טוראי דנגורי יהודה ז"ל

מיד עם בואו אלינו התגלה יהודה בעבודה, נודע כחבר טוב ועליז השואף לדעת וללמוד את מקצוע המסגרות אליו התקשר. טוב היה לפנות אליו בכל בקשה. תמיד ידעת - יהודה ימלא את המבוקש בדיקנות ובהסברת פנים. הוא בא בתקופת העבודה בעין העמק, בשעת העבודה ה"בוערת", ועזרתו הורגשה מיד. כאשר השאירוהו לעבודות הבית מחה על כך. הוא רצה לצאת יחד עם כולם לביצוע העבודות הגדולות. מה מאושר היה עת חזר מחקוק או מרמות לאחר שגמר העבודה שם. אחר כך יצא לעין העמק להקמת הלולים. כך נכנס לעבודה ומהר מאוד היה מאלה שאומרים עליהם ש"אי אפשר בלעדיהם". נוח היה לבריות וגילה הבנה רבה בעבודה. תמיד היה עליז ואת העבודה אהב ללא חשבון של שעות. תמיד רצה "לחטוף" עוד ועוד.
כאשר הוצע לי לצאת לרמות להקים שם לול גדול חששתי תחילה, אך כאשר נודע לי שגם יהודה יצא איתי הייתי בטוח שהעבודה תעלה בכי טוב. והימים ימי מתיחות בארץ כולה וביחוד בסביבות רמות. כל פעם היו מתקבלות ידיעות על תנועות האויב בכיוון לשם. האנשים ברמות, שלא באו במנין הלוחמים להגנת המקום, היו לנים בלילה במצודה, יהודה לא הסכים לכך. הוא אמר - יהיה אשר יהיה, אך נהיה ביחד עם כולם. בשבוע זה של עבודתנו המשותפת הכרתיו מקרוב. הוא התידד עם כל חברי המשק ועם אנשי הפלמ"ח. היתה זו חבורה עליזה, נערים ונערות צעירים, אשר בעצם ימי הקרבות לא שכחו לרקוד ולשמוח, ויהודה נמצא בינהם כאחד מהם ומושך אף אותי לחברתם.
גמרנו את העבודה. כמה שמחנו לחזור הביתה. כל ערב היינו צופים לעבר מנרה ובוחנים - האם נראים האורות? ואם ראינו אור ידענו כי הכל בסדר. כאשר נודע ליהודה, כי לשיירה שלנו ילווה גם הטרקטור ביקש לשבת כעוזר ליד נהג הטרקטור במקום אחד מאנשי הפלמ"ח. הוא יצא מהמשורין וישב בטרקטור הפתוח, ושם נפל.
קשה להשלים עם העובדה כי יהודה איננו. הוא חסר לנו כל יום. עבודתנו היתה אחרת, פני חיינו היו אחרים אילו היו אתנו חברינו שנפלו, ואתם יהודה.
ראובן
מתוך "מנרה בימי קרב ומצור"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

על יהודה כי איננו עוד...
זוכרת אני, כיצד נפגשתי איתך לראשונה. היה זה לפני ארבע שנים. נשלחתי להדרכה בסניף הנוער העובד בחיפה. לראשונה למדתי להכיר נוער אשר מצוקת החיים אלצתו לצאת בגיל צעיר לעבודה. הייתם ברובכם מבני עדות המזרח, ממשפחות מטופלות בילדים, אשר לא הביטו בעין יפה על "הסתובבותכם" בסניף.
לאחר יום העבודה בבתי המלאכה והחרושת באתם לצריף כדי "להנות קצת מן החיים", ללמוד, לשיר, לרקוד ולעתים גם "סתם להפריע קצת", לפרוק את עול העבודה מעל כתפיים צעירות ולהשיג את אשר נבצר מכם להשיג בבית.
מתוך כל השכבה בלטה דמותך במיוחד. נער שקט ורציני. כשרציתי לתהות על קנקנך ונעצתי בך את עיני חייכת את חיוכך המיוחד, הביישני, והשפלת את עיניך.
רק חדשים מספר פעלתי בתוככם והנה נקראתם אל שורות החטיבה. מרבית חבריך נענו מיד. קסם להם התפקיד ורמזה ההרפתקה - צבא במחתרת.
באחד הימים ניגשתי אליך ושאלתי אותך לדעת על הגיוס. כרגיל חייכת, התביישת להישיר מבט וענית, כי עליך לתמוך במשפחה ובכלל... וידעתי מה משמעותו של "בכלל" זה: קשרת את הליכתך לחטיבה עם ההליכה לקיבוץ, ואת הקיבוץ טרם ידעת...
בשנית נפגשנו לפני חדשים מספר. עבדתי בישוב קיבוצי אחר וחזרתי לחופשת שבת הביתה. ולפתע פגשתיך בחדר האוכל שלנו. תמהתי - הכיצד, אתה? ידעתי כי הגיעו אלינו חברים חדשים אך לא תארתי לעצמי, כי גם אתה בין הבאים.
ושוב, באותו חיוך על השפתיים, הזמנתם אותי, אתה וחבריך, לבקר ב"משכנכם". והערבים - ערבי מנרה הקרים. לכששאלתי אתכם - נו, ואיך הקור, נעים? - ענית: לא נורא, ודאי נתרגל, העיקר, שירד שלג בחורף.
ישבנו בחדרכם. סיפרתם על הימים מאז. על חבר שעזב, שני ושלישי. רובם חזרו העירה. והנה דוקא אתה, אשר כה פקפקת בהתחלה - הגעת לקיבוץ. ידעת בבואך כי לא קלים החיים במנרה, אך כיצד אמרת אז? - בעבודה מסתדרים כבר, בחברה קשה קצת אבל נקווה שבמשך הזמן יהיה טוב, במשך הזמן נרגיש כמו בבית.
והנה אך התחלת לטעום טעמו של בית, נפלת במערכה.
שרה
מתוך "מנרה בימי קרב ומצור"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

שנה עברה מאותו יום מר, בו כרעת-נפלת על אם הדרך לביתך, למנרה.
כל כך רצית להגיע הביתה, ובמחצית הדרך נפלת. לא עלה על הדעת, כי גם אתה תהיה בין הנופלים. נלקחת מאתנו לפתע ובאכזריות. הלכת מאתנו והשארת חלל ריק. רק צרור זכרונות נשאר, רק לקט זעום דל זכרונות משותפים.
בוא נא, יהודה היקר, נחזור נא לאותם ימי הנעורים על חלומותיהם. נחזור לאותה עיר רועשת, לאותו בנין האבן בעל התריסים הירוקים; לאותו מגרש ריק עם עצי הזית המצלים; לאותו צריף ירוק ורעוע בחיפה העיר, שהומה ורועש מעשרות בני נוער תוססים - הלא הןא צריף הנוער העובד, כור מחצבתנו.
התזכור את מעשי התעלולים שלנו? כיצד אנו, ה"גיבורים", השלכנו אבנים על ביתו הרעוע של אותו ערבי זקן, סתם, כדי "לעשות רעש" וכדי להוציא מפיו את צרור הקללות העסיסיות? התזכור כיצד משם בטרם תשיגנו ידו? לא היתה לנו כל כוונה רעה, חלילה, אך היינו עלולים לספוג מידו מנה הגונה. הנה כבר נשמע קולו העבה. מטר של קללות ניתך על ראשינו ואנו נמלטים בקוצר נשימה לצריף, שם הוא כבר לא ישיג אותנו.
השתרשת עמוק בחיי הסניף והתנועה, השתתפת בפעילות , בשיחות ובמסיבות, בערבי שבת ובטיולים. אינך יודע שובע, תמיד רוצה עוד ועוד. לא היתה פעולה שלא השתתפת בה. צמא היית ללמוד ולדעת את חיי התנועה.
החיים בסניף הולכים ומתקדמים, ואתה מארגן חברים נוספים להגברת כוח התנועה יחד עם זאת אתה מתחיל לקלוט את רעיונות הקיבוץ ואתה רוצה כבר להגשים את דרכו. אך התנגדות ההורים מעכבת בעדך, ואתה מבין אותם ודוחה את היציאה לזמן מה, ןבינתיים אנחנו יחד משכנעים את ההורים כי זו דרכנו ועלינו ללכת בה.
התזכור את אותם הלילות האפלים, עת היינו חוזרים הביתה כמתגנבים, מלוכלכים בצבע ובדבק? "פלוגת הורסי הפרקציה" כינונו. וכשהיינו נתפסים ע"י ההורים היינו ממציאים תירוצים מתירוצים שונים. התזכור את שבתנו אותו יום מתחת לעץ החרוב המצל? אז החלטנו על יציאה להכשרה ועל יצירת גרעין להתישבות.
התזכור את אותו הלילה בעין גב במחסן הבננות האפל? מכוסים היינו בשכבה עבה של אבק וזיעה ונושמים בכבדות. עבדנו אז בחפירת בור כדי להביא את נשק המגן למקום מבטחים, לבל תשיגנו יד אויבים וצוררים. מדי פעם היינו נאלצים לצאת כדי לנשום קצת אויר צח. רק עם בוקר סיימנו את העבודה. אז אמרת: - כגנבים אנו עושים את מלאכתנו..
התזכור את אותו הלילה, בו עמדנו לצאת לפעולת תגובה לכפר ערבי עוין ורוצח? התלוצצנו אז, שאנו עומדים לגרשך מהקבוצה כדי שתחזור להוריך המתגעגעים אליך ודואגים לך. ידענו שנינו, מה יקרה להוריך. ואתה ענית ברצינות רבה - זה לא יעזור, לא אוכל לחיות בעיר. אני מוכרח להתאכזר, כדי להכין ולהקשות את לב ההורים לימים קשים יותר. - והנה - הגיעו הימים.
מה נאמר להוריך השכולים, במה ננחם אותם ואת עצמנו?
דמותך תלווה אותנו לעד.
ח.
מתוך "מנרה בימי קרב ומצור"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח