Private Admoni Moshe Musa

בן שנתיים היה משה בעלייתו ארצה חלש היה בשנותיו הראשונות ורבות הן הפעמים שחלה בחדשיו הראשונים
בעליתנו ארצה חלה הילד בהרעלת קיבה חזקה וקשה, עד כי אבדה תקוה לחייו וכבר אז נלחם בגורלו המר ורק בכח הרצון לחיים העז חי. משה הבריא , התחזק והוא גדל בגופו וברוחו מיום ליום ומחודש לחודש ומשנה לשנה עד אשר היה לבחור יפה מראה, גבה קומה, פיקח, ער, נבון, מרוסן ומאופק. ומה נהנתה ומאושרת היתה אמא כשהסתכלה בו ובמיוחד בו, כי לא פעם אמרה האם זה ילדי אשר גסס בידי זה כמה פעמים. האפשר להאמין לזאת ?
20 שנה גידלה וטיפחה אמא את משה היקר שלנו ויותר לא זכתה. ב 9 לאפריל נפל אחינו בידי פולשים זרים כשחש לפריצת הדרך לירושלים. מאיתנו הלך לבלי שוב, לא נשכחך ואפילו לרגע אח יקר. דמותך לא תסור מאיתנו לנצח. תמיד תלוה אותנו במבטיך בחיוכך ובקולך. לא נשכח את דבריך "אמא , אל תדאגי יהיה טוב אני ועוד בחורים כמוני נטהר את ארצינו מפולשים זרים" תמיד אמר וחזר "אמא אל תדאגי"
וגם בהיותנו בפעם האחרונה בבית אמר "אמא , אל תדאגי , יהיה טוב, להתראות אמא, בארצינו החופשית" היתה זו הפעם האחרונה.
ברוך זכרו לנו במותו. גדול הכאב ומר הזעם אך היאוש רחוק מאיתנו נתיבם של בחורנו, כמותו, שנפלו, יאיר לנו את הדרך קדימה. בן עשרים במותו

אחותו רבקה.

הרהורי יגון בנפול משה אדמוני ז"ל
משה, בגן הירוק עבדתי, והנה נפשי הומיה. והשמש כמו חרדה לשלומך ובעת תשחק השמש ולא תבכה בעינה. בשחקה תעציב כל הלבבות.
הערב שוקט, העצים שותקים, העבים קופאים, הים שותף בזיו השקיעה. אך יגון מר מאין בא. מי זה אשר מוצץ את דמי ומי הוא זה, אשר נושך את לבבי. מי הוא זה אשר לחש תקוות וניבא רע מיהו ?
ופתאום טרם יבוא הלילה נפשי זנחה בקרבי, על כפרת שמים בהירים, עודך עליז וצוהל גלגלת דבריך על קני-סוף ירקרקים בשיחי יער רטובים.
פגע בך שוד מר, כפופת ראש תפרפר לה נשמתך ופתאום הנה ניתק ממך אור השני ונפלה נשמתך כתרדמה ומנוחה עטפתך
הוי אחי ירדת למנוחת מרום, אהבה שלוחה נפשינו אליך נאזינה אליך מכשתקפתך דמות שחורה, בה , רוח הומיה.
מי יתן ויבוא והבין לבבנו לקראת, אחינו ידידנו אהבנו את נפשך בתוכנו ובקרבנו דבריך בלבבנו אחינו. ודבריך יותר לא ישמעו לאזנינו המבקשות קולך. גם אם עודם בחיים, הרי שבתבל נפזרו.
כך דומם ישבתי וחשבתי, האילנות נעו ושחו אלי, אילמות עמדו המצבות, אך גם הן חמלו עלי. את הכל נשאה הרוח בדד בדד נשארתי, ידע לב את לבך וכעין תפילת בקשה וחרדה שמעו אזני ביגוני בבכיתי החרישית. ובדמעותיי הרותחות ואזי אני לוחשת לך משה משה...
משה, במשעול המתרומם, בין הרים וסלעים בין שירת ציפורים בתוך עצי הזיתים נקברת אחי ידידי, ודבריך חוזרים ונובעים בלבי ככאב בלי ש ם וכיגון בלי תמרורים
נקטפת מעיננו אחי ותהו ישאר בלבנו ומנוחת קברך תסער בלבנו לנצח

ב.כ

קשה היה להאמין וקשה להאמין כיום שלא אוכל לראותך ולא אוכל להרגישך ביננו. דמותך תלווה אותי מדי היפגשי עם החבריא ונדמה תמיד, שהינך אתנו וקשה להאמין ולהשלים עם זאת על העדרך מאתנו.
משה נפל בקרב על הקסטל בעת יצא לתגבורת, להציל את היחידה מחי"ש ירושלים ולהציל את הקסטל לבל יפול בידי מרצחים ויחסמו את הדרך לירושלים.
ובעת הילחמו בחירוף הוא ומחלקתו נגד אלפי ערבים שצבאו סביב, פגע בו כדור המרצחים ומשה נפל, נפל עם מספר חברים אשר השתייכו כולם לאותה מחלקה אשר בה נקשרנו איש לרעהו
אותו יום בהגיע הידיעה נדהמתי, לא יכולתי אף לחשוב לרגע, שמשה איננו עוד והלב לא הסכים לא הסכים במאום. משה היה בחור נאמן, תמיד יצא לפעולות המסוכנות ולא ירא ולא חת מפניהם. היה תמיד בין הראשונים לכל פעולה. היה חביב על חבריו היה מתבדח עם כולם ואהבתי את בדיחותיו האופייניות לו ובאמצע חייו התוססים והצעירים נגדע הפתיל.
אך משה, לא לשוא היה פעלך כי יש גמול להם ואנו ממשיכים את אותה המסכה והיעוד שהצבנו ולא נחנו, כי אתה וחבריך הורית לנו זאת

חבר.

משה אליך אדברה ויותר לא תשמעני קולך באנו הדבר מפניו חרדנו, לפני כשנה נפלת על מזבח שחרור המולדת. מאז עברנו הרבה. הקרבתכם בחורי ישראל הביאה לנו חופש ודרור מלא בארצנו. גרשתם את הזוממים לכלותנו.
קשה להשלים עם העובדה שיותר לא נראך בחור כארזים. נעצמו לנצח עיניך הלבביות המחיכות.
לא הספקנו להכירך היטב כי משחר ילדתוך הקדשת חייך ונפשך למען המולדת. הערכנו את הקרבתך ועל זאת גאותנו
לחסד אזכיר לך את שיחות הרעות שהתנהלו בינינו, חבל שנגדעת. ראיתי בך אדם ישר שהצדק נר לרגליו למען זאת נלחמת בכל בקרובים וברחוקים אך אין דבר, סוף הצדק להגיע
זכרך יהא שמור אתנו תמיד.


מכתבים נוספים נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה שבית הפלמ"ח