ונזכור את כולם

טוראי מיס גדעון ז"ל

בן פסיה ואהרון
נולד ברמת גן
בי"ב ניסן תר"צ, 1/4/1930
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת מעוז א', 1945-1947
תפקיד: קשר
נפל בקרב
בי"א תמוז תש"ח, 18/7/1948
מקום נפילה: שילטא (חירבת כוריכור)
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן אהרן ופסיה. נולד ב-10.4.1930 ברמת-גן להורים חקלאים, חברי מושב בית-חנן משנת 1930. גדל במושב. גמר את בית-הספר העממי המקומי והמשיך את לימודיו בגימנסיה בראשון-לציון. סיים 7 מחלקות ועבר לבית-הספר החקלאי "כדורי".
בשנת הלימודים השניה התגייס יחד עם חבריו לכיתה לשירות הפלמ"ח במעוז-חיים. עם תחילת מלחמת-השחרור צורף לגדוד הראשון של הפלמ"ח והשתתף בכיבוש זרעין, בקרבות נבי-יושע, מלכיה וברחבי הגליל העליון ובהדיפת הפולש במשמר-העמק. משם נשלח כאלחוטאי קרבי לצריפין והשתתף בכיבוש לוד ורמלה ולאחרונה נלחם בחזית לטרון. אחרי נסיגת פלוגתו צורף לפלוגה לוחמת אחרת.
רציני ומסוגר בתוך תוכו היה גדעון. קשוח, שתקן וחי בעולמו הבלתי חדיר. גם במשימות גורליות השתדל לשמור על עצמיותו. אהב לשקול כל דבר לבדו.
בלילה בין ה 17 ל-18 ביולי 1948 כבשה חטיבת "יפתח" של הפלמ"ח את מרחב שילטא, חירבת אל בורג', ביר מעין ורכס חירבת קוריקור. בהתקפת נגד משוריינת של הלגיון הערבי נהדף הכח הפלוגתי מרכס קוריקור. 45 מלוחמי הפלוגה נפלו בקרב. בשדה תירס ירוק בין שילטא ואל-קובאב מצאו מסתור כמה מהנסוגים. גדעון סר לשם אחר פקודת הנסיגה. הפעם צורף לפלוגה כקשר שלה. נושא את מכשיר הקשר לבין שורות התירס. "הלו תלם אחד הלו תלם אחד ... הפגיזו את שילטא הפגיזו את שילטא..." גדעון שידר מאי שם.
ההפוגה השניה הוכרזה. בזמן איסוף הפצועים הגיעו גם לשדה התירס. ליד גופתו נמצאו שברי המשדר ושברי הנשק. גדעון נפל ב- 18.7.1948, רבים מהנופלים נשארו בשדה הקרב.
ב-28.2.1950 נאספו גויותיהם והועברו למנוחת עולמים להר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

לזכרו - מאטה

באחד הימים, לכשחזר למושב לחופשה קצרה, פגשו אחד החברים בלבביות, לחץ את ידו ואמר:"שלום גדעון הגבור" ... התשובה לא אחרה לבוא:"ראשית, איני גבור ושנית, שלום"... אכן, כזה היה בחייו. לא אהב שבחים ומחמאות. תמיד שימח ושמח - הלצות ובדיחות היו מנת חלקו של הזולת בחברתו.
לא יכולנו לתאר כלל לעצמנו שגדעון לא ישוב מאחד הקרבות שדומה כי הסכין להם כבר. אני, החבריא, שומעים היינו את סיפוריו שהיה מספרם בפשטות, בהברה של מה בכך - והכל היה נראה פשוט, לא אכפתי - הוא הולך והוא שב ממשמר העמק, מזרעין, מקרבות מסוכנים. ולבסוף - "מבצע דני". ההורים מחכים. בפני כולם פחד אלם. הוא לא שב הביתה. נעדר...
נעדר. אולם מקומך אינו נפקד בינינו גם אעתה. עיניך המחייכות, הלצותיך, כל ישותך השמחה אינה עוד אתנו, אבל דמותך תישאר תמיד בשכרון כל מכריך.
אטה
בית חנן.
מתוך "במעלה" 28.1.1949

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרן - ממירה

... גדעון היה בחור חמד, בכל איש לא פקפק. היה אף אהוב בחברתו בעטיה של עליזותו ופקחותו. הוא היה חריף. בעל לשון שנונה ורבת הומור. אך כשם שהיה כאילו מעורה בחברה כן היה פרוש ממנה. הוא היה סגור בפני עצמו. לא מכר את נשמתו, ולא חשף מערומיו לפני הכלל. לפעמים שקע במצבי רוח נדכאים. אך לא רצה אף פעם שרעיו יהיו כבולים אליו בגלל דכאונו, לכן שמר על צביונו המלא גיל, את החיוך בפניו היפים, את משפטו העליז.
אולם כשם שלא הוכר בחברתו, הוכר בחברה מצומצמת. בין חברים אשר האמין בהם ורצה לשתפם בצערו, בחלומותיו ובשאיפותיו, יכלני לאמר שהייתי אחת מאלה. רבות שוחחנו על בעיותיו בחברה, בעיותיו בתור פרט, בתור גדעון. על דרכי הפלמ"ח, על תפקידנו החינוכי בו.
הוא אהב את חבריו כמו שהם, נמצאים במרחק מה ממנו. לא אבה לחדר לנשמתם כשם שלא אבה שיחטטו בנפשו.
לא פעם אמר לי לפני הצטרפות חלק מן הכתה להכשרה:"מירה, מה הייתי רוצה ללכת אתכם. אתם חברה טוב, בכם אני חי כרגע, חי כולי, ואיני יודע כיצד אעזבכם בבוא היום. אך יש חשבון יותר מחייב, ישנה אחריות יותר גדולה. זוהי אחריות הבית. הם מבססים את משקם עלי. לא לחינם התמחיתי בחקלאות. חייב אני להורי על כל אשר עשו עבורי. ואיני יכול לעבם כרגע בעת שבגרתי. יכל אני להיות להם לעזר". הוא לא אבה לעזוב את שנינו: אותנו ואתכם... הגורל פתר את ההתלבטות בדרך קלה אך אכזרית לאין ערוך...
מירה

מתוך "ספור על לוחם" 1967

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח