טוראי וינשטיין מאיר ז"ל

בן דודי נפל בקרב
אך במותו הציל עם רב
את עמנו, עם העברים
הוא הציל מצרים,
ולא אומר כי רק הוא,
אך עמנו גם חבריו הצילו
אך השיר לו מוקדש,
ןזכרו מלבי בל ימוש.

הוא היה טהור מאוד,
ובהחזיקו את הרובה ידיו התחילו לרעוד,
למה החל ולרעוד ידיו של בן דודי?
אמרו לי, אמרו נא לי.
כי נזכר הוא באמו שהוא אהב אותה,
ומלבו לא מש זכרה,
גם בהיותו במרומים
בין שאר חבריו הקדושים.

נורית דקל (קרסנר) (בת 8.5)

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רבו הנופלים. יום יום ושעה שעה מפרפר הלב ונפתחים שערי-דמעות - עוד חלל, עוד קרבן. ויש שמגדל הכאב ומועקתו תחדל להרגיש בזמן ובמקום ותראה לנגד עיניך אך מסגרות שחורות.
אך שבעתים יבכה הלב ויחם הדם בחרון אין-אונים בהגיע אליך שם של רע מנוער, בפעם האחרונה, במבט פרידה, שחור ודומם בטרם ילך ואיננו, לנצח.
גדול הכאב מתארו וקדוש הוא מחללו במלים.
כמו חי יעמוד לנגד עיני, ומבעד ערפל הזמן והמרחק לובשים צורה זכרונות עתיקים ויקרים. אעלה נא מהם.
נחן בנדיבות-רוח מיוחדת במינה ורבות נהנינו חברי ואני מתועפות ברכתה. מאיר היה מוכן תמיד לעזור לחבריו בכל אשר יכול. ברוחב-לבו ידע להעביר על מדותיו ולמחל בסתר ובגלוי. מעשה באחד החברים, המטופלים בענינים, שהעתיק את השעור ממחברתו מלה במלה. המורה בקשהו לקרוא את שעורו ואחר פנה אל מאיר. זה עשה עצמו כמי שלא הכין את השעור וסבל - ובלבד שלא לגרום אי-נעימות לחבר. - רגשותיו החברתיים המפותחים נתבטאו בעובדות רבות.
שתקן היה. נפשו מרוכזת בתוכה ולא גילה שמץ מן המתרחש בה לזולת; מחריש ומעמיק בנפשו. כולנו הרגשנו: הס, בל נפריעהו ממחשבותיו - הוא מטפס בסולמות אל על ואנו רק בתחתיתם.
חם ולבבי, קרוב קרבה טבעית וטהורה לחבר ולעניניו. ולא ברוב להג הובעה קרבתו אליך, אלא בלחיצת כף חמה, במלה טובה וקולעת, בחיוך רחב ולבבי. כל אלה קשרוך אליו במיתרים עדינים ולבביים של הבנה ואהבה.
יחד סיימנו את חוק למודינו בביה"ס "תחכמוני" כלפני חמש שנים, ואיש לדרכו פנינו: הוא - הכפרה, אל המרחב, אל החברה השתופית ואל אדמות-העמק. לעתים סר ירושלימה. כשהתראינו שמח ושתק כתמיד. אך חיוכו ועיניו הטובות הביעו הרבה. ניכר בו כי מצא את מקומו. בשטח החלוצי מצאו וידבק בו לאהבה, אהבה לעם ולקרקע, ונכונות להגן עליהם מפני צר ומתנקש.
עיינתי בחבורים שכתב בסיימו את הכשרתו ואורו עיני. לא מן הכותבים והדברנים, אל נפשו דבר - ולשון-הנפש יפה לה הדממה. וחבוריו המעטים, פרי עטו, - מעולים ונעלים: רחשי אהבה לאדמה ולעבודתה, אהבה לעמנו הנרדף והמדוכא בתבל. - פונה הוא אל הסהר הנוגה בבקשה חרדה לשמור במבטיו החורים על פליטי ישראל המעפילים לעלות אל הארץ בברחם מן התופת; מתמרמר בעוז וצועק חמס על הפגיעות והעלבונות.
בהמנותו עם חלוצי מפעל-הענק, החיאת הנגב, כרת ברית-אמונים עם הערבה לעבדה ולשמרה.
זה עתה מלאו לו עשרים שנה. בעודו ער ותוסס, מכין נפשו לבאות ומקוה לראות בישועת-ציון ותקומת-ישראל, עלה עליו הכורת. בכ"ח בכסלו - בעצם חג-האורים, חג הגבורה, נפל יחד עם עוד ששה חברים שהגינו על "גבולות" שבנגב.
אחר מותו אמר אביו: "הצעירים - צריכים ללכת - והם הולכים."
רך ויחיד היה לפני הוריו ואין תנחומים לשברם. אך אשרי ההורים שגידלו בן כזה שידע להלחם וליפול בעד חופש עמו וגאולת ארצו.

ת.נ.צ.ב.ה.

בן מחזורו: אברהם מלינסקי

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

1946
שלום לכם הורים יקרים!
קבלתי מכתבכם בחג, אצלינו אין שום חדש. מתוחים גם כן לכל רגע... אינני יודע אפילו אם גם בענין הצדק אנו ננצח וביחוד כשהצדק הוא עמנו. חיינו החברתיים עוברים "בפעולות תרבותיות" כמעט מדי ערב בערבו גם בשבת אנו פועלים.
בענין רשפון נודע לנו על אחת ההתנהגויות של חיילי הדביזיה המוטסת בעזבם את המקום ליוום בקריאות בוז והם ענו: "הייל היטלר!" הם בעצם צודקים. לא לחינם מהללים אותו כי הוא הרי עזר בפתרון שאלת היהודים, סדר להם פחות עבודה ב-5 מיליון יהודים. התורה, תורת הנציזם נחרטה עמוק עמוק במוחותיהם.

שלום רב לך פנחס!
קבלתי את מכתבך וגם את הזמנתך לחגיגת בר המצוה שלך. אני תקוה שאתה תסלח לי על זה שלא אוכל להשתתף בשמחתך כי המצב והזמן לא נותנים לי זאת.
לכן רואה אנוכי חובה להקדיש לך שורות קצרות של ברכה ליום חגך, חג הבר מצוה.
ביום זה, יום אשר בו הנך נכנס למצוות התורה, הנך נכנס גם למצוות העם והמולדת. כל יהודי ויהודי הוא מאושר באשר הוא נושא תפקיד, ואותו תפקיד, תפקיד לאומי הוא. ביום זה הינך מתחיל להמנות בין נושאי התפקידים החלוציים אם לא המעשה אז ברוחניות.
עוד רבה הדרך לפניך דרך אשר בה אתה צרך לגשש באפילה, היא דרך הקיום, קיומך אתה וקיום המולדת והאומה. הנני לברכך שתפלס לך דרך בנתיב החיים ותמנה בין נושאי התפקידים החלוציים.
וברכת החלוץ שלוחה לך
"עלה והצלח"
מאיר

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

האר להם, הסהר

עמוד לך, הסהר, עמוד לך מדרכך! הט אזנך לקול השואה הבאה ממרחקים, שואת עם נדכא, נרדף וחלוש, עם בלי מולדת - עם ישראל, אשר בניו נרדפים על צואר על-ידי ממשלת הרשע והזדון בעולם.
לאט לך, הסהר, והאזן לעברו של עם זה, העם הנרדף במשך אלפים שנות הגלות, מימי חורבן הבית כאשר צבאות רומי האדירה כבשו את מולדתו של עם זה. במלחמה זו עמדו מעטים נגד רבים, חלשים נגד חזקים. הצבאות הכבירים של רומי ניצחו ודיכאו באכזריות כל מרד. אולם את רוחו של עם ישראל לא שברו, כי הרוח הישראלית לא תנוצח, לעד תעמוד. אז הוכרחו בניו של עם זה לקחת עליהם את עול הגלות, לעזוב את ארצם ומולדתם אשר למענה הקריבו את נפשם ואת דמם. בנים אלה זעקו במשך אלפים שנות-גלותם למולדת. אך לא, הצדק היהודי נוצח ואל לו להרים את קרנו, קרן הגדולה!
בימים אלה, עת עומד העולם בתחילת השלום, זועק העם היהודי, אשר ששה מיליונים מבניו נפלו - מי בחרב ומי במשרפות מיידאנק, אושויינצים ודאכאו; בעת כזאת עומד גם העם היהודי בפני צדק-השלום וזועק למולדת, אולם אזני הצדק אטומות בפני הקול היהודי.
בימים אלה רואות עיניך, הסהר, בניו של עם זה מעפילים אל מולדתם המשועבדת; בתנאי-סכנה יעפילו. הם מפלסים להם את דרכם בדרך הסכנה, מתחת לזרועות המוות, זרועות שלטון הדיכוי והרשע.

למרגלות הגלבוע

הר הגלבוע, מרגלותיו רוו דם יהודי, אשר נשפך מגופותיהם של יהודים, על לא חטא ועוול בכפם; הר הגלבוע, אשר לפני אלפים שנה ויותר קוללת בקללה הממארת של דויד, אתה נאלצת להיות עד-ראיה ליום-הדמים אשר נערך למרגלותיך.
תמיד, עם דמדומי-השחר, קמים תושבי-העמק לעבודתם, עבודת היצירה. שנים על שנים הנך עד למראה עמלים חלוצים אלה ההופכים את העמק הזה, שהיה בצת-קדחת ושממה - לעמק פורה ופורח. העמק הזה רוה דמם של חלוצים רבים, אשר לא אמרו נואש והמשיכו ללכת אחרי המחרשה, עד אשר קם העמק לתחיה ועליו גאותך, גאות-עולמים, גאוה אילמת. עשרים וארבע שנים היית עד למעשיהם ודרכיהם.
והנה בא יום מר ונמהר, אשר עוד לא היה בתולדות ההתישבות וההגנה של העמק. בחשכת הליל, עת כל היקום נם, הגיחו אי-משם מכוניות משוריינות, טנקים וחיל כבד, פשטו על השדות, על המטעים - ורמסו ודרסו. והלילה, ליל התקדש השבת, שוכני העמק ישנו שנת-ישרים, כי שבת באה. לא ידעו הישנים כי יוכרחו לקחת את מקל-הנדודים ולעזוב את העמק בעל-כרחם. עם דמדומי-השחר נשמע קול צפירה ואזעקה בכל משקי העמק. הקיצו הישנים ושמעו את קול הטנקים והקלגסים. אז חדרה המחשבה ללבבות: "העמק במצור!"
החילות פרצו למשקים, רמסו, שדדו ודקרו בכידונים. מוכנים היו לרמוס בטנקיהם אנשים היושבים וחובקים איש את רעהו בלי לתת שיקחום למכלאות ולגדרות-התיל. בעת שירת ההמנון הלאומי פרצו הברברים לבין השורות והחלו להכות, לדקור ולסחוב את האנשים. האנשים המשיכו בשירת "התקוה" גם בהיסחבם על האדמה כאשר גבם שרוט והם לוקחו על-ידי הברברים...
היית עד למכות בקתות-הרובים, לדקירות בכידונים; היית עת לזעקות פצועים ואנקותיהם; היית עד לגלות מן העמק. אולם לא למרחקים: הם נמצאים במולדתם השדודה מעבר לגדרות התיל הדוקרני.
זעק, הר הגלבוע, זעק - עד אשר תרעד תבל ויושביה. זעק על כל החמס אשר נעשה לנגד עיניך. אולם לא תוכל לזעוק, כי זעקתך היא זעקה אילמת, אינך יכול לזעוק, כי זעקתך לא תישמע ברחבי העולם. עליך לידום ולשאת בכאב את כל אשר ראו עיניך.

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

עם דמדומי השחר... שמי ארץ-ישראל זרועים כוכבים. הירח מאיר על כל שביל ומשעול, לכל תועה ולכל המשרך דרכו בשבילים הנדחים עלי אדמות. פה ושם נשמעת געית פרה ונביחת כלב. הולך אני בדד... מתחתי אדמה חרושה... רגבים. מעלי השמים הזרועים רבו רבבות כוכבים. כמולי נצבים הרי הגילבוע, ועליהם הקללה האיומה מפי דוד בקוננו על שאול: "הרי הגילבוע אל טל ואל מטר עליהם". באותם ההרים, אשר עליהם נלחמו מלחמת גבורה שאול ואנשיו בפלישתים, הולך אני בדד אל עבודתי בענף החצירים להשקאה. בפתחי את הברז נשמע קול מאונם של המים המפיקים חיים ואושר, ואשר אליהם צמאה האדמה ובני האדם.
יושב אני על רגבי האדמה, ומחכה למים, הבאים מהברז, אשר מרחקו מאות מטרים משטח ההשקאה. יושב וחושב אנוכי על אותה אדמה, ועל אדמות רבות כמוה, אשר הרוו את צמאונן בדמם היהודי של עשרות ומאות בחורים מישראל, בעורקים זרם דם יהודי טהור, אשר הוקדש והוקרב למען הרעיון הגדול, בנין ופריחתה. עשרות ישובים הוקמו בפינות שונות. הארץ תשוב להיות כבימי מלכות ישראל... קול מאונם של המים הבאים נתק את חוט מחשבתי. נגשתי לעבודה: עבודת עמל כפיים ויצירה.

מאיר וינשטיין

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.