טוראי זלצר דוד ז"ל

"היה איש וראו - איננו עוד,
טרם זמנו מת האיש ושירת
חייו באמצע נפסקה..."
ודוד הן טרם היה לאיש... רק עלם חמוד שעוד לא מלאו לו תשע עשרה אביבים. גבה קומה, בלורית שלא ידעה אף פעם להסתדר וחיוך מתמיד על שפתיו. חיוך לתפקידו ולגורלו הבלתי ידוע, חיוך עדוד לבני ביתו וחבריו. ושירת חייו נגדעה באיבה בסימפוניה קרבית שטנית ליד מלכיה במרומי הגליל. ואותה חתיכת עופרת שפלחה צוארו, שמה קץ ללהבת חייו הסואנים והיקרים כל כך לכולנו.
עדיין קשה לכתוב עליו, אף שעברו כבר למעלה מחמשה חדשים מיום שנפל, