Fighter Erkin Eliezer Moshe

"אליעזר בכורי, חזון חיי, ידעת וגם אני ידעתי לאן אתה הולך. יהיה רצון ותהיה קרבן אחרון לעמנו הדווי והשסוי. ינעמו לך רגבי עפרך מול פני האדמה אשר עבדת אותה בחדווה יום יום"

אליעזר'קה, בן אהוב שלי!

אין אכזרי מהמציאות המרה, מאותו יום אכזרי ומר שנקטפת מאתנו, נאלמת ואינך.
בצהרי יום שקעה שמשי, ועד עכשיו איני יכולה להבין כלל איך ממשיכה אם לחיות לאחר שאיבדה את בנה-יקירה.
פעם, כששוחחנו על נושא זה, אמרת לי: "אמא, זה לא כמו שאת חושבת, שלמשמע האסון על נפילת בנה, נופלת האם ומתה במקום. לא אמא, את טועה בהחלט; אם נפל הבן למען המולדת - עוד האם מתפארת, מתגאה בזה ואינה בוכה כלל".
ודאי תסלח לי, בני היקר. אם אינני יכולה למלא בקשתך זו... נגזר עלינו לחיות בביתנו בלעדיך. לשב ליד שולחן כשמקומך ריק - והבית על יושביו אבל, נתיתמה כל פינה. געגועים טרופים מכרסמים את נשמתי. תמיד עומדת לפני דמותך היקרה, ולידה - תמונות של זועות המחרידות את לבי.
תמיד אני רואה אותך נאבק עם מר המות, גלמוד ובודד בשדה-הקרב, בתוך ים של שונאים, ללא עידוד ולטיפת אם, מסכן שלי... חמודי שלי...
קצרים היו חייך, שאפת, חלמת, קיוית, רק בן 18 וכבר ניתק פתיל חייך. שאפתי לראותך לפחות בחלום. לראות את אור פניך הנחמדים, את עיניך הפקחיות, המאירות ושופעות-חיים.
אהבת את הזולת, תמיד מוכן להקריב משלך, נאמן לחבריך ולנו - בן אהוב ומסור בלב ובנפש.
בילדותך נרתמת אתנו בעול חיינו הקשים. בלילות רצת להשקות את השדות מחוסר מים בימים. בגשם רעית את הפרות כשהמעיל על ראשך. מסירותך היתה ללא גבול.
היו בינינו יחס נפשי, הבנה הדדית וחברית. "כזוג אהובים אתם יושבים ומסתודדים" - היה אומר אבא.
מזמן שאיבדנוך - איבדנו את דרכנו הסלולה, שסללנו יחד. קשור היית אלינו וכל שאיפתך היתה לבנות את עתידך על ידנו. פעם אמרת לי: "אמא, אני אחזור לעקרון ויחד עם חברי נבנה חוה משותפת וחיים משפחתיים נפרדים".
שאפת לפינה משפחתית, אהובה ומאושרת, אך לא זכית; לא הספקת ליהנות מאושר החיים. ולמען כבוד העם נתת את נפשך, את הכל.
ושוב עולים הזכרונות.
התגברת על חליך, על כאב-הראש - שעה שביקשוך לא לצאת. לא יכולת להבליג על העלבון שנעשה לעם ישראל, על הפשע המתועב שבהחזרת אנית-המעפילים "יציאת אירופה תש"ז". דמך נרתח בך ולא הרגשת שאתה חולה. שכחת את עצמך.
אליעזר'קה, הגם שכחת את שיחתנו האחרונה? כפעמון מצלצלת היא עדיין במוחי. והנה, שבועיים לפני הפעולה, באת אלינו פתאום. איזה אושר ושמחה, לבי ניתר אליך? אליעזר בא? - חג היה בביתנו, חגונו יחד את יום הולדתך ה-18.
בשבת אחה"צ ישבנו, שוחחנו, סיפרת על הנעשה בארץ, על חברי הפלמ"ח הרוגזים ומורתחים, על קבלת-הפנים שעורכות בחופי ארצנו אניות-המשחית לשרידי הטבח, אחרי שמתגוללים רעבים וצמאים בארצות-נכר, וכשמגיעים אלינו מקבלים אותם בסילוני גז מדמיע...
כששמעתי כל זאת, חרדתי לחייך. התחננתי: רחם עלי, אל תהיה בין הפזיזים האלה, את כל משפחתי שיכלתי בתאי-הגזים, עצבי מרוטים ומתוחים...
ואתה בשלך: - "אמא, למה את בוכה? ממי את מפחדת? מה אני - איש-צבא, חייל? - אני בטלן, אני כלום, אין לך מה לפחד ואת יכולה לישון במנוחה".
ירדת לחצר ופגשת באבא, אמרת לו: "אמא שרויה בדכאון רב, צריך לעודדה ולחזקה. כל השנים שכבת אתה בחפירות והגנת עלינו, עכשיו - תפקידי הוא".
ילדי החביב! במסירות-נפש הגנת על המולדת, ברגעיך האחרונים דאגת לה, ביקשת מחבריך להוריד ממך את האקדח, לא רצית להפקיר את נשקך היקר.
לבי נחנק מיסורים על כלי-המגן שלך. אל מול מבצרי הראדארים - אקדח פשוט. כאז, אבני-קלע מול שריונן של גלית.
שמך היקר, זכרך האהוב, - הם חרותים על לבנו לעולם ועד.
יהי זכרך ברוך.

אמא

מתוך הספר 'מצבות בדרך'. צילום הספר נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

"... במקוה ישראל מצא את שאהבה נפשו : צמח, בעלי חיים ונוף חקלאי. המצב בבית טוב ואליעזר יכול להתמסר ללימודים באין מפריע וגם עושה חיל
בבוא אליעזר לחופשת שבת, היה מיד לובש את בגדי העבודה של אבא, חולב את הפרות, מאכילן ומשקן. ובכדי לא לבייש את אמא המטפלת בעיקר בתרנגולות - היה גם עוסק בהן ומסדר גם את כל הדרוש לסידור. במקרה של חופש ממושך יותר היה עובד בענפי השדה והחצר. היה מביא אפרוחים ממין משובח ומעבד את האדמה בשיטות החדישות ביותר. בימי החופש האחרונים לאחר שגמר את לימודיו במקוה ישראל, נטע אליעזר גן עצי-פרי וטיפל בו חודש ימים.
השנה יצא אליעזר להכשרה כשהוא מלא געגועים לבית. בבואו לפעמים אלינו היתה השמחה במעוננו. וכשהיה חוזר היה מביא תמיד לחבריו משהו מהבית. עוגה, אבטיח ובדומה לזה.
זה היה בשבת, פרשת 'בלק', השבת שבה היה לבר מצוה, השבת שבה מלאו לו 18 שנה. הוא הלך לבית כנסת, עלה לתורה ואבא התמוגג מנחת. זו היתה "העליה" האחרונה שלו. לא זכה להיות עוד פעם במושבתנו, שכה אהבה וכה רצה בבנינה ובשגשוגה. הוא לא זכה, המות השיג אותו, הוא נפל על מזבח הצדק והשלום, הוא נפל בשעה שהלך לנקום את נקמת שרידי החרב המעונים.
יהיה זכרו ברוך"
ישראל

מתוך הספר 'מצבות בדרך'. צילום הספר נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.