דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סגן גול צדוק ז"ל

בן מזל ומשה
נולד בברית המועצות
בי"ב כסלו תרפ"ה, 9/12/1924
גוייס ב-1943
שרת בפלמ"ח - חטיבת הראל
יחידות: הגדוד החמישי - "שער הגיא", רזרבה ת"א, חטיבת הראל, פל' ו'
בהכשרת כנרת 1943-1944, הנוער הועבד
תפקיד: מ"כ
נפל בקרב בלווי שיירה לירושלים
במלחמת העצמאות
בי"א ניסן תש"ח, 20/4/1948
מקום נפילה: שער הגיא
נקבר בירושלים - סנהדריה
בן 24 בנפלו

קורות חיים

גול צדוק בן משה ומזל. נולד ביום י"ב בכסלו תרפ"ה (1924) בעיירה קטנה במחוז טשקנט בברית-המועצות. כשהיה בן שלוש החליטו הוריו להעפיל ארצה. המשפחה נדדה דרך הודו ואפגניסטן ונתעכבה שנים בדרך. בנדודים אלה בנכר מת אביו, והוא נטה שכמו לעבודה מילדותו. בראשית 1936, חדשים מעטים אחרי בוא המשפחה לארץ, בהעפלה דרך סוריה, סערה נפשו מההתקפה הערבית על הישוב, והנער שהיה לאיש בנדודים ובתלאות החליט להקדיש את חייו למען בטחון היהודים בארצם. אחרי גמר לימודיו בבית-ספר עממי למד מסגרות בבית-מלאכה והשתלם בבית-ספר ערב מקצועי, הצליח בעבודתו והגיע לדרגת מנהל-עבודה.
ב-1943 ויתר על הסיכויים לעליה ברמת החיים ("הבית הגדול קודם לביתנו הקטן", "עם הבטחת עתידה של אמא-מולדת יובטח גם עתידך" - אמר לאמו כששידלתו להישאר), והתגייס לפלמ"ח ושירת 3 שנים. עם גיוסו הוצב למחלקת הכשרת "כנרת 1943" פלוגה ו' בכפר גלעדי ובסוף 1943 עברה כל המחלקה לבית השיטה במסגרת פלוגה ד'. עבר קורסים למחנאות, נשקות וימאות וקורס מכ"ים. נתמנה למפקד כיתה ולנשק של הפלוגה והשתתף בפעולות המאבק (פיצוץ מסילת-הברזל, הורדת מעפילים וכו).
אחרי שחרורו מהפלמ"ח ב-1946 חזר לעבודה אזרחית במקצועו, עבד כמסגר בחברת-החשמל, השתלם בשיעורי-ערב במתימטיקה ובשרטוט הנדסי, פעל כמאמן ומדריך בחטיבת הרזרבה, הקפיד בעיקר על חינוך לשמירת סודיות, והשתתף בפעולות המאבק ב"ליל וינגייט" ועוד.
בראשית מלחמת-השחרור חזר לשירות מלא. למד תעופה, השתתף בהגנת תל-אביב ובליווי שיירות לירושלים ואחר-כך שירת כנשק בגדוד של חטיבת "הראל" פלמ"ח.
עלה עם החטיבה בשיירה השלישית של מבצע "הראל" אשר יצאה מחולדה ביום 20.4.1948 לירושלים ובה כ-300 מכוניות. השיירה הותקפה ונקלעה למצב קשה. צדוק הצליח להרכיב ולהציב מכונת יריה על שקי קמח במשאית ופתח באש יעילה על האויב לחפות על חבריו, הוא משך אליו אש צלפים עד שפגע בראשו כדור שנורה מצד הכפר דיר-איוב, הוא נפגע ונהרג ביום 20.4.1948, הובא למנוחת-עולמים בסנהדריה בירושלים ביום 22.4.1948.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

על צדוק כי איננו

אוי, מה נורא ואיום הוא לחשוב כי הלכת ולא תשוב, ולא אוסיף עוד לראות את זיו פניך היפים והשקטים, לא אוסיף לראות את התמימות הנפלאה של אדם היודע לשאת את סבלו בגאוה ובגאון, ואינו יודע רתיעה מה היא.
תמיד חרדתי לך בכל אשר הלכת ליוותה אותך נפשי, כשבשלוש השנים שהיית מחוץ לבית ועברת את כל הארץ לאורכה ולרוחבה ולא היה מקום בארץ שכפות רגלך לא דרכו בהם, והן לאחר שחזרת העירה וראינוך ימים ולילות תרוד ועובד ולא היה לך רגע זמן לנוח.
הימים והלילות היו לך כאחד שבהם עיף גופך ולא חסת על עצמך. הענין של הגברת הכוח ושמירת הקיים היה לך העיקר בחיים.
חרדתי לך כשבאת לבית באחד הלילות כבר עיף, רעב ותשוש, ובגדיך רטובים, אך בשמחה פרצת לחדר ואמרת "אמא, עשינו עבודה הערב, אלפי מעפילים הורדנו מהאוניה מתחת לחותמם של שומרי החוף...". כמה שמחת אז, ולא ידעתי שהמחיר שאלם בעד כל זה יהיה כה יקר.
איך זה נפלת צעיר ורענן, ועוד בכוחך לעשות, איפה פגעו בך, ואיפה נפלת. השירה עם המזון והנשק עברו למבטחים, אך אתה נשארת בין האחרונים כדי לחפות על העוברים, ולא חסת אז על עצמך ןעלי, ופגע בך הכדור, ולא הוספת עוד קום.
זה היה רצונך תמיד, למנוע אסונות מאחרים ולא מנעת זאת מעצמך ונפלת, ובנופלך נפלנו כולנו.
שש שנים היית בפלמ"ח, ואני לא ידעתי זאת, היית הנשק של הגדוד שלך ואני לא ידעתי זאת.
הרי אמרת בהיבנות הבית הגדול של העם יבנה גם ביתנו, בית המשפחה.
צדוק בני, יתום היית ואני גידלתי אותך, עבדתי קשה רק למענכם למען הבנים, הגיעה השעה שכעת אשב לנוח בצל העץ שגידלתי, אז אמרתי שובה בני אל אמא האוהבת אותך ועזור לה, והשבת, "נכון אמא, את צודקת, אך לא כעת הזמן לשוב ולשבת שאנן בבית זה שאת אומרת לי לשוב אליו, כי הבית לא מובטח עדין, יש קודם לישב ולהבטיח את אמא הגדולה, את האדמה, ואחר שיובטח ביתנו הגדול, בית העם, נוכל לשבת לבטח גם אנו בביתנו הקטן, בית המשפחה".
ועתה, כשקמה המדינה והיתה למציאות, עתה, אינך בין החיים. מי יתן ומתתי תחתיך, אוי לה לאם החוזה בנפול בנה.
אין ניחומים
אמו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

צדוק בחייו

כבה הנר ונדם הלב, נפל זיו העלומים של אדם הנושא בקרבו עול וסבל משך כ"ד אביבים....
מה נורא ואיום הוא לחשוב כי אינך עוד אחי, זה לא נקלט במוחי כי אינך. ודמותך מרחפת עוד לנגדי והיא כה חיה והעינים כה מביעות ואומרות הן לא! עוד לא עשיתי די , עוד ארצה לחיות, כי עודני חזק ולהט נעורים שרויים בי...
איכה זה נפלת הן כה אהבת את החיים ואשר למענם לחמת זה שנים. הצורך באנשים הנושאים בעול העם היה לך להרגל ולא נרתעת. זה שש שנים עבדת בשורה כאיש פלמ"ח ולא ידעת פחד מהו. האומץ, היכולת לסבול ומסירות הנפש, תכונותיך, ולא חסתה על גופך, והאהבה העצמית היתה לך לזרא, גופך היה עיף ותשוש מהאימונים והפעולות, וכשנאמר לך נוח, אמרת תמיד, לא כעת הזמן, לא כעת השעה, עוד יבוא היום ונחנו כולנו.
חופש העם ושחרור הארץ היתה סיסמתך.
ובחובך נשאת אותו זה שנים רבות ולמטרה זה הקדשת את כל האני שבך אפילו את נפשך. מה גדול הכאב, איכה נופלים בחורים ואינם.
זאת היא המלחמה ולה חוקים משלה. היא נושאת מוות והרס וחורבן, אך עמנו עם עתיק ימים הוא, ולא יחת מקורבנות בניו. בנפול האחד, יקומו עשרה, והיה החזון למציאות, ומוגר האויב, וטוהרה הארץ מאויביה מבית ומחוץ, ותהי דמותך אחי צרורה בספר הזכרון לבני האומה הנופלים למען העם וחרותו.
מאיר גול

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

תעודות וחפצים

מפרי עטו

תמונות ומסמכים כלליים