ונזכור את כולם

טוראי ברוורמן יוסף "יוסקה" ז"ל

בן שרה ויצחק
נולד בכפר סבא
בב' כסלו תר"צ, 4/12/1929
יחידות: הגדוד הראשון, פל' ד'
בהכשרת עין חרוד/משמר הים
נפל בקרב בהגנת משמר העמק
בד' ניסן תש"ח, 13/4/1948
מקום נפילה: משמר העמק
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן יצחק ושרה. נולד ב-4.12.1929 בכפר-סבא. גדל ולמד בתל-אביב בבית-ספר עממי ובבית-ספר תיכון מקצועי. נודע כמתימתיקאי לפי הצלחתו בבחינות ולפי נטיותיו. מתוך הכרת החובה והיעוד התאמץ והצליח להיות איש-כוח וכושר גופני. יצא להכשרת "הנוער העובד". הצטרף לפלמ"ח והשתתף במסעות ובאימונים הקשים.
מדברי אחד מחבריו:"קראנו לו "איש המתמטיקה" ולא האמנו שיוכל בתנאים הקשים האלה לשרוד. בילדותו היה נער חולני וחלש אך בפלמ"ח התחשל והיה תמיד בין הראשונים לכל דבר".
השתתף בפעולות המאבק (העלאת מעפילים לחוף וכו'), בהגנה על נקודות בצפון, בפעולות בקרב וחבלה בחורף תש"ח בבלד א-שייך, כפר-קנה, בליווי שיירות לירושלים וליחיעם וכו'. עמד להתיישב עם חבריו במשמר-הים, אך הם הוזעקו לעזרת משמר-העמק ושם נפל ביום 13.4.1948.
בדברי הספד של חבר נכתב בין היתר: "יוסקה היה אחד מנושאיה ומעמודי התווך של חברתנו. כל תפקיד שהוטל עליו - למן חברות בוועדת התרבות ואחרי כן בוועדת החברים ועד תפקידו כגזבר החברה - מילא ברצון ובנאמנות. היה בין המוצעים לקורס מ"כים עוד בסיום שנת התגייסותנו הראשונה, אך תפקידיו בחברה מנעו זאת. כשפרצו המאורעות יצא לקורס מפקדי מכונות יריה. היה צועד בבטחון בראש כיתת "המכונה" ועל כתפו החסונה מונח הבראונינג. והוא, כאילו מלטפו ולוחש לו: "נראה אותך היום.." ולידו נפל.
נקבר במשמר-העמק. ב-14.8.1950 הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בנחלת-יצחק.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

לזכרו - מהוריו

בני יוסלה

לא לספוד ולא לבכות אותך, בן-יקיר, באתי על נפלך כל-כך צעיר, לא להרעיש את השמים והארץ על העול שעשו לנו בהלקח מאתנו בני יחידי, בן הדור החמישי "בן-יחיד", והשאירו אותי ואת אמך ביגון ובכאב-נפש, שישאו את יגונם ואבלם הכבד עד רדתם לבור-צלמות. לא לדרוש דבר בעד העולה הגדולה שקצצו בשרשים שהעץ יפול מעצמו, וגם לנוחם אין אנו מבקשים, כי אין נחמה ותרופה לשברנו האיום. גדול מכאובינו עד אין הקר, ו"צרת רבים חצי נחמה", אך בשבילנו זה לא שליש, רבע או אחוז אחד. נחמתנו היא רק בידענו איפה ובעד מה נפלת. נפלת על אדמת מולדתך, שהיתה כל-כך יקרה ללבך, לנפשך. נפלת והשקית בדמך את סלעי והרי העמק המערבי, הרוית וזיבלת בדמך הטהור את אותם הרי הסלעים שאף פעם לא נתנו פרי, ועכשיו יטעו, יגדלו ויפרחו עצים רעננים בצבע דמך הגלוש ויזכירו את שמך לטוב כל הימים. נפלת לא כגבור, אלא כמלאך צח נתת את חייך בעד עמך, קדשת את שם עמנו האומלל בכל העולם ושכל אחד יגיד: אשרי העם שבנים כאלו לו, נתת את נפשך כופר בעד אחיך ואחיותיך בגולה. הכינות להם מקום בו יוכלו לחיות בשקט ולשכב במנוחה בלי פחד שמא יבואו גזלנים, רוצחים בצורת אנשים ויוציאו אותם באישון לילה ממיטותיהם להורג, לאונס ולהפריד בין אהובים. ידעת לאן שולחים אותך ובכל זאת הלכת. הלזה יקרא גבור? לא, אין עוד שם מתאים להליכה כזאת, לא לרצח התכונת ונרצחת. לשלום פשטת ידך, ונהרגת, אי-שם. איך אפשר לא לבכות, לא לצעוק, לא לנגח ולא להתאבל. בשתיקה בלב פצוע השותת דם הורים, המשוסע לחלקים ופרורים, ובכל זאת הנני שותק. זה היה רצונך. ברצון טוב הלכת בכיוון גורלך ולא באונס. בשמחת לב רצת להקריב את חייך על מזבח תקות עמנו, ולמה לחלל את רצונך בדמעותינו?
ואם באמת ישנו עולם הבא וכמו שאמרו חז"ל: "מי שמת בניסן אין לו חיבוט הקבר ונכון בשבילו גן-העדן", אז תשכב במנוחה בקברך, בני יקירי, בני יחידי קדושי, ותתענג בעולם הבא שכולו זוהר, עם כל חבריך שנהרגו כמוך, טהורים, נקיים מכל עוון וחטא.
אמן.

האב והאם השכולים
מתוך חוברת "לזכר יוסקה ודוד" בהוצאת חבריהם - הכשרת משמר הים

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לדמותו של יוסקה

לדמותו של יוסקה

זוכר אני ולא אשכח את אותו יום מר ונמהר בו הגיעתני הידיעה המחרידה על מותו של יוסקה. רחוק הייתי מהחברה והחברים במובן גיאוגרפי, אבל בתוך-תוכי ובמחשבותי לויתי תמיד את החברה, בקרבות ובסכנות היה מלוה אותי הפחד האיום, שמא יקרה משהו, ואכן בא הדבר שכל-כך יראתי ממנו. באחד הימים יוצא אני מביה"ח שעבדתי בו בתור חובש, לאחר יום עבודה קשה, שהובאו בו הרבה הרוגים ופצועים, אך כל זה היה כל-כך בלתי-מוחשי בעיני, כל-כך רחוק לי. ולפתע רואה אני את ירדנה, עומדת כולה משמימה והבעה משונה וילדותית בעיניה. רק נגשתי אליה, לא הספקתי אפילו לומר שלום, וכבר שמעתי את המלים האיומות: "יוסקה איננו!" את אשר עבר עלי באותו רגע קשה לתאר. משהו נותק בקרבי. הרגשתי כי אבדתי משהו אשר לא ישוב לעולם. כבחלום הופיעו לנגד עיני כל החויות וכל ההוי המשותפים לנו, דמותו ניצבה לנגדי: בחור יפה תואר, בעל קומה, רחב כתפים וצר מתניים (עליהם היתה גאותו: "יש לי גוף של ספורטאי", היה אומר לי תמיד), בלונדיני, עיניים תכלת, חיוך תמידי על השפתיים, וכולו אומר: "אהבוני". ידע להיות רציני בשעת הצורך, ולא לחינם מילא בחברה תפקידים מרכזיים.
הכרתיו היטב, שנה ומחצה גרנו יחד באהל. בתוך-תוכו שכנה נפש ילד, ילד במובן הטוהר הנפשי והטבעיות שבו, עליזות שלא ידעה גבול, כולו שופע בדיחות, חידודים ועקיצות. אין אדם שהכירו ולא חבבו. אי-אפשר היה אחרת. הוא היה כובשך למרות רצונך.
יוסקה, הרע והידיד בעת צרה כבעת שמחה, מה כמהה נפשו לקרבות (ג'ובים, קראנו לזה אז), מכונאי היה עבד על הבראונינג בתור מס' 1 או 2 וגאותו היתה במלאכתו זו. המוות היה רחוק ממנו, כלל לא יכולת להעלות על דעתך כי למוות תהיה שליטה עליו, אך - גם הוא נפל בנופלים.
לא מעטים הם חברי שנפלו, גם בשעת עבודתי מתו חברים רבים. אך מעולם לא הוכיתי מכה כה קשה כבמותו של יוסקה. תמיד ניצבים לעיני החויות שעברנו יחד בחיי ההכשרה המגויסת, בתקופת ה"זקס", אם בעבודה, באמונים, במסעות ובלימודים. תמיד אזכור את אותם הימים היפים בחיי ולא ישכחו לעד. "הזמן הוא הרופא הטוב ביותר" - כך אומרים. אך נוכחתי, כי לא כן. ששה חודשים עברו מהיום המר והנמהר בו נפל, אך בכל פעם מלותני ההרגשה, כי משהו נותק ממני. תמיד חיכיתי לרגע בו אחזור לחברה וביחוד עלזתי למחשבה ששוב אחזור לאוהל, ליוסקה, לשאלותיו העליזות, שהיה תמיד שואלני ושידעתים היטב: "נו, איך "הרז'לס" בת"א? הראית מיקי-מאוס חדש?" וכו'... אך לפתע... מסתכל אני בעתון ולנגד עיני מופיעה תמונתו, רק אז אני יודע. אך אינני רוצה ואינני יכול להאמין, כי לא אראנו עוד לעולם. תמו ימי הנעורים, ימי הזוהר, ולא ישובו עוד.
שלום לך, יוסקה, לעד תהיה בלבות חבריך ובלבות כל אלה שהכירוך. שלום לעפרו.

גדליה ב'.
מתוך חוברת "לזכר יוסקה ודוד" בהוצאת חבריהם - הכשרת משמר הים

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח