סרן הוכמן יצחק-זאב איציק ז"ל

קשה להשלים עם העובדה שאיציק איננו... דמותו נצבת תדיר לנגד עיני - שקט צנוע ונחמד היה, ממלא תפקידו בנאמנות ואחריות, וחביב על הבריות ידע להבין ללבו של כל אחד ולאהוב את החיים. בטוח במעשיו והלוכיו.
רואה אני אותו מחייך אלי בחיוכו הסימפטי וקורא לי טנטי!! בזמן האחרון בגבעה אהב לשבת בדד ולכתוב. או שישב בחברה אינטימית בשכונה ושוחח אתנו על הרפתקאות מרנינות או צ'יזבאטים אחרים. הוא לא שכח אף פעם להזכיר ולספר על הפלמ"ח שכה אהב. הוא אהב את הבדידות השקט והשלוה. גם לשיר ידע וקולו הרגיע ומשך הרבה לבבות צעירים... בשבתנו על הדשא היינו מקשיבים שעות לשירתו הנעימה והמרגיעה. תקופה ארוכה חיינו יחדיו בהכשרה, אמנם היה מפקדנו אך התיחס אלינו כאל חבריו הטובים ביותר וכחבר קבלנוהו בגרעין. התקשר אלינו מאוד ואנו ידענו להעריכו.
זוכרת כשבתום שנת הכשרתנו, ברגע שנפרדנו ונסענו לפלוגה הוא לחץ ידי ואמר שלום לך, נקוה להתראות בעוד "שנים" בקבוצה! כן, הקבוצה היתה ביתו, קשור היה הוא אליה כאל בית הוריו ובכל החופשות וההזדמנויות היה מבקר אותנו. תמיד כתב מכתבים לבביים והתענין בנעשה אצלנו בכל השטחים והענפים במשק. יחד אתנו רצה לבנות ולהקים בית בארצנו המשוחררת. הוא שאף לעלות מעלה, ולהגיע לדרגה גבוהה, גם היה מוכשר לזה והצליח, אך לא הספיק להגיע לפסגה, ונפל!
הלכתי איציק לבלי שוב... לא נראה עוד את חיוכך ולא נשמע עוד את קולך הרך... לא ראשון היית בלכתך. בין מגיני המולדת היית, גבור מלחמה! יהי שמך וזכרך חרות לעד בלבנו!!! אנו נמשיך אחריך! מי יתן ונגשים את שאיפתך - שאיפתנו.

עליזה.

מתוך "הסוללים", תמוז תש"ח

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

ביום השני של חוה"מ סוכות הכרתיו לראשונה. היה זה תאריך צאתו של גרעין ב' להכשרה, ברמת-דוד. כל זמן הנסיעה גלגלנו שיחה על התנועה, הגרעין, בעיות ההכשרה ומקומו של הגרעין במסגרת המגויסת. בדבריו הורגשה אהבה גדולה ומסירות לאותה צורך חיים שאליה הוא צועד מן העיר, לחיי השתוף וההגשמה...
הימים הראשונים בעבודה, בחברה ובהכשרה הראו לנו את איציק כחבר המחפש אחר השלמות, הכנות והטוהר של החיים הללו. חברים רבים קבלו את כל תופעות החיים בקלות ולעתים אף בקלות-ראש, לא כן איציק עבורו היתה זו תורת-חיים יסודית, לעתים קשה היה להבין כיצד יכול חבר להתיחס בכובד ראש כה רב לכל בעיה ובעיה. אחת מתכונותיו האופיניות היתה להעמיק חקר בכל תופעה לנתחה מכל צדדיה והסיק את מסקנותיו ממנה, תכונה זו עזרה לו בתפקידו הצבאי לאחר זמן. הוא היה מנסה להשיח את מחשבותיו לחברים הקרובים אליו ובכלל היה איש שיחה.
רגישותו לגבי החיים ומגרעותיהם הביא עליו משברים, לא אחת, הוא נפגע בעיקר בראותו כיצד חברים אינם ממלאים את צוויי החברה והקבוצה. איציק חיפש את החיוב שבזולתו והשתדל לפסוח על השלילה שבו. באופן זה השתדל ללמוד מאחרים. אחיו שמואליק, הבוגר, שהתגיס בין הראשונים לפלמ"ח היה עבורו דוגמא ומופת של מגשים ולוחם, באמצעותו נקשר להווי החטיבה ומצא בה חויות רבות. כאשר הוטל על הגרעין לשלוח חברים לקורס מ-כ היה איציק בין המועמדים, הוא רצה בכך וראה בזאת את התגשמות אחד ממאווייו הגדולים. מאז נקשר לפלמ"ח. הוא נשאר קשור אלינו ובכל זאת היה מרוחק, תהום מסוימת הבדילה ביננו, הוא לא ראה את תפקידו בחטיבה כגמור ולכן לא עלה אתנו לעצמאות. לאחר תקופה של נתוק-מה מהקבוצה חזר הקשר ונתחזק. תפקידו עם גרעין ג' ואחר-כך עם גרעין ד' קרב אותו לקבוצה והוא ראה אך בה את עתידו וביתו. כל מכתב ובקור שלו בקבוצה רקמו רשת של קשרים נפשיים ומוחשיים בינו לבין "הסוללים" הוא נעשה אחד מאתנו וכל אחד ואחד חש זאת. עם פרוץ המלחמה ועליתו בדרגה הודק הקשר עוד יותר והוא חכה לרגע בו יוכל לבוא לקבוצה לחיות בה ולבנות את ביתו בה.
אין ספק שהפרק המענין בחייו היתה תקופת שרותו בפלמ"ח. עבורו לא היתה זו חובה, הוא ראה בזאת זכות גדולה ועשה הכל למלוי חובתו לגבי זכות זו. הכרנו בתכונותיו כמדריך ונוכחנו גם בהצלחתו כמפקד-כתה אך לא האמנו שיוכל להיות מפקד מחלקה, לא ראינו בו את תכונות המפקד התקיף וחששנו שעדינותו תעמוד לו למכשול בדרכו הפקודית. ולהפתעתנו הרבה הצליח גם כמפקד מחלקה. נוצרו קשרים בינו לבין גרעיני התנועה הבאים, שהוא היה מפקדם והוא נתחבב על כולם ורכש יחס הערכה ואמון כמפקד וחבר. נסיונו הקרבי הלך ורב, זמן-רב לפני פרוץ המלחמה ידע טעם-אש: בעטלית, עם שחרור המעפילים בפיצוץ הגשרים, בהעלאת מעפילים על החוף, בשעת חפושים אחרי נשק מגן ועוד...
עם פרוץ המאורעות נשלח לגליל כמפקד פלוגה, הימים ראשית התפתחות כוחנו הצבאי, ועם קומץ פלמ"ח'ניקים הגן על עמק החולה והגליל, הוא הלך מחיל אל חיל והוכיח את כשרונו, אומץ רוחו וידיעתו הקרבית. הקרבות בגליל החריפו ואיציק עם הפלוגה שלו פעלו רבות. אסון כבד נחת על ראש הפלוגה בנבי-יושע, הדבר פגע בו והוא נסה למצוא את הסיבות והשגיאות למען לא ישנה המקרה. כאשר עלה הגדוד לכבוש את צפת, היה איציק בין הפורצים, אחד המכשולים הרציניים בשחרור צפת היה בנין המשטרה בעיר. כמה פעמים נסו לפרוץ ולא הצליחו עד שלבסוף פרץ איציק עצמו עם האנשים, כבש את הבנין ושם גם נפל.
חבר אשר ראהו בגליל כמה שעות לפני הקרב הגורלי מספר, כי בתוך סערת הקרבות והתפקידים חשב על הפלוגה וחיכה בכליון עינים לחפש הקרוב בו יוכל לבקר ב"סוללים", להמצא עם הקרובים והיקרים לו...
אבדן חבר כאיציק אין לבטאו במלים או בכתב, אבל כל חבר ב"סוללים" הרגיש בכובד האבדה לקבוצתנו הצעירה. לשורת הקרבנות שהקרבנו נוסף עוד אחד שגם הוא כאחרים נפל בקרב ותוך מלוי תפקידו בנאמנות.

ארק'ה

מתוך "הסוללים", תמוז תש"ח

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

איציק שלנו שצריך היה להיות, אי-פעם, בין החורשים ואולי בין הקוצרים בחרמש, בשדות הירוקים שאנו עתידים לזרוע, באדמות שנתנחל עליהן לשם התישבותנו ושלפי התכנית היה צריך להיות איציק ביננו בימים הללו. אלא שבגלל אותם מעשני הסיגרים העבים מוול-סטריט מניו-יורק ומשרתיהם לבני-הפנים ושחורי הלב, הרוחשים בבתים האפורים של הכרך השנוא שערפל מכסהו, אלא ואלה המוכרים בנזין במחיר של דם עברים וזעה של עבדים עשוקים לא רצו שתהיה עוד נקודה פורחת בארץ הקרובה, למקורות הנפט ואפילו אם תפריח שממה חרבה, מדורות של נודדים. הם גם לא רצו שאיציק שלנו יחיה כי הוא עלול היה להמשיך להפריח את הארץ הזאת ולהגן עליה ביום שיצטרך. הם ידעו שאיציק ראה, ואיציק ראה תמיד, בכל השנים שהיה מחוץ לבית, את הבתים בעלי הגגות האדומים, בין עצים שולחי צמרת ונותני צל, שיחים ריחניים ונוף המשק הרענן. נו - הוא ראה גם חדר אוכל נקי ושקט שהכל נתן בו בשלוה ובחיבה, ועוד ראה חדר תרבות בעל ארונות המכילים ספרי דעת ושולחנות נאים לשח-מט שבהם יוכל לנהל שקולי-חזית וקרב, ולפתור בעיות טקטיות. הוא גם הריח תמיד את ריח החציר הפושט במשק, באביב, ושמע תדיר את געית הבקר ברפת וכרכור תרנגולות בלול. הוא שאף תמיד לעבוד כל השנה בשמש ובגשם בשדות המשמחים לב אוהבם. איציק היה יוצא בכל שבת למגרש הכדור-רגל, בועט לשער ומשתדל להבקיע "גול", מחוץ לזאת היה קולע תמיד ל"סל" כחבר קבוע של נבחרת המשק. ברור, שהיה שמח להחליף את זמזום ה"שפנדאו" ב"זמזום הדבורה" של קורסקוב, אבל אלה שהמציאו את הג'ז לקברטים דאגו גם להשמיע לאיציק "שפנדאו" ו"פיאט" במקום קורסקוב או צ'יקובסקי. איציק ידע תמיד שזוממים להשמיענו מנגינות כאלו - והרבה, מבלי לקמץ. ולכן היה בפלמ"ח, שם למד היטב, בימים שבין עבודה לעבודה, את מלאכת המלחמה. רבים חשבו שבתום המלחמה יבוא השלום. איציק סבר אחרת ושמע לאותה קריאה אפורה למחנות עבודה ואימונים שהעמידה לנו את הכוח העקרי שלנו, שהפך בינתיים להיות לצבא פורץ ותוקף.
כשם שעלתה "החטיבה" עלה איציק מרמת-דוד להיות מ-כ והוקסם מיפים של אותם המשקים בהם שרת ושאף להקים מפעל דומה להם בקבוצתנו. אח"כ היה מ"מ בגבעת-חיים והתקשר אליה כשם שכולנו נקשרנו. משם עבר צפונה תוך עליה בדרגה וכמפקד-פולגה הלך שבי אחר הנוף הנהדר של תל-חי והגליל העליון. למרות היותו מגויס רצה תמיד להחליף את שתי האותיות מ"פ בשם יצחק ה בסדור העבודה של הקבוצה.
איציק יחסר לנו באותם ערבי-מדורה כשכל החבריא תשב לשיר לאור הירח. תמיד נפלא היה מאתנו, לדעת כיצד שוכנות שתי נפשות של חיל ושל עלם-מאמין בגוף אחד. היום נוכל אולי לומר שזוהי נפשנו שלנו. רבים מאתנו החניקו את הרגש שבהם ע"י האמונים והמלחמה ונהיו צינים, איציק היה מן היחידים ששמר על הנפש הטהורה שבו למרות האמונים, הנשק והקרב. ארבע שנים כתת רגליו בלילות אפלה, בהעבירו נשק ממחבוא למחבוא בהעלותו מעפילים בחופי ארצנו, בפוצצו משטרות וגשרים המשמשים את הכובש הנוגש במלחמתו בנו. הוא חנך עשרות ומאות לוחמים צעירים להיות לוחמים ועובדים, בהיותו דוגמא ומופת לאחרים. הוא תכנן תכניות ולבסוף גם הגשימן, במשימתו האחרונה: העפיל אל מבצר צפת לשחררו ושם נפל. איש מאתנו לא היה עמך, איציק, בנפלך, אולם במסעותינו וטיולינו בגליל, נסור תדיר לעיר צפת, אל קברך הרענן, נניח שם צרור רגש וצרור פרחים שילקט בגליל ויהא בזה משום אות לאהבתנו הגדולה אליך, אהבה שגדלה שבעתיים ברגע שעזתנו, כאשר הוברר לנו מה גדולה האבדה.
איציק, לא נוכל ל"שבת שבעה" ולהתאבל עליך, כי נפלת בקרב, הלך הלכת לבצוע משימה ולא חזרת ממנה... הלכת בשליחות קבוצתנו כרבים אחרים והוספת לנו כבוד רב בין כל אותם שהכירוך, חבל מאוד שלא יכולנו להשיב לך אותה אהבה שרחשת לנו ושהיית ראוי לה יותר מכל.
לא אחד מאתנו עוד יספר לילדי הקבוצה העתידים לבוא, חבל שלא הכירוך, איך היית כה אמיץ, כה פשוט, כה עדין וכל כך חביב על כולנו...

