דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי אמיתי אברהם ז"ל

בן צפורה ואהרון
נולד בניו יורק, ארצות הברית
בד' אייר תרפ"ד, 8/5/1924
עלה ב-1930
גוייס ב-1948
שרת בפלמ"ח - חטיבת הנגב
יחידות: הגדוד השביעי - "באר שבע", חטיבת הנגב
תפקיד: לוחם
נפל בקרב בכבוש אשדוד
במלחמת העצמאות
בכ"ה אייר תש"ח, 3/6/1948
מקום נפילה: אשדוד
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 24 בנפלו

קורות חיים

אמיתי אברהם בן אהרן וצפורה. נולד ב-8.5.1924 בניו-יורק, ארצות-הברית. בן שש היה בעלות הוריו בשנת 1930 לארץ. את לימודיו התחיל בתל-אביב ומשעברו הוריו לכפר גן-חיים, ליד כפר-סבא, סיים שם את בית-הספר. עבד שנה נוספת בחקלאות לשם הכשרה. בינתים הגיע תורו להתגייס לצבא האמריקני, אך הוא עמד על דעתו לשרת כנוטר בארץ. שלוש שנים היה נוטר, וב-1946 הצטרף לקיבוץ "אילת" ועבר עם חבריו להתישבות בשובל, בנגב הצפוני. אברהם נכנס בקלות לחיי עבודה בקיבוץ, לעבוד היה רגיל ודבר זה לא גרם לו קשיים. הוא היה בין הראשונים שעברו לשובל לבנות את נקודת ההתיישבות ובהנחת קו המים.
כוחו של אברהם לא היה בדיבורים אלא במעשים, מעשיו חדרו עמוק לישותו של הקיבוץ. בכל שתפנה תמצא את עקבות מעשיו, במטעים, בגן ירק, בחורשת האקליפטוסים ולא רק במשק שובל בלבד -בכל רחבי הנגב, קו המים, בתי הבטחון שנבנו בנקודות החדשות, בכל אתר ואתר השאיר את טביעת אצבעותיו.
משנקרא אברהם - לחזור ולתפוס ברובה- להגן על הקיים בפני כנופיות ופולשים ערביים - היה בין הראשונים שהלכו. ושוב כדרכו מאז- בשקט ובלי דיבורים מיותרים מילא את תפקידו בנאמנות.
מטעם הקיבוץ גויס לחטיבת "הנגב" והשתתף בהתקפה על אשדוד ביום 3.6.1948 עם ציוד דל, מעטים מול רבים נלחמו בקרב נסיגה תוך כדי הוצאת פצוע משדה-הקרב נפצע הוא עצמו קשה. הרגיש כי רגעיו ספורים, אך כל דאגתו היתה לנשק ושאל את מפקדו: "מה לעשות ברימונים שלי?"
ביום ט"ו במרחשון תש"י (7.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים בנחלת-יצחק.
קיבוצו הוציא חוברת לזכרו.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכרו- אביו

ובא היום...

ובא היום והוא לא ככל הימים, ועלתה שמש גדולה ומאירה באור שבעת הימים. ופתחה האדמה את פיה - לפלוט ולא לבלוע, לפלוט את אשר הטמינה.
ופלטה האדמה בהר גדודי נוער בריאים וצוהלים זקופי קומה ומלאי גאון - אלה ילדי ישראל שנפלו על כיבוש ההר.
ועלו נערים ונערות מן הגלים ומן הכבישים, מיפו ומחיפה, מהגליל והשרון, יהודה והנגב, מבתי הכלא ומסמטאות ירושלים העתיקה ומכל אי-שם, שם לחמו ועליהם הקריבו את חייהם הצעירים - וקמו והיו לחיל גדול מאוד, צעיר ורענן כולו אומר שירה.
וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למחרשות, ופלחו בהם לא אויבים - כי אם שדות.
ופצחה האדמה את פיה בשירה אדירה - "הנה גואלי באים" והגיעה השירה לאזני הורים שכולים - "הנה בני חוזרים" ובאזני יתומים תשמע "הנה הורי באים".
וגברה השירה ושמע כל יצור את אשר יאבה לבבו: על צדק ויושר, על רעות ואחוה, על פריון ותגובה, על שובע ואושר.
כך תנוחם האדמה, וינחמו אבות על בנים ויתומים על אבותיהם, ופסו מן הארץ יגון ואנחה.
ובא היום והוא לא ככל הימים, ועלתה שמש גדולה ומאירה באור שבעת הימים.

אהרון אמיתי
אבא של אברהם אמיתי ז"ל
מתוך חוברת זכרון "שובל", קבוץ השומר הצעיר, תש"ט

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לזכרו- אליעזר

עת יצאנו

היה זה בערב חמישי ליוני, קבלנו פקודה להתכונן ליציאה לפעולה. המצב רוח היה מרומם (מי חשב אז שאחדים מאתנו לא יחזרו לעולם) כי, היתה זאת הפעולה הרצינית הראשונה בה השתפנו - פשיטה על אשדוד.
עלינו על אוטומובילים. בהגיענו לנקודת ההערכות ירדנו מהמכוניות, העמסנו על עצמנו את נשקנו, חומרי הנפץ, בקבוקי מולוטוב וכו'. הרגשנו את עצמנו מסורבלים. הדרך היתה גרועה, שקענו מדי פעם בחול. שעות ארוכות הלכנו בחול והחברים התחילו מרגישים עיפות, הגענו למטרה עם דמדומי בוקר.
הפעולה החלה. שריקות כדורים והתפוצצויות פגזים נשמעו מכל עבר. אור הבוקר היה בעוכרנו, חיל רב של המצרים אילץ אותנו לסגת.
קיבלנו פקודה לתפוס עמדות על-יד פסי הרכבת ולחפות על הנסיגה. מצבנו היה בכי רע, גבעות החול ששימשו לנו מכסה נגד אש האויב לא הספיקו, תפסנו משלט שני; כיתות כיתות זינקנו בחיפוי הדדי. מספר הפצועים הלך וגדל. האנשים נאלצו להפסיק בפעולה ולהוציא פצועים משדה האש אברהם היה בין אלה שנשלח לעזרת הפצועים.
נכון ושקט הלך אברהם לאסוף את חברו הפצוע ובהרימו את הפצוע פגע כדור האויב בירכו. אברהם נפל במקום. אף לא אנחה מפיו; החברים שראו את אברהם נופל, חשו לעזרתו ושנים מהם נפצעו בדרך אליו, ואחרים הגיעו אליו בזחילה, משניסו להרימו, נפצע שנית בגבו ובטנו, מצבו היה אנוש. אברהם ידע זאת והחיוך רחף על שפתיו.
ככה נפל אברהם בהתגוננו עד הרגע האחרון.

אליעזר
מתוך חוברת זכרון "שובל", קבוץ השומר הצעיר, תש"ט

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לזכרו- גרשון

מהימים ההם

לאחר ש"חיות הנגב" כבשו את משטרת שובל נשלחנו חמשה במספר ואבהם ביניהם - לשמור על אותה משטרה, הובטח לנו שנוחלף כעבור שבוע, אך עברו שבועיים ולא הוחלפנו, היחידי בינינו שלא התלונן ולא רטן היה אברהם, אדרבא השתדל להרגיע אותנו ולהשקיט את רוחנו "צריכים לחכות חברה, כנראה שאין מי שיחליף אותנו והכלום מצבנו רע? קרובים אנו לבית ואין אנו חסרים מאומה", כזה היה אברהם תמיד ראה רק את הטוב לעולם לא התלונן, תמיד מרוצה, תמיד החיוך היה על שפתיו.
למשק לא החזירו אותנו. הוקמה מחלקה מאנשי קיבוצים; מחלקה המוכנה לצאת מיד לפעולות קרביות, ואנחנו חמשה חברי שובל ביניהם; בסיסנו במשמר הנגב.
בבוקר חזרנו מסיור לילה מאובקים ועיפים, בדרך חזרה נתקלנו באש האויב לא חזקה יותר. ענינו להם באש, השתקנו אותם, וחזרנו בשלום לבסיסנו.
היינו מרוגשים מאוד אחרי טבילת-אש ראשונה זו. אכלנו הלכנו לישון. לישון לא יכולנו, כי היינו עייפים מדי. מצב רוחנו היה מרומם, התבדחנו על המקלחת והגענו למסקנה שאפשר להתקלח בבקבוק מים. לאט לאט החברה נרדמו ואני עוד שוחחתי קצת עם אברהם: "יודע אתה, אומר לי אברהם, לא כתבתי להורי שהתגייסתי, הם לבטח חושבים שאני בקיבוץ ואבוא בקרוב לחופש; הם דואגים לי מאוד ואיני רוצה להבהילם. תהינה כמה פעולות מוצלחות, נקבל חופש או שבכלל ישחררו אותנו, כי הרי גם הקיבוץ זקוק לנו מאוד מבחינת בטחון - ואז אבקר אצל הורי ושמחתם תהיה כפולה". והוא מחייך כתמיד ופניו מלאי אמונה בנצחונינו.
הימים חולפים, לילה לילה אנו מסירים, פעם לקלטה ופעם לגשר המפוצץ שלפני באר-שבע. כמעט שאיננו ישנים. הסיורים מעייפים אותנו, המצב נהיה מתוח. אנו נהיים עצבניים, ברצוננו לצאת לפעולה רצינית.
אנחנו עוזבים את משמר-הנגב ועברנו למחנה צבאי גדול, הכינו אותנו להתקפה רצינית ביותר על ריכוזי המצרים באשדוד; המצב נשתנה, נהיה רציני מאוד.
באחד הלילות יצאנו להתקפה על אשדוד, נתקלנו באש חזקה של אלפי מצרים, לא יכולנו להם. היינו מועטים מדי, חסר לנו נשק - נאלצנו לסגת.
בהתחלת נסיגתנו הייתי יחד עם אברהם, החלטנו לזרוק את בקבוקי-מולוטוב שהכבידו עלינו והיו מיותרים. יותר לא ראיתי אותו, צורפתי לכיתה אחרת. הנסיגה היתה קשה ביותר, זחלנו מרחקים ארוכים בשטחים חרבים, עד שהגענו לנצנים. התחלתי לחפש את החברה, מצאתי אותם, פניהם העידו על האסון. "שב תנוח ותשתה משהוא", אמרו לי החברה. התישבתי והם ספרו לי - אברהם לא חזר. קשה היה לי להאמין, חבר שעוד לפני שעות מספר הייתי יחד אתו - והוא איננו.
שנה חלפה והמציאות אישרה את העובדה האכזרית - ובכל זאת קשה להאמין שאברהם איננו ואני עוד רואה אותו לפני ופניו מחייכים.

גרשון
מתוך חוברת זכרון "שובל", קבוץ השומר הצעיר, תש"ט

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לזכרו- צבי

לאט מתיבשת הזיעה, והחול נדבק לעורך, והאת הבולט מתוך החול העמוס על האוטו - נצב כתורן המכמל אוטו מלא. מבריק גופך השחום והשמש מלטפת והנך נהנה מעמל כפיך; - בעבודתך זו מה מאושר היית, אברהם.
*
שנואים היו עליך מדי הנוטרים, כאש בערה שנאתך לאותו אנגלי שהריצך מסביב למגרש האימונים. פיו מלא קללה ופניו מביעים בוז - ואתה ידעת גם ידעת להתגבר על רגשותיך וללמוד מאותו אנגלי הכל - ללמוד ולחכות לאותו יום בו תוכל להבקיע לעמך דרך לגאולה ולהסיר את גדר התיל סביב לארצך ואת אור הזרקורים שלו שהטילו אימה ופחד על הימים בלילות.
*
בלילות הפכת מנוטר לאיש הגנה, והדרך הובילה אל החוף ליד כפר ויתקין שהיתה מלאה צללי אנשים מתאמנים. ובבוא ספינה עם עולים נצולי התופת - מקומך לא נעדר.
*
הגיע הזמן והסרת מעליך את המדים, כי נוכחת לדעת שרבות הדרכים למלחמת השחרור - והדרך הקיבוצית אחת מהן.
כך עבדת והקדשת את כוחותיך לגאולת האדמה, וכך הרגשת את לחץ הצנורות על זרועותיך. בשמחה נשאתים, כי ידעת מים הם יביאו - ומים הגיעו והמגדל עומד איתן - מצבת זכרון לחייך שבאבם נפסקו.
*
נרצחת ודמך האדים את אדמת מכורתך חדר לחול ונעלם, מתת וידך אוחזת בנצרת הרימון; בקרב נפלת ופיך מלא חול רווי כאב ועל שפתיך חיוך.
על פרשת הדרכים נפלת - כי באותו לילה הדפנו את התקפת המצרים ובמחיר מותך ומותם של עשרות אחרים הגענו לנצחון.
אברהם! בזכותך אנו חיים והמגדל איתן ומהצנורות זורמים מים אל האדמה, והקמה מרשרשת ברוח.
נפלת אברהם, אך לא לשוא, לא לשוא היה מותך.

צבי
מתוך חוברת זכרון "שובל", קבוץ השומר הצעיר, תש"ט

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לזכרו- קבקי

שלושה באו אלינו ואברהם ביניהם; שניים עזבו לאחר זמן קצר כי קשתה עליהם העבודה, אך אברהם נשאר.
יליד אמריקה עלה עם הוריו ארצה, קיבל את ראשית חינוכו בתל-אביב וסיים בכפר-סבא. בשעותיו הפנויות עזר לאביו; מזמן המלחמה יצא הצו ואברהם התגיס לנוטרות. השתחרר ובא אלינו.
אברהם נכנס בקלות לחיי עבודה וקיבוץ, לעבוד היה רגיל ודבר זה לא גרם לו קשיים. הוא היה בין הראשונים שעברו לשובל, לבנות את נקודת התישבותנו בנגב ובהנחת קו המים.
כוחו לא היה בדברים אלא במעשים, מעשיו חדרו עמוק לישותו של הקיבוץ. לאן שתפנה, תמצא את עקבות מעשיו; במטעים, בגן ירק, בחורשת האקליפטוסים ולא רק במשק שלנו בלבד - בכל רחבי הנגב: קו המים, בתי הבטחון בנקודות החדשות, בכל אתר ואתר השאיר את תביעת אצבעותיו.
שני תפקידים לנו - עבודה והגנה. להקים מולדת עליה, ומשנקרא אברהם למלא את החלק השני - לחזור ולתפוס ברובה - להגן על הקים בפני כנופיות ופולשים ערביים - היה בין הראשונים שהלכו.
ושוב כדרכו מאז - בשקט ובלי דיבורים מיותרים, ומילא את תפקידו בנאמנות.
קשה להתרגל למחשבה שאברהם איננו, קשה לתפוס שלא נשב אתו על יד השולחן, שלא נראה אותו יותר במעגל ושלא נצא יחד לעבודה. אבד אברהם ואיננו, אך מפעלו קיים ועומד והוא משגשג ופורח, ואנו נמשיך לטפחו.
זכרונו צרור בצרור החיים.

קבקי
מתוך חוברת זכרון "שובל", קבוץ השומר הצעיר, תש"ט

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.