דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

דרור שרק משה ז"ל

בן עדה ויצחק
נולד בתל אביב, ישראל
בכ"א חשוון תרפ"ו, 8/11/1925
גוייס ב-1943
יחידות: פל' ג', רזרבה ת"א, הגדוד השמיני - "הנגב הדרומי"
תפקיד אחרון: סגן מפקד פלוגה
שוחרר ב-1/1950
נפטר ב-כ"ט שבט תשע"א, 3/2/2011
נקבר בדגניה א'

קורות חיים

משה נולד בתל אביב להוריו עדה ויצחק אנשי "גדוד העבודה". כשהיה בן שלוש שנים עברה המשפחה לכפר מל"ל . בעוד אביו עובד בהקמת תחנת הכוח בנהריים. התגייס ליחידת הסיירים בפלוגה ג' בשנת 1943. עבר קורס מ"כים בג'וערה בפיקודו של יצחק רבין וקורס מ"כים סיירים בגבעת עדה בפיקוד זרובבל ארבל. בליל הרכבות השתתף בפיצוץ מסילת הרכבת צמח-אל-חמה ובליל הגשרים השתתף בפיצוץ גשר אל-חמה וכן גם לקח חלק בניסיון כושל לחלץ את צביקה זמיר ממשטרת הר כנען. בשנת 1946 השתחרר מהפלמ"ח ועבר לרזרבה ובשנת 1947 גויס מחדש למחלקת חולדה בגדוד החמישי. השתתף באבטחת שיירות מתל-אביב לירושלים ואושפז בבית החולים הדסה לאחר שנפצע בשער הגיא בשיירה של ה-20 באפריל 1948. ירד מירושלים עם השיירה הראשונה בדרך בורמה. היה סגן מפקד פלוגת חי"ר בגדוד השמיני של חטיבת הנגב, עד לפרוק הפלמ"ח. לאחר מכן שרת כסגן מפקד פלוגה בגזרת עזה עד לשחרורו בשנת 1950. במסגרת מילואים סיים קורס קציני חת"ם והיה מפקד סוללות מרגמות כבדות, המקביל לסגן מפקד גדוד עד לשחרורו ממילואים, בחטיבה 7. פעילות אזרחית: חבר קיבוץ דגניה א'. היה מנהל מחלקת מחרטות במפעל "טולגל" ומילא תפקידים שונים בקיבוץ. משה דרור, נשוי לצפירה חברת פלמ"ח והיה חבר קיבוץ דגניה א' עד לפטירתו ביום ה-3 בפברואר 2011. סיפור מהלך חייו של משה מאת המשפחה, לאחר פטירתו: משה דרור (שרק) - מסע. משה נולד בתל-אביב ב-8.11.1925, כ"א בחשוון תרפ"ו - אחד מאותה קבוצה קטנה של ילידי שנות העשרים בארץ-ישראל - בנות ובנים להורים חלוצים, שעמסו על כתפיהם הצעירות את משא ההיסטוריה היהודית ושאפו לבנות כאן חברה חדשה, צודקת, ומקום מקלט לעם היהודי. הוריו, עדה לבית קלמן ויצחק שרק, מראשוני העלייה השלישית, חברים בקבוצת עבודה של אנשי "החלוץ" מפולין, נפגשו במחצבות מגדל-צדק ליד פתח-תקווה, שם עבדו בייצור חומרי גלם לבניית תל-אביב. בהמשך עברו לחיפה ועבדו בבניית שכונת הדר הכרמל. כשמשה היה בן 3, הצטרפה המשפחה לכפר מל"ל, שם נולד אחיו גדעון. חלקתם הקטנה במושב לא הספיקה לפרנסם ואביו נאלץ להרחיק עד עמק הירדן כדי לעבוד בהקמת תחנת הכוח בנהריים. עולו של המשק נותר על כתפי אימו, כשמשה עוזר לה בכך מגיל צעיר. מחשש למשה והוריו, המשפחה בפולין לא חדלה לבקש את שובם לפולין - אך כחלוצים המאמינים בדרכם, סרבו הוריו לבקשה ומכרו את כרטיסי ההפלגה שנשלחו אליהם משם. משה למד בבית החינוך לילדי עובדים בכפר מל"ל, שנודע באותה עת בחדשנותו הפדגוגית. דמותו עוצבה בין הכיתה - בה הוקנו לו ערכי אהבת הארץ ושפתה המתחדשת - לבין הפרדסים והחולות שמסביב. את לימודיו המשיך במכונאות בבית-הספר המקצועי ע"ש מקס פיין בתל-אביב, כשהוא עושה יום יום את הדרך הארוכה מהמושב לעיר וחזרה. בשנה השלישית, בהיותו בן 17, בחר להפסיק את לימודיו, בניגוד לדעת הוריו, ולהתנדב לפלמ"ח. היה זה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, רומל בשערי מצריים ומבני המשפחה באירופה חדלו להגיע ידיעות. הוא הוצב בפלוגה ג' ביגור ואחר כך באשדות יעקב. במהלך התקופה סיים קורס סיור וחבלה בגבעת עדה ואחר כך קורס מ"כים בג'וערה. את הפרדסים והחולות שבשרון החליפו מרחבי ארץ התנ"ך האהובה במסעות מפרכים ודלי אמצעים - מן החרמון המושלג, דרך שומרון, יהודה, מצדה והנגב שם היה בין פורצי הדרך שתיקרא לימים מעלה פלמ"ח. במסעות אלו הכשירו וחישלו עצמם משה וחבריו להגנה ולחימה, למדו להכיר את תפרוסת הכפרים הערביים, וכל זה תחת עינם הפקוחה של הבריטים. בעת שירותו באשדות יעקב, היה שותף לפעולות הפלמ"ח להבטחת הברחתם של יהודי סוריה ולבנון לארץ-ישראל. בחלקו של הפלמ"ח בפעילות "תנועת המרי" נגד הבריטים, פוצץ משה ב"ליל המסילות" את מסילת הרכבת בצמח, ביחד עם דוד הורביץ מדגניה, וב"ליל הגשרים" היה החבלן שפוצץ את גשר אל-חמה שעל הירמוך, הארוך בגשרי ארץ-ישראל, ביחד עם חברו הקרוב שייקה שלמוני מכפר מל"ל. בשבת, 29 ביוני 1946, שנודעה לימים בשם "השבת השחורה", אסרו הבריטים בפעולה משולבת רבים מחברי הפלמ"ח כתגובה לפיצוץ הגשרים. באותו יום נעדר משה מאשדות יעקב כיוון שהסיע באוטובוס למשרדי הסוכנות בחיפה שני צעירים מן הקהילה היהודית בעיראק שהגיעו לאשדות יעקב. בהגיעו לתחנה המרכזית בחיפה, פגש חברת פלמ"ח שסיפרה לו על הפעילות הבריטית בכל רחבי הארץ, ויעצה לו לשנות את תוכניותיו תוך שהיא תולשת את האותיות פל' מצווארונו. הוא בחר להוביל את הצעירים שבחסותו לקיבוץ אלונים, שם הייתה לו בת דודה, ולהישאר בבית דודתו בקרית-חיים. כאשר חזר למחרת לאשדות יעקב מצא את מחנה הפלמ"ח הרוס ונטוש, לאחר החיפוש שעשו בו הבריטים ולאחר שרוב חבריו נאסרו. בתום יותר מ- 3 שנות שירות, חזר משה לבית הוריו בכפר מל"ל והחל לעבוד בבנין ובמפעל לייצור בלוקים לצד עזרה במשק. בתקופה זו היה שייך ל"רזרבה" של הפלמ"ח ונקרא לפעולות שבאחת מהן הכיר את חברת הפלמ"ח צפירה פלמוני מדגניה, שהייתה לימים רעייתו ושותפתו לדרך ארוכה. משה היה מראשוני המגויסים במלחמת העצמאות. לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, הוצב כמפקד כיתת סיירים בגדוד החמישי של הפלמ"ח, גדוד "שער-הגיא", בקיבוץ חולדה שהיה מוקף כפרים ערביים. מחלקת חולדה גויסה מתוך הרזרבה התל-אביבית של הפלמ"ח. בדברים שכתב משה בכאב לזכר שלושת בני כפר מל"ל שנהרגו כלוחמי המחלקה הוא מציין: "בני כפר מל"ל בלטו מיד ביחסים הטובים שביניהם לבין עצמם ועם שאר אנשי המחלקה ועם חברי חולדה...". תפקידה של יחידתו היה אבטחת אזור השפלה והגנה על הדרך לירושלים. הבריטים עדיין שלטו במרחב, ואנשי הפלמ"ח נאלצו לפעול להגנת האוכלוסייה היהודית כאשר הם נזהרים הן מן הבריטים, שהתנהגותם הייתה בלתי צפויה, והן מהערבים, אנשי חסן סלאמה. בהיותו בחולדה היה משה אחד ממפקדי הפעולה של הפלמ"ח ביאזור, שבאה בתגובה להרג "השבעה" - אליק שמיר וחבריו הנוטרים, שהותקפו ביאזור ע"י אנשיו של חסן סלאמה. ב-18 באפריל 1948 הגיעה צפירה מן הנגב לבקר בחולדה והצטרפה לסיורי התצפית של משה על היערכות הערבים. בראותה את הפעולה המתארגנת ליום המחרת, ניבא לה ליבה רעות. "בנגב עושים זאת טוב יותר...", אמרה ברגע של חוסר אונים. משה חיפש דרך לחלצה מהר ככל האפשר מאזור ההתכנסות כשהוא תוהה האם ישוב לראותה. תמונתה, שנשא בכיסה השמאלי של חולצתו, תוכתם למחרת בדם. ב-20 באפריל נפצע משה בשער-הגיא בהיותו מלוחמי הגדוד החמישי שבמסגרת "מבצע הראל" הגנו על השיירה הגדולה ביותר שעלתה לירושלים. היתה זו השיירה האחרונה שעלתה לעיר עד לפתיחת "דרך בורמה". בעוד ראשוני השיירה, ובראשם בן-גוריון, כבר בירושלים - הותקף בהפתעה המאסף של אותה שיירה ע"י חיילי "צבא ההצלה" של קאוקג'י החצי סדירים, שלאחר כישלונם במשמר-העמק פנו לחזית ירושלים. משה נפצע קשה. בעוד הוא שוכב פצוע תחת המשוריין המאולתר ומהרהר לפי הכתוב בזיכרונותיו: "איזה חרבון, להיפגע עכשיו, פחות מחודש לפני קום המדינה, ואני כל-כך חיכיתי לרגע הזה, בדמיוני ראיתי אותה כפאר היצירה..." חבריו, ובראשם יוסקה סימבול, הצילו את חייו בארגנם התקפת נגד שאפשרה את פינוי הפצועים. כשביקש כי יניחו לו ויצילו את עצמם, אמר לו מפקדו רחביה ברמן : "אני אוציא אותך מכאן..." והוא אכן הצליח לחלצו ברכב האחרון שנותר מן השיירה. אירוע זה, שהוא בסיס מושג הריעות, לא נתן לו מנוחה עד סוף ימיו. במיוחד העיק עליו זכר רעיו הטובים, שרבים מהם לא שבו, בהם ברמן וסימבול, כי נשארו להגן על הפצועים. משה הובא לטיפול ראשוני בפציעתו הקשה למרפאה הגדודית בקרית-ענבים, ומשם הועבר לטיפול ממושך בבית-החולים "הדסה" ברחוב הנביאים בירושלים הנצורה והמופגזת. מתוקף הנסיבות פעל בית-החולים בתנאי מחסור קשים של צוות, ציוד רפואי, מזון ומים. בתארו את תקופת האשפוז בתנאי מצור, מספר בין השאר משה על מסירותו של יקהת רובינשטיין, חברו מכפר מל"ל ומחלקת חולדה: "יקהת היה חוסך מפיו ומביא לחברים הפצועים קופסת חלב ממותק וסיגריות אחדות שהיו אז מצרכים יקרי מציאות, נכספים מאד..." בניסיון האחרון לפריצת המצור טרם ההפוגה, הידוע כ"מבצע יורם", נהרג יקהת בלטרון. עם הכרזת ההפוגה הראשונה ביוני 1948, ירד משה מירושלים להחלמה בבית הוריו בכפר מל"ל. צפירה ומשה נישאו בדגניה, כשילדי דגניה עדיין בחיפה, והקבוצה טרם התאוששה מן הקרבות הקשים שהתחוללו בה. מאחר שרצו לשרת יחד, הועבר משה ליחידתה של צפירה, חטיבת "הנגב", והיה שותף להגנת הנגב כסגן מפקד פלוגה, שבה שירתו אנשי גח"ל ששרדו מן השואה ועולים מצפון אפריקה. בהמשך עבר קורס קציני תותחנים ושירת במילואים כסמג"ד גדוד מרגמות. בסוף 1949, עם שחרורו מצה"ל לאחר יותר משש שנות שירות, הצטרף משה לצפירה בדגניה. שם בנו את ביתם וגידלו את ארבעת ילדיהם. עם הבנות והבנים, ועם עשרת נכדותיו ונכדיו שנולדו בהמשך, רקם משה קשר מסור ומיוחד. השארתם של הוריו המבוגרים, בעיקר אביו החולה, לבד במושב, ייסרה אותו. הוא השתדל ככל יכולתו להמשיך לעזור להם בעבודות המשק בנסיעות חוזרות מדגניה לכפר מל"ל. בהגיעו לשרון היה ליבו מתרחב בהריחו את ריח הפרדסים ובחושו את אדמת החמרה החולית. פצע נוסף נפער בליבו כאשר איבד במלחמת ששת הימים את בן דודו וחברו הקרוב דוד מרגלית, דודק, שנהרג כמפקד בקרבות השריון מול עזה. דודק, שעליו כתב משה בזיכרונותיו: "הוא היה לי יותר מאח...", היה היחיד ששרד ממשפחתו הענפה של משה בפולין. על כאב זה נוספו בהמשך גם דאגתו לבנו ינון, חניך קורס קציני שריון במלחמת יום הכיפורים, שהיה מן הראשונים להישלח על שרשרות הטנק מרפידים לתעלה עם פרוץ המלחמה, אחר כך לחם ברמת-הגולן והגיע עד מבואות דמשק - ולנכדו ירון, שנפצע כמפקד טנק באחת מפעולות צה"ל. בדגניה עבד משה בתחילה בענף הבננות, במספוא ואחר-כך בבניין. בהמשך חבר לצפירה בענף הלול, הפעם בריכוז הענף. הכאב בכתפו השמאלית, שנפגעה קשה במלחמה, לא חדל להציק לו, אך איש לא שמע ממנו דבר תלונה. בסוף שנות ה-60 עשה שינוי בחייו, כשבחר להצטרף לקבוצת חברים שעברו להתגורר תקופה ארוכה בתל-אביב כדי לקלוט את מפעל "טולגל". המפעל נועד להציל את דגניה, שהייתה נתונה במצב כלכלי קשה. "טולגל" אכן הביא לשינוי מכריע בדגניה והשפיע על דמותה החברתית והכלכלית למשך עשרות שנים. על כך הייתה גאוותו הגדולה של משה. בשנות עבודתו במפעל הביא משה לביטוי את יכולותיו הטכניות המיוחדות ותבונת כפיו. רגישותו החברתית תרמה לקשריו הטובים עם העובדים במחיצתו. הוא ניהל את מחלקת המחרטות, ובהמשך עבר השתלמות בגרמניה וניהל במקביל גם את מחלקת האופנים לליטוש והשחזה של אבן, יהלום ומתכת קשה. משה עבד ב"טולגל" שנים רבות, וכאשר הצטרפו לעבודה במקום גם צפירה וביתם שיאונה, היה המפעל עבור שניהם לא רק מקום עבודה, כי אם גם מקור הזדהות ומרכז החיים. אין זה מקרי ששתי בנותיהם ושני בניהם עוסקים בחקלאות ובתעשייה. מותה הפתאומי של צפירה רעייתו ובעיות בריאות קשות הכריעו את האיש שביקש מעט כל כך לעצמו. ביום חמישי,3.2.2011, כ"ט בשבט תשע"א, הלך לעולמו בדגניה והוא בן למעלה מ-85 שנה. מסע חייו היה שילוב של קפדנות, צניעות ואהבת אדם.

אלבום תמונות