הקרב האחרון בגוש עציון

לאחר כישלון 'שיירת נבי-דניאל' ב- 27.3.48 לא נשלחו עוד שיירות לגוש, והוא היה נתון במצור. המפקד משה זילברשמידט ('מוש') החל לארגן את הגנת הגוש. תחת פיקודו נמצאו כ- 550 איש: 315 חברי הקיבוצים ובהם כ- 100 נשים, 170 אנשי חי"ש, 56 אנשי פלמ"ח, ויחידים, שחזרו מהשיירה. הגוש חולק לארבעה קטעים, ובמרכזו, ב'גבעה הצהובה', המיפקדה. האספקה הגיעה בדרך האוויר, ונעשו עבודות התבצרות מקיפות.
לפקודת המיפקדה בירושלים, תקפו אנשי הגוש במהלך חודש אפריל מספר פעמים את התחבורה הערבית בכביש ירושלים-חברון. בדרך זו חשבה המיפקדה להקל על המצב הקשה בירושלים, ואמנם עקב כך צומצמה מאד התחבורה הערבית על הכביש. עם זאת, היו מאנשי הגוש שתהו אם המהלך נכון, ואם אין בו משום הזמנת התקפה רבתי על הגוש.
ב- 3.5.48 תקפו אנשי הגוש שיירה נוספת, וזו נחלצה רק תודות להתערבות בריטית. הבריטים החליטו להגיב בחומרה: למחרת הפעילו כוחות חי"ר, שיריון וארטילריה נגד עמדות בגוש. התנהלו קרבות קשים, ובסוף היום עזבו התוקפים את העמדות שתפסו ונסוגו. אך המחיר היה כבד: למגינים היו 12 הרוגים ו- 30 פצועים.
ב- 12.5.48, יומיים לפני קום המדינה, החלה ההתקפה הגדולה על הגוש. היקף הכוח התוקף היה גדול במיוחד: כ- 550 חיילי הליגיון עם כ- 20 שריוניות, כ- 2,000 אנשי 'צבא ההצלה', וגם כנופיות ערביות וכפריים. את מספרם הכולל של התוקפים מעריכים בכ- 10,000 איש(!)
ההתקפות החלו עם עלות השחר. 'המנזר' ו'אוכף המוכתר' הופגזו קשות ו'מוש' נתן לאנשים הוראה לסגת ל'משלט הרוסי'. הכוחות העדיפים של הערבים הדפו את המגינים מן המשלטים, ובשעה 11.00 הם שלטו על כל מרכז הגוש ועל שדה-התעופה. 'מוש' היה בין החללים ואת מקומו תפס יעקב אלטמן. הגוש נחצה לשניים והניסיון להצניח עזרה במיצנחים כשל, כשאלה צנחו בשטח האויב.
כל העת נשלחו מכפר-עציון לירושלים מברקים, שתארו את המצב הגרוע ואת ההתפתחויות המחריפות. בלילה הועברו 65 פצועים מכפר-עציון למשואות-יצחק.