דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

דפני ריגורדסקי משה סיילור ז"ל

בן זאב
נולד ברוסיה
ב-1919
עלה ב-1920
גוייס ב-1941
שרת בפלי"ם
יחידות: פלי"ם, פל' ב', חיל הים
תפקיד אחרון: מלווה באוניה
שוחרר ב-1949
נפטר ב-16/11/2005

קורות חיים

משה נולד ברוסיה בשנת 1919. הגיע ארצה בגיל שנה, גדל בתל-אביב. מילדותו נמשך לים ובנערותו שימש כנער סיפון בסירות הימייה של "הפועל". עבר תקופות הכשרה בבאר-טוביה ובמשמר-השרון. הצטרף לקיבוץ שדות-ים ועבד בסוורות בנמל-חיפה. אחרי טביעתה של ה"פטריה", עסק משה בהוצאת הגופות מהאוניה, חוויה שהשאירה בו את רישומיה כל חייו. התגייס לפלמ"ח בשנת 1941, שרת בפלוגה ב'. במהלך השנים 1945-1942 עבד משה בימאות, והפליג באוניות ארצישראליות, נורבגיות ובריטיות. במהלך עבודתו על הים, ניצלו חייו מטביעה שלוש פעמים. חוויה קשה במיוחד עברה עליו כשאונייתו נפגעה מפגיעת טורפדו, שנשלח מצוללת גרמנית באוקיאנוס האטלנטי, רק שחיין טוב כמשה יכול היה להתגבר ולהינצל. בשנת 1945, פגש אותו בנמל חיפה יענקל'ה סלומון, שהיה מפקד גדוד המטה של הפלמ"ח, וממונה על הפלי"ם, וביקש ממנו לשמור איתו על קשר. משה עזב מיד את עבודתו והתייצב בקיסריה לקורס מפקדי הסירות החמישי, כשמאחוריו ניסיון ימי רב. זו הסיבה שהוא כונה "סיילור". מיד אחר כך נשלח לקורס חובלים. תוך כדי הקורס נקראו המשתתפים למבצע הורדת מעפילי "חנה סנש" - מבצע ההורדה היה מורכב מאוד. אחרי שהאוניה עלתה על שרטון והאנשים הלכו לעברון, משה נקרא יחד עם עוד תשעה מתנדבים לחזור לאוניה, כדי להמשיך בעבודה. הם נוכחו לדעת, שחלק מהמעפילים התחילו לעשות את העבודה בעצמם - לעלות לחוף...המעפילים מתחו חבל מהאוניה לחוף. משה וחבריו התפרשו לאורך החבל, המעפילים שנותרו על האוניה היו בחוסר אונים ... הם לא ידעו את שפתם של המעפילים, ולכן לא יכלו לתקשר אתם. משה וחבריו התחילו להעביר אותם, מהים אל החוף. משה נשא אותם אחד אחד בידיו, תוך שהם לופתים את צווארו. לימים הוא נהג לומר שלא ידע מאין באו לו הכוחות להעביר יותר מ-200 אנשים בצורה שכזאת .... על האירוע הזה סיפר משה : "אנחנו רק עזרנו להם, הם היו הכוח המניע "... אחרי ליל ההורדה הזה, כתב אלתרמן את שירו: "נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי"... בסוף חודש יוני 1946 הסתיים קורס החובלים. משה שנשאר ביגור, נעצר ב"שבת-השחורה". היה כלוא בכלא רפיח, השתחרר מהכלא בין האחרונים. אחרי השחרור נשלח לצרפת, הוצב באונית המעפילים "לנגב", שמעפיליה, אחרי קרב התנגדות, גורשו לקפריסין. לאחר-מכן חזר ארצה, שוב שהה ביגור. שם חכה לתפקיד נוסף. במהלך ההמתנה נשא לאישה את איזה. משה נשלח לאיטליה לנמל לה-גרציה, לפקח על שיפוצה של האוניה "אנצו סירני". בתחילת פברואר 1948, הוצב על אונית המעפילים "ירושלים הנצורה". נשלח עם מעפיליה לקפריסין ושהה עמם שם. עם תום מלחמת העצמאות המשיך משה לעבוד זמן-מה כימאי. עבר קורס קצינים ועבד כקצין על אוניה. לאחר-מכן עסק בעבודות שונות, במיוחד בחציבת מנהרות, מקצוע אותו רכש בהשתלמות שעשה בשוודיה. היה מנהל עבודה בחברת "מקורות", שעה שנחפרו מנהרות מלחה ועילבון. כמו-כן היה שותף לחציבת היסודות לסילו של ממגורות "דגון" בחיפה. בשנת 1961 היה לחקלאי. משה עבר עם משפחתו להתגורר במושב שרונה, שם הקים משק שעיקרו גידול בקר. במשך השנים נולדו לו בת ושלושה בנים. מהם נולדו לו ששה-עשר נכדים. משה נפטר ב-16 בנובמבר 2005 , במושב שרונה. את פרטי קורותיו מסרה רעייתו: איזה דפני.

אלבום תמונות