דני

מתוך "הסוללים", תמוז תש"ח

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

זו הפעם ה-51 שאני ניצב מול קברך, אני כמעט בן 75 שנים, אמא ואבא כבר אינם בין החיים זה כבר שנים ואתה נשארת בן 22, ילד ומפקד פלוגה המוביל את אנשיו אל קרבות עקובים מדם, חלק גדול מהם לא חוזרים הביתה וממלאים את בתי הקברות ומשאירים אחריהם כאב ושכול. ואני נזכר במכתב ששלח לך אב ששכל את בנו שנפל בנסיון לכבוש את נבי-יושע, כנראה היה בתשובה למכתב ששלחת להורים אחרי נפול בנם. אני זוכר את הכאב הנורא שהיה מנת חלקם של ההורים. אבל מה שהרשים אותי יותר מכל, היו דברי הניחומים שכתב לך על שאבד לך בנו, פקודך וחברך. עוצמת המלים היתה כה עזה ותמיד תמהתי ועדיין אני תוהה מנין היה לו הכוח ותעצומות הנפש לבטא את אשר ביטא? לצערי המכתב אינו בידי.
אני ניצב מול קברך וחושב, מה היה קורה אילו לא נהרגת, חיי אמא ואבא היו אחרים, ודאי היו מגיעים לשיבה טובה באושר ונחת ודאי שגם חיי היו שונים. לא הייתי מרגיש רגשות אשם על שהתגייסת לפלמ"ח בעקבותי כי רצית להיות כמוני, אחיך הגדול, הרגשה זו לוותה אותי מאז הלכת. אני זוכר את פגישתנו הקצרה מאוד באמצע שחרור המעפילים ממחנה עתלית, לא הספקנו להחליף אלא מספר מילים אבל עיניך התכולות היפות אמרו הרבה יותר מאשר אפשר להגיד במילים. אני זוכר את פגישתנו האחרונה, זה היה בחודש ינואר 48, זמן קצר אחרי שחזרתי ארצה מקפריסין בה שהיתי כ-3 חודשים לאחר שאוניית המעפילים שלי נתפסה בלב ים והובאתי לקפריסין. נסעתי לפוגשך, בכפר-גלעדי שם לא היית שאלתי עליך, אז נודע לי כי אתה המ"פ, (כאשר יצאתי לאירופה לשליחות, היית מ"כ). לאחר חיפושים איתרו אותך בדפנה, נסעתי לדפנה ושם נפגשנו. היית בטנדר שלך, נראית עיי, זיפי זקנך העידו שתער לא עלה על לחייך כמה ימים, עיניך היו אדומות כנראה מחוסר שינה, התחבקנו, נסתררה דומיה, התכוונתי לשאול ולספר, אבל המילים כאילו נתקעו בגרוני ולא יכולתי לדבר, עברו כמה דקות ואז התנצלת שלא פגשתני בכפר-גלעדי כי נקראת בדחיפות למטה הגדוד שם פגשת איש, שהיה קצין בצבא הבריטי חבר ההגנה בתל-אביב שנשלח לתכנן את הגנת הגליל בפני פלישת צבא סוריה ולבנון לאחר ה-15 במאי. הקצין הבכיר הסתכל עליך אחי נכנס לחדר המג"ד ואמר לו: עם ילדים אין לי מה לעשות כאן. לאחר שהמג"ד הציג אותך כמ"פ של הגזרה האמורה הסכים לצאת אתך לסיור. התכנית שהציג לאחר הסיור כללה כוח של חטיבה מצוידת בתותחים ומבוססת על מערך ביצורים ועוד, כאשר נאמר שכל הכוח הוא פלוגה, אמר