לוחם בוסקילה שלמה ז"ל

קורות חיים

בקיץ 1947 נכנס שלמה בוסקילה לספרי ההיסטוריה. הוא היה אז בן 18, נער שגדל בקזבלנקה, וסיים זה עתה הכשרה חקלאית בצרפת לקראת עלייה לארץ. בנמל סט בצרפת הוא עלה על סיפונה של אניית המעפילים המפורסמת ביותר בתולדות תנועת ההעפלה-"אקסודוס" ("יציאת אירופה תש"ז").
ב–11 ביולי 1947 הפליגה האונייה אל ארץ ישראל. על סיפונה היו כ–4,500 יהודים, רובם ניצולי שואה מאירופה. כשהגיעו לנמל חיפה נעצרו בידי הבריטים וגורשו חזרה ליבשת ממנה ביקשו להימלט אחרי השואה. סיפורם היכה גלים ברחבי העולם והפך לסמל של המאבק הציוני על הקמת המדינה — משואה לתקומה.
בוסקילה היה חלק מקבוצה קטנה של כמה עשרות עולים דוברי צרפתית מצפון אפריקה - ממרוקו, מאלג'יריה ומתוניסיה - שהצטרפו למעפילי "אקסודו". "המספר שלנו היה זעום. לא היינו ניצולי שואה. הגענו מבתים מסודרים, ולכן לא דובר עלינו", אמר. "זה ברור והגיוני שהמיתוס הוא בעצם על ניצולי השואה שהיו על האונייה, ולא על הצעירים מצפון אפריקה", הוסיף.

הוא נולד ב–1929, אחד משמונת ילדיהם של שמעון, יבואן של סוכר, ויוכבד, נשיאת ויצו בקזבלנקה. הוא למד בבית הספר "אליאנס" והיה חבר בתנועת הצופים היהודים. כשהיה בן עשר פרצה מלחמת העולם השנייה. "הרגשנו את הבעיות שעשו ליהודים", הוא סיפר על החיים במרוקו, מדינת חסות של צרפת, ששיתפה פעולה עם הנאצים. ב–1942 ראה את הפצצת הנמל בעירו, על ידי האמריקאים, שביקשו לפגוע באוניות מלחמה צרפתיות. לצד זאת, היה עד ללינץ' שבוצע ביהודי בידי ערבים. "החלטתי שבמקום הזה אני לא נשאר", סיפר. שליחים מארץ ישראל סייעו לו לממש את רצונו.
שבעה ימים נמשכה ההפלגה לחיפה, אליה יצא ב–1947. "רק על האונייה הבנו מהעולים ניצולי השואה מה עברו ומה איבדו", סיפר. "שאלו אותנו אם אנחנו יהודים בכלל, כי ראו שאנחנו כהים עם עיניים חומות. התפלאו שאנחנו לא יודעים יידיש. אמרתי להם שאני יודע בעל פה את 'שמע ישראל'", אמר.
על סיפון האונייה פרץ קרב בין המעפילים לבריטים שהשתלטו עליה. בוסקילה היה חבר בקבוצת הנערים שאבטחה את חדר ההגה המשני בבטן האונייה. בהמשך ירד רב החובל יצחק (אייק) אהרונוביץ' למטה כדי לנהוג משם את האונייה. בוסקילה אבטח גם אותו. מחיפה הועלו המעפילים בכוח על שלוש אוניות שבהן גורשו חזרה לצרפת. "היינו כמו סרדינים באונייה, היה חם מאוד ומעט מזון ומים לשתייה", הוא סיפר.
המעפילים סירבו לרדת בצרפת ומשם המשיכו אוניות הגירוש דרך גיברלטר להמבורג, משם נלקחו ברכבת למחנות עקורים בגרמניה. חייל בריטי תירגם עבורם את ההנחיות מאנגלית ליידיש, אבל בוסקילה וחבריו ל"קבוצה הצרפתית", כפי שכונו, לא הבינו מלה.

אחרי כשנה הגיע לארץ, שישה ימים אחרי קום המדינה. בנמל חיפה גויס לפלמ"ח, ונשלח לחטיבת הראל. תחילה עבר טירונות בקיבוץ חולדה, ואז השתתף בפריצת דרך בורמה ובקרבות בלטרון. "אמרו לנו שאנחנו תגבורת במקום 80 חיילים מאחת הפלוגות שנהרגו", הוא נזכר. "לא הכרתי אף אחד ולא ידעתי מה ילך אתי. זו היתה הרפתקה יחידה במינה. דבר עצום. הקמנו את המדינה על אפם וחמתם של הבריטים". בעת שירותו הצבאי הוא למד עברית מהצברים בפלמ"ח. בסיום המלחמה שמע את מפקד החטיבה, יצחק רבין, נואם בפני החיילים. "היה לי הכבוד להיות בחטיבת הראל", סיכם.
בהמשך נישא לרחל, ילידת אלג'יריה, שהיתה עמו בהכשרה וב"אקסודוס". השניים הביאו לעולם שלושה ילדים.
שלמה למד הוראה בסמינר למורים בירושלים ולימד טבע, תנ"ך וחשבון בקיבוץ בארות יצחק. אחר כך היה שליח של הסוכנות ומשרד החינוך ברומא, שם ניהל את לימודי העברית בבית הספר היהודי, וכן ניהל מחנות קיץ ליהודים. בעשורים האחרונים הוא גר בנתניה וניהל מלון ־ קיץ באיטליה.
רחל, אשתו הראשונה, נפטרה ב–2018. שלמה נפטר בחודש יוני 2022 והותיר אחריו את אשתו יואלה, חמישה ילדים ונכדים.