סגן פן אלדד ז"ל

לא על אודותיך, אלדד, לא אוכל לכתוב, נכון אני לספר מה התרחש שם, לספר את סיפורה של המחלקה, מחלקת פלמחאים, שקידמה את גורלם בהסתערות, בהכרה אילמת, בפשטות שהיא למעלה מכל מכל אגדה. אך לדובב את דמותך, להבהיר מה היית אתה באותה מחלקה ובשבילה - זאת לא אוכל. הישות שהיית אתה, האדם והרע אלדד פן, והחלל הריק שהשתרר בכליונך - לא, אין מלים לכך. אמנם הדיו נוזלת, בעט, אך בלב משהו עדין קפוא ועומד, ממש כבשעה האפלה ההיא, משהו מאובן בקפאון תדהמה. איזו זעקת כאב שלא נזדעקה מונחת כאבן. איזה בכי, שהיה וישאר תמיד איום מכדי לבכותו, נתגבש לו כסלע - החלל הריק שהשארת בלכתך. חוששני שאהא מחלל משהו קדוש, בנסותי לנגוע בחלל זה, בכאב צורב זה, שהשארת אחריך בלבם של רעיך וכל יודעיך.
וגדול הכאב שבעתים משום ש"הכל כשורה" ו"עולם כמנהגו נוהג": שמש בגבעון דום, אין איש נעצר להאזין לרגע לזעקה הגדולה, האילמת ששרדה בשדה ההריגה. אין איש חש עצמו חייב דבר, אין איש שיהא ליבו נוקפו לשאול את עצמו, בזכות מי הוא אץ ורץ וחי ורודף אושר בכרך והמונו, או בחיק השאננות הרעננה של כפרים. אין איש מתמוטט מעוצם השאלה: מדוע דוקא אני חי? כי - כולנו מיטיבים לשכוח.
ובתוך תרועת שכחה זו של מדינה מוקמת, הדוהרת אל מעבר לתקופה ופוסחת על חללים, מי יבין את הפרט - האדם אלדד. מי יבין מה היית, ונורא מזה: מי יבין מה יכול ועתיד היית להיות, אלמלא הורדת לטמיון את כל כולך, את חלומותיך ואת כל שעמדת על סף הגשמתו, אלמלא שרפת את עולמך אישיותך, עולם שכולו טוהר וזוהר אנושיים, שכולו סיכויי התפתחות של כשרונות ויכולת. היתה בך מין מזיגה מופלאה של אינטלקט עם מצפון ער ותוסס. אכן הוא, הוא הדבר אשר קרן כל כך מאישיותך, הוא שהבליט אותך, שהבטיח כל כך, ואולי דווקא הוא, הוא שהביאך למעשה העקדה העצמית, לקטילת האדם-העולם, שעתיד היית לצמוח ולהיות.
אלדד, השעות הרבות גדושות החוויה שעשינו בצוותא הפלמחית על אותן פסגות, במצור, בצל הגורל שנחרץ, עומדות בי כמצבות. אף אז, ואולי דווקא אז, היית אדם מאוד, שכן היית חי מאוד, וידעת לחיות את הדברים בעמקות, עד תומם, תוך הגות והתפעמות של רגש. אומץ לבך, שהובילוך עד מותך השמשוני, תחילתו היתה ביושרך הפנימי, באומץ שבו היית נותן לעצמך דין וחשבון, בגילוי הלב, במבט עיניך החושפני, שבעקבותיו היית מוקיע את המכוער והבלי צלול שבנו, שבחברה. ועשית זאת בכך, שהדגמת מופת בעצם לבטיך המתמידים, שנתכוונו למזג את הכרת היפה והנעלה עם הגשמתו האפורה היומיומית.
אני זוכר איך הופעת לנגד עיני לראשונה: עלם יפה, תמיר כשתיל ארז, מצח שהתבונה קורנה מתוכו ועינים - דומה שהעינים מביעות היו תשעה קבין מאשיותך. נאה היתה חזותך וכולה אמרה אצילות. ואל יפי החזות נזדווג יפי הנפש, חולם ורוקם תקוות ותכניות ושואף ונושם אוויר פסגות ששאפת להשיגן. כזה היית וכזה הופעת. ומיד בהופיעך קסמת ונדלק בינינו ניצוץ הרעות.
אותו שקט נפשי הבא עם כיבוש עצמך, שהוכחת בקרב נבי דניאל, שעה שחבשת את אזניות האלחוט ושידרת את פרטי מצבנו הנואש בשליטה עצמית נפלאה ובקול מרעיף אמונה; הדמעה שנצנצה בעיניך בקולטך את פריסת השלום האחרונה מחלקה, המכותר של השיירה; תחושתך את הזוועה שבדרוס המשוריין את גופות המתים; פעימת לבך לשמע פריסת השלום מן הבית וחרדתך לנעשה בו; השליכך את מיטב החיים שעמדת על סיפם, את כל עתידך שהיה מצפה לך - כל אלה יוצקים בי שתיקת אבל שאין לו ניחומים, וכל אלה מרות חיים הם, הדולקים באור נשמתך, נשמתך היקרה הצרורה בצרור החיים.
טוביה גלבלום

מתוך "קובץ כתבים" לסגן אלדד פן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

לא זכיתי להכיר את הצעיר היקר הזה כי אם לאחר נופלו - מתוך תמונתו ומתוך עזבונו הספרותי כמעט, שעברתי עליו אגב עריכה קלה.
כצלם דמותו כפרי רוחו, רוך והחלטה נחושה, שאר רוח ורגש בקווי פניו העדינים. וכאלה אתה מוצא גם ביצירותיו.
צעיר בן עשרים, שגורלו גורל מטוטלת בין הספר והסייף, ודאי אין לדרוש מיצירתו את השלימות בה"א הידיעה, שסוף סוף אינה פרי הכשרון בלבד, אלא גם תוצאה של נסיון מרובה. אבל אין גם ספק, שלפנינו יסוד מופלא, שחי בו הכיסוף הטבעי אל על - שאיפת העץ אל שטח המים העליון, ערגון המגדל הפורח באוויר לרגיוני שחק.
וזהו העיקר.
הוא גופו, היודע לשפוט על עצמו באופן אוביקטיבי, מפתיע אצל צעיר שכמותו, כבר הכיר כי כוחו ברגש, בעיקר בדמיון. כמה מיצירותיו מעידות על כך, וראה זה פלא: אפילו כשהוא שט ברום עולם הוא נשאר עומד בשתי רגליו בתוך המציאות. כך, לדוגמא, אתה מוצא ב"טרילוגיה על החיוך" או ב"לב מלכים", כי גם גרעין פנטסטי או לגנדרי אפשר לזרעו ולשתלו בקרקע, להוציא פירות מן העץ ולברך עליהם ברכת הנהנין.
בסיפורו הוא עדיין צעיר, אבל זהיר... וזאת תהילתו. הוא אינו נפנה לרשויות שאינו שלו, לנושאים החורגים ממסגרת הנוער. לכל היותר הוא נוגע ואינו נוגע בהם. כנסיון. יש לו די סבלנות לחכות עד שיגיע אליהם. חוויות של עצמו הוא לוקח ומעבד אותן. החדירה הפסיכולוגית מבוגרת למדי, הדיאלוג טבעי וחי, ונוסף לזה הוא ממלא תנאי יסודי, שדורשים מכל מספר: הוא אינו משעמם בסיפורו. מגמת הגיוון בטבעו נתונה.
הוא היה נואם מצויין. הנואם הגדול הוא בחינת צדיק על הבאר, שהמים עולים לקראתו בשעת דיבור, והרעיון והמילה נמצאים לו מאליהם. ותופעה זו נראית גם אצל סופרנו הצעיר, בכתיבתו. רעיונותיו נובעים מתוך מעיין חי, מתוך מיכל מלא תמיד, לא נסחטים קמעא קמעא. שלם מטווה הרעיון בכתיבתו, חוט השני אינו נפסק ואין קרעי חוטים וקשרים, או - שאין אתה מרגיש בהם...
כי תכונה יקרה היתה לו לסופר מתחיל זה: הוא ידע את סוד הביקורת העצמית, לבקר את עצמו ואת פועל רוחו. הוא ידע לתקן מעיקרו את מה שכתב - דבר שהרבה סופרים ותיקים אינם יודעים.
אין ספק שלפנינו סופר צעיר ורענן, שברעננותו מקפל היה עתיד מזהיר, ואולי גם גדול. על כך מעיד עזבונו הרוחני המעט שהשאיר אחריו: יבול רך, פרי ראשון, ביכורים,שמצווה לשימם בטנא - ולהביאם אל הכהן...
מאיר חרטינר

מתוך "קובץ כתבים" לסגן אלדד פן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

הכרתי את אלדד בשתי שנות לימודיו בגימנסיה העברית (תש"ה- תש"ו) ואם כי הכיתה בה למד הצטיינה ברמתה האינטלקטואלית ובאחוז הגבוה של תלמידים מבטיחים רבות (וייזכר כאן אותו צעיר מופלא, ברוך הכשרונות חברו לספסל אחד של אלדד,יהודה פריימן, שאף הוא נפל במלחמת החירות) הובלט בה אלדד כאחד מן הראשונים בכיתה הוא בחר במגמה הריאלית, ואולם לבו היה פתוח לקראת דברי ספרות ושירה, חיבוריו הצטיינו בתרבות כתיבה, בניתוח הגיוני. בחוט של הומור שהיה משוך עליהם, ובהברקות שנונות בהן האיר את הנושא מצדדים, אשר לא שערת ולא שמת לב אליהם מקודם. בזכרוני נשארה חרותה הרצאתו המצויינת על "האדום והשחור" לסטנדהל, חיבור שהעיד על בגרותו של הכותב, על כח שיפוטו ועל עירנותו המוסרית אסתטית, שבאה לידי ביטוי בהערכת הספר ובניתוח הדמויות המופיעות בו. כמו כן זכורה לי פגישה אחת (בחורף תש"ו) של החוג לשאלות ספרות שאלדד היה ממשתתפיו הקבועים. הפגישה מוקדשת היתה לקומדיה הצרפתית (בקשר להצגת "הקמצן" ע"י "הבימה" באותו זמן). בויכוח, שהתעורר לאחר דברי המרצה השתתף גם אלדד, דבריו מוקדשים היו להערכת ההצגה ע"י "הבימה", והוא מתח עליה ביקורת קטלנית, בפתוס ובכח שכנוע רב, ואכן, גם הבקורת ללא חת וללא רתיעה אף היא הותה קו אופיני בדמותו רבת הלהט ותאיבת ההסתערות. גישתן לשאלות חיים וספרות היתה הגיונית-ספקנית אולי בהשפעתה של תרבות צרפת, גירסא דינקותא, שלא הרפה ממנה גם בימי שבתו בארץ. ער ודרוך היה אלדד לקראת המתרחש בעולם ובישראל. מבין הנושאים שניתנו לחיבורי כיתה היה בוחר לרוב את הנושאים שקשר להם עם המדיניות ואף כאן הראה את בגרותו ואת התמצאותו בסבך השאלות של המדיניות הבינלאומית ושל המדיניות הציונית. ראש המדברים היה בכל שיחה שהתפתחה בכיתה על שאלות הישוב (ובאותן השנים, תש"ה תש"ו, שנות הויכוחים הסוערים על המאבק ודרכיו וכו' רבות היו בכיתה השיחות "על המצב").
בטקס הסיום של מחזורו היה אלדד הנואם בשם התלמידים המסיימים. הוא הבטיח בשמו ובשם חבריו לעמוד לשירות האומה והוא קיים את דברו אם לא למעלה מזה...
ד"ר גדליהו אלקושי

מתוך "קובץ כתבים" לסגן אלדד פן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מעלה החמישה, 14.3.1948
... טעות קטנה של מפקד, משגה פעוט של עצמך או סתם מזל רע מקנים לך מגרש קטן בבית הקברות ועל כן הגורם כיום הוא הזמן, הן בחיי האומה - כשעלינו להארגן ולנצח מהר - והן בחיי הפרט - כשעלינו לחיות מהר ולמצות את הטוב שבחיים ככל האפשר. אינני בונה השקפה מוסרית ועל כן לא אומר אם טוב הדבר ואם רע. למען האמת אינני יודע, אבל את המצב אני רואה כמות שהוא - קשה ביותר. הילכך אין זה הזמן לעשות חשבון ארוך ביחס לעצמך. את האפשרות של היום יש לנצל, כי מחר ייתכן ולא תהיה קיימת...

משואות יצחק, 1.4.1948
היום אני בן עשרים ותקוע בגוש עציון בגלל יד המקרה.
כשאני בא לסכם את חיי עד עתה, הנני נבוך. מצד אחד נדמה לי שאינני יודע כלום ומאידך גיסא אינני מתחרט על מה שעבר עלי. אילו היתה לי הברירה להתחיל הכל מחדש הייתי מסרב לכך בכל תוקף. ככה אנ וכך יאה לי. כיום אני שבע רצון אף שאני נמצא במקום מסוכן, מסוכן מאוד, והימים הקרובים - מוטב שלא לדבר עליהם...

משואות יצחק, 10.4.1948
... הייתי נוצן הרבה כדי לצאת מפה, אולם ברגע זה בלתי אפשרי הדבר. אכן, אתן לפניך תאור קצר של הגוש. ארבע נקודות מהוות את הגוש, שלוש מהן של הפועל המזרחי והרביעית של השומר הצעיר. לצערי הרב, אנו נמצאים בנקודה דתית. אמנם הדבר מעניים מכמה בחינות, אבל בחינות אלו הן במקצת למורת רוחי...

משואות יצחק, 15.4.1948
פרוחות בינינו שמועות מבוססות למדי שנצא מכאן בקרוב, אלא שהימים עוברים ובוקר בוקר אני מתעורר ועדיין מצוי במקום. ביום שבאתי לכאן אמר לי בחור אחד:"כשברא אלוקים את הגיש קילל אותו ואחר כך הקיא עליו!" יום דומה למשנהו, החדגוניות איומה.

אי שם בגוש עציון, 5.5.1948
... אם ידוע לך או לא ידוע לךף על כל פנים זה כמעט חוגש ומחצה שאני נמצא בגוש עציון, במשואות יצחק...
... על כן אני חוזר שהיה לי הכבוד להיות בין המעטים אשר הצליחו לפרוץ את דרכם חזרה, אחרי שהשיירה הגדולה לגוש נלכדה כעכבר במלכודת.
אתמול היתה התקפה כבדה על הגוש, השתתפו בה מרגמות כבדות , תותחים וטנקים. הגוש הופצץ קשה, בייחוד מספר משלטים, ועל כל אחד מהם נמצאתי. במשך עשר שעות ניתכה עלינו אש כבדה ורק הודות לנס ניצלתי. היה שם אוהל מבוצר ונשלחנו לנוח בו. אחד מאלה שהיה אתי הפציר בנו שנחזור לעמדות. הוכחנו לו שמוטב לשבת באוהל עוד קצת, אולם כעבור כמה דקות חזר על דבריו וחזרנו בריצה לעמדות. כמה בחורים שהיו שם הלכו (כלומר, בריצה מהירה) לאוהל, וכעבור חמש דקות נכנס פגז לפנים האוהל. נהרגו חמישה ונפצעו חמישה...
ושלום על ישראל
שלך,

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

3.1.1946
... בזמן האחרון שוב חשבתי: מה צריכה להיות מטרת החיים? אדם חי בסך הכל זמן קצר מאוד; חייו עלולים להיות טובים או רעים, קלים או קשים, אבל הזמן יעבור מבלי שירגיש בכך. אדם זקן רוצה לחיות לא פחות מאשר אדם צעיר. שנות החיים אינן משביעות את רצון החיים. במה איפוא להשתמש בזמן זה? אפשר להגיע לשתי מסקנות. הראשונה היא שכיון וחיי האדם כה קצרים, אליו להנות מהם עד כמה שיוכל; והשניה היא, שדווקא מפני שהחיים קצרים ואין בידי מישהו ליהנות מהם עד תומם כי אדם מת וחצי תאוותו בידו, לכן יש להקדישם למטרה קדושה ויקרה, שתהיה נעלה מן החיים ולהקריבם למענה. לפעמים מתגבר בי הרגש הראשון ולפעמים השני. אולם בעת האחרונה נדמה לי שהרגש השני גובר בי, כמדומני שהנני מגיע לאט לאט להכרה שהחיים כשלעצמם ערכם מועט אם אינם באים כדי לשרת משהו נעלה מהם.

8.4.1946
ישנם הרבה דברים שאינני יכול לכתוב עליהם ביומן. ייתכן מפני שאני יודע, כי עצם הכתיבה ביומן (וכתיבה בכלל) היא למען שאחרים יקראוהו ואינני רוצה לגלות לשני את מחשבותי או אולי אני מתבייש מפני סנטימנטליות-יתר שיכולה להתגנב בין השורות אפילו בלי משים. ואולי הסיבה האמיתית מורכבת משתי הסיבות גם יחד, כי דבר שנוא עלי בתכלית הוא לגלות רגשותי ברבים, כי תמיד נקבע בי הרושם כי כל הענין הוא משחק. אם להתרגש אזי ביחידות. כשהדבר נעשה ברבים הוא נראה זול מאוד.

28.6.1946
בני אדם הם ערלי לב. המומנט החיצוני כל כך משפיע עליהם עד כי אין הן יכולים בשום אופן להבין כי התוכן, הפנים, הכוונה - כי אלה הם העיקר. אין אני מחדש בכך כלום; רבים אמרו זאת לפני ורבים יאמרו כך אחרי, אולם עכשיו הנני מרגיש זאת היטב. וענין ההרגשה הפרטית הוא העיקר. יכול אני לשמוע על מותם של עשרה אנשים ולא להצטער כשם שאצטער על אדם שהכרתיו.
כל אדם הוא ציר העולם ועם זה אינו חשוב במאומה. הוא חשוב ועיקרי לעצמו, הוא אפס אפסים לשכנו. וכאשר באים שני הניגודים במגע והאדם רואה את התהום הפרושה בינהם, נראית לו הסתירה הפנימית שבחיים. הסתירה היא של חיי האדם ולכל דבר המצוי עלי אדמות אין ערך בתרתי משמע. הלא מחריד לחשוב, כי יש רעיונות שעליהם מוכנים בני אדם לעלות למוקד בו בזמן שאחרים אפילו לא יבטלו זמנם להניד עליהם עפעף. ניסיתי פעם לערוך חשבון, במקרה שאמות, כמה בני אדם לא יישנו לילה אחד והמספר היה נעים, נעים - עד כדי אימה.

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

נוכחתי לדעת, כי אנשי בני אותה סביבה, בני אותו מקום חינוך וגידול, דומים זה לזה במידה מדהימה. ואם לא גדול הדימוי כל כך באופי, הרי גדול הוא בצורת הדיבור ואופן המחשבה - עד לתמהון ולשעמום. בספרים אתה מוצא דיבורים על תהום ההרגשות השונות והמחשבות המתרוצצות והמתחלפות שבלב האדם. גיוון זה של האדם אתה מבחין כל זמן שנוגע הדבר לו בעצמו, להרגשותיו הפנימיות הכמוסות, שאצל רוב ילודי אישה נשארות הן גנוזות בתוכו לעולמים. אולם במגע החיצוני שלו עם העולם נשארות אותן חילופי מראות צבעוניים של "תהומות המחשבה והרגש" סמויים מן העין, והדיבור על אודותיהם נשאר בחינת מלים ללא תוכן. גורמים אחרים פועלים כאן, כאמור, הלא הם הסביבה והחינוך. הללו פועלים כאותה מכונת דפוס, המוציאה מתחת המכבש שלה דפים דומים ושווים זה לזה.
וכמה עלובים היינו ועלוב היה גורלנו, אילו דמה התוכן הפנימי לקליפה החיצונית.
כי מאחורי מסווה מחשבה קדמי מסתתר מקור המחשבה וההרגשה העצמי, עד כמה שלא נסתרס ונשתבש ע"י ההשפעה החיצונית. הייתי אומר, כאן נמצאת נפש האדם, שבעצם הרי היא, היא המעניינת אותנו. עדיין לא הצליח איש להגדיר לי את המלה "נפש" הגדרה קולעת, שתתקבל על הדעת במילואה. וגם אני לא אנסה לחדור למבוך של ביאורי המושג. אולם כשאני אומר אומר "נפש", כוונתי לאותה פינה קטנה ברוח האדם, המיוחדת לו בלבד, אותה המהות הרוחנית-נפשית, המורכבת מתסביכיו ומרגשותיו השונים, אשר עד כמה שתהא נתונה להשפעות מסויימות - לעולם תהא במידה גדולה או פחותה עצמאית, מיוחדת לו בלבד.
האם אפשר לגלות את כל אותן הפינות החבויות? ודאי. אולם לכך דרושה עין מסתכל ודרוש נסיון רב שנעשה בבני אדם מרובים. ככל שהאדם צעיר יקל הדבר לעשות בו נסיון, כי רגיל הצעיר להבריח לתוך דבורו משפטים המביעים את מהותו הנפשית. מזמן לזמן הוא גם נוטה להתגלות בוידויים, דבר שלא תמצא אצל האדם המבוגר אלא לעתים רחוקות בלבד. הלה כבר למד מן החיים, כי לא טוב לגלות את הכמוס והגנוז, כי החיים קשים ואינם סובלים את הרכרוכיות ואת הוידוי הסנטימנטלי. אפס הצעיר איננו עדיין למוד נסיון, ובמידה רבה הרי פיו ולבו שווים.
אם כל אלה, עין פקוחה, אוזן קשבת והבנה לזולת ניתנו בידי אדם אחד, לא יקשה ממנו לרדת ולגלות את מעמקי נפשם של הסובבים אותו. דברים רבים יתגלו לו, עולם מלא ומעניין, עולם הרגשות המתלבטים והרוטטים. הוא יבין לאותם המניעים הנסתרים, הגורמים למעשי יום יום של האדם, שיש ונתפלא עליהם: לשם מה נעשו? לאיזו תכלית?
אולם נפש הזולת אינה מקום נוח כל כך לכניסה. נפש האדם דומה למכונה. ולא למכונה אחת, אלא לשורה ארוכה של מכונות, שהטיפוסים הראשונים שלה פשוטים וגסים בלי גלגלים מרובים, ושבסקירה ראשונה אפשר להבין את דרכי פעולתם. אלו הן מכונות העשויות חומר קשה ובלתי נוח חהשבר, שמנגנוניהם לא בנקל יתקלקלו. ובאם דבר מה אינו כשורה באותן המכונות, דרוש פטיש שיוריד מכה חזקה במקום הנכון והכל ישוב למסלולו. המכונה תמשיך להשמיע את הטרטור הגס והבריא שלה, שאינו מתרשם משום דבר.
לעומתן עומדות בקצה השורה המכונות העדינות והשבירות. אלו הן מכונות מסובכות מאוד, שגלגליהן מרובים וכל אחד מהם בעל אופי משלו, עשוי מחומר המיוחד לו. אלו הם מנגנונים שכמעט מן הנמנע להבין את דרכי פעולתם המסובכות.
זהירות רבותי! המנגנון עדין ורגיש כסיסמוגרף וכל זיע קל משפיע עליו ונותן בו אותותיו. כאן אין להשתמש בפטיש כמו במנגנונים הראשונים בשורה. מכת הפטיש עלולה לרסק את המנגנון ללא תקנה. כאן דרושות ישים זהירות תופסות מלקחים זעירות עשויות פלדה, אך פלדה גמישה מאוד.
אם הידים אמונות והלב מבין, אפשר לאחר מאמצים רבים לרדת אט אט לסבכי אותו מנגנון. הוא עדין, מסובך, שביר, נוח להפסיק מהלכו מבלי שיובן על שום מה ולמה. אך מה נפלא הוא! מה מעניינות דרכיו וכמה רגישות אנושית עליונה מסתתרת בין גלגלי גלגליו ומנגנונו העדין. כל גלגל - עולם ומלואו, כל ציר - סבך עצום ומרתק וכל המערכת דבר נפלא ונהדר מלא הרמוניה ודיסהרמוניה, המהוות ביחד הרמוניה מופלאה.
אכן כדאי למצוא את המנגנונים הללו. יש לקשר עמם קשרים נפשיים ולגלותם,ואז מתקבלת תמונה אנושית שלימה לפרטיה, הממלאת אותך עונג רב. ואשרי המצליח בכך.

מתוך "קובץ כתבים" לסגן אלדד פן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח