדר. תמיד מרושל מכולם. אך גם מאוד מסוגנן, ויורד לפרטים, בסִגנון רישולו.
פיתח יכולת אוטודידקטית מופלאה. שקד על התקדמותו בתחומי מדעי הטבע, הארכיטקטורה והתיאטרון. שיפר כמה שפות אירופיות שהכיר מלבד הערבית בה שלט עוד ממצרים. 
גבעת ברנר של אותם ימים עלתה על גדותיה מאנשים מיוחדים במינם (כולל לא מעט תמהוניים). ביניהם התהלך אריה, כשהוא מערבל את רעיונותיו ו"שיגעונותיו" במעבדה האנושית המופלאה. מעבדה של סיעור מוחות מתמיד ואינטנסיבי. הכל בתנאי אקלים קשים לעולים צעירים מאירופה המזרחית והמערבית ותוך מחסור שכלל גם רעב. ממש "רעב עם אידאה" כפי שכינה זאת באותם הימים, אנצו סירני. מהקטליזטורים המופלגים במעבדה האנושית שהיה  הקיבוץ בראשיתו.
בכל התחומים אותם העריך כחשובים, פעל והשפיע הרבה מעבר למוגדר כתפקידיו הפורמליים. עסק בחינוך והתמסר בעיקר להדרכת חברת הילדים. היה חבר שנים רבות בוועדת התכנון וטבע את חותמו על תחומי התכנון והבניה. התמסר לענייני ביטחון והיה בין המגויסים הראשונים לפלמ"ח. הוא אף נאסר על ידי הבריטים כשנתפס עם חברים ברכישת נשק ל'אירגון הגנה'. היה שליח אל קבוצת 'החוגים' במעיָן-חרוד, בתקופת המשברים שפקדו אותם לפני עלייתם לייסד את בית השיטה. היה גם שליח למחנות המעפילים בקפריסין. הכל בסגנון מיוחד במינו. תמיד בסנדלים, במכנסי קורדרוי ממועכים, תמיד בלוויית שיחות נפש בלילות (ולא מעט התפרצויות זעם בימים).

תחומי התעניינותו ועיסוקיו, יספיקו לסיפור חייהם של כמה אנשים שונים זה מזה. אריה היה אישיות רבת  פנים וגם רבת סתירות.

החרדה פן תסטה היצירה - המופלאה, אך השבירה כל כך - ששמה קיבוץ, מן הדרך הנכונה, הביאה אותו לא פעם לעמדה של נוטר חומות, וכך היה אפשר לתפוס אותו בביטויי רוך והתרגשות מיופי, בצד קיצוניות תקנונית נוקשה, וראיית "הדרך" בלבד. היו בו נפש הרפתקנית עם ביטויי שובבות ילדותית, שנאבקה בנוקשות שהכתיב לו - לפי הבנתו – ההיגיון.
בתוך המערבולת של חשיבה ועשייה שבמרכזן ניצב, התלבט  כל השנים בדבר ייעודו כאמן ומהות האמנות. במישור המעשי פתר את ההתלבטות על ידי גיוס כישרונותיו ודחפיו האמנותיים לצרכי החברה המידיים. צייר ושכפל חוברות לצביעה עצמית של הילדים הקטנים (בטרם היות ילדים גדולים); המציא "וייצר" משחקי-לוח שונים; ביים הצגות (בהן גם צייר את התלבושות ושירטט ובנה את התפאורות); לימד ציור בבית הספר; ביצע קישוטים עָצוּמֵי ממדים לכל חג וחג; צייר תוויות מסחריות ופרוספקטים למוצרי התעשייה המקומית וכמובן הגדות לפסח. תמיד שילב את היצירתיות במלאכה. חרט בווירטוּאוזיוּת על "הסטנסיל" צבע את התפאורות. מאוד השתדל לתת לפעילויות שנבעו מכישרונותיו אופי חוּלי, של דברים שיש להתקין אותם. אבל בלילות היה מצייר גם "סתם". זאת, תוך ביקורתיות רבה לגבי התוצאות, אבל בלי לחדול. ממש כאילו בעל כָּרחוֹ. כמובן שלא הסכים בשום פנים  ואופן לקבל "ימי ציור", שהיו באותן שנים גאוות התנועה הקיבוצית שהעניקה "ימים" כאלה לאמניה.
אבל משהו מהאחריות הכפייתית, שחש לכל מה שנעשה סביבו, לא הרפה ממנו גם כשצייר "סתם". ציוריו הראו כישרון טכני ומיומנות גרפית נדירה – אך לא ביטאו את מערבולת הרגשות הסותרים שהסעירה אותו. מהם התחמק כאילו על ידי ציור מדויק עד קיפאון.
ההצעה שהציעה לו 'הוצאת הקיבוץ המאוחד' לצייר את ציפורי החולה - בטרם תתייבש בשנות החמישים הראשונות - התקבלה על דעתו. יתכן שהאופי ה"משימתי" הקל עליו להיענות בחיוב. הוא היה אז חבר בחוג הצָפַּרים של החברה הזואולוגית (שהצטרפה לחברה להגנת הטבע, כשזו נוסדה) וחשב כנראה לצייר ציורים זואולוגים מקצועיים.
אבל ההזדמנות, בהיותו כמעט בן חמישים, להקדיש את עתותיו לציור בלבד, בלי אחריות לשום דבר אחר, הביאה אותו - אולי לראשונה בחייו – לבטא את הרכות שבאישיותו.
לבטא את ההנאה החושית מיופי הציפורים. ההנאה הזאת התבטאה, לדעתי, בעיקר בסקיצות שרשם בעפרון רך, כשהוא רובץ בבוץ בין הקנים וכל מעייניו בגוזל בוקע או באם דאגנית השטה בביצה בראש שייטת אפרוחיה. אולי לראשונה נסגר מעגל בין כשרונו והדחף שלו לצייר ובין ההוויה שבה הציור, בעת הציור, הוא הדבר היחיד שקיים.
אריה לא זכה לראות את ספר ציוריו 'צפרים בחולה', שההוצאה הוציאה רק עשרים שנה אחרי מות ב 1968. כנראה שהדפסה בהפרדת-צבעים התגלתה כתהליך יקר מדי. לא מן הנמנע, שספר צילומיו של פטר מרום 'האגם הגווע' מיתן את התלהבות ההוצאה להדפיס, בצבעים, את ספר הציורים, יוזמתה.
ספק אם העדנה, שהייתה לאריה בציור הציפורים, שבה. כמי שהתייסר בביקורתיות לציוריו, לא שב לצייר בשנותיו האחרונות. אבל המשיך לביים הצגות מקומיות. (כולל אופרה עם אחת מ'כיתות הבר מצוה'). צייר בפעם המי יודע כמה את 'גלגל המזלות' לראש השנה; את 'אחי גיבורי התהילה' לחנוכה; את 'גיבורי המגילה' לפורים; הגדה לפסח והגדה ליום העצמאות; סיסמאות לאחד במאי ואת 'שבעת המינים' לחג הביכורים. בכל פרויקט עיצב וביצע הכל מהרעיון עד בחירת סִגנון האותיות. כשהיה צריך להדפיס, התרוצץ בין צינקוגרפיות, בתי דפוס וכּריכִיוֹת. זאת גם כשבריאותו עזבה אותו. עד יומו האחרון, כשנפטר ממחלה בשנת 1968 והוא כבן שישים בלבד.
לאריה היו פנים רבות והשפעה עצומה על עיצוב הזהות הייחודית של גבעת ברנר. אבל כצייר – נראה שנכון לזכור אותו כ'צייר הציפורים'.

כתב עמוס רודנר כהקדמה ל'צפרים בחולה' הוצאת הקיבוץ המאוחד 1988.