שזו התאבדות והוא ימליץ על נסיגה מהמקום. עוד המשכנו לדבר ובין היתר בקשת ממני לא לספר להורים יותר ממה שדרוש כדי להסיר דאגה מלבם. כעבור כשעה אמרת לי שיש לוח זמנים צפוף ולצערך נצטרך להיפרד אבל אמרת שאתה מתכונן להגיע לבית ההורים בקרוב מאוד ואתה מצפה לפגוש גם אותי. אתה לא הגעת ויותר לא נפגשנו. קבלתי ממך וגם שלחתי פריסות שלום ולא יותר. על נפילתך אבא שמע ברדיו המחתרתי של ההגנה ולא סיפר לאמא אלא לאחר כמה ימים כאשר נציגי הפלמ"ח באו לבשר את הבשורה הנוראה. אני הייתי אותה עת בעטרות במצור מנותק מירושלים שהיתה במצור. רק לאחר הנסיגה מעטרות לירושלים נודע לי דבר מותך.
אני ניצב מול קברך ותוהה, האם הייתה לך חברה? מעולם לא סיפרת לי, כי תמיד היית מופנם, אבל אני בטוח שאהבת נערה (אולי יותר מאחת) אבל האם ידעת אישה? אתה יודע אחד הדברים שאני מיצר עליהם הוא, שלא היו לנו שיחות נפש ושלא זכיתי להכירך יותר מקרוב, את תחושותיך, תשוקותיך, והכל עליך. אתה יודע, אבא בזמנו שמע שם נערה שאמרו לו שהיתה חברתך הוא ניסה ליצור איתה קשר ללא הצלחה. הוא רצה להכירה, אולי לעודד אותה לקרבה ואולי... קצת לפרוק קצת מהכאב שהוא נשא בקרבו. אמא, אחרי מותך נסתגרה בתוך עצמה וחייה נגמרו והיא בת 44, היא חייתה כך עוד 32 שנים.
אני ניצב מול קברך ומנסה לדמיין לעצמי אילו אותו כדור ארור לא פגע בך איפה היית היום. האם אחרי מלחמת העצמות היית ממשיך את דרכך בצבא. הרי הצלחת עד אז, והצלחתך הבטיחה עתיד מזהיר בעשיית קריירה צבאית כך אמר לי יגאל אלון בזמנו כאשר סיפר לי עליך. אבל אהבת גם את המשק, את קיבוץ הסוללים, האם היית מצטרף אליהם? או אולי היית ממשיך בלימודים ועושה קריירה באקדמיה? וכמה ילדים היו לך? וכמה נכדים? מכל אלה נשארו רק סימני השאלה.
אני ניצב מול קברך אחי ואתה נשארת ילד ואני זקן סבא ל-8 נכדים ונכדה ונכדי הבכור אוהד כבר בן 17 ובעוד שנה מתגייס לצבא ואחריו שני אחיו התאומים איתי ואורן יתגייסו שנה אחריו. השנים חולפות והמלחמות נמשכות ומדינת ישראל שינתה פניה, גדלה באוכלוסייתה והגיעה להישגים כבירים, אבל יש גם תופעות שליליות ועדיין רחוקים אנחנו ממשאת הנפש.
אני ניצב אחי מול קברך ותוהה עוד כמה פעמים אבוא לפקוד את קברך? אבל דבר אחד יכול אני להבטיחך, ששנים אחרי שאצטרף אליך, ימשיכו לפקוד את קברך, בנותי ואולי גם נכדי. ועוד רציתי לומר לך אחי כי אהבתיך.

שמוליק

א באייר התשנ"ט

מתוך "הסוללים", תמוז תש"ח

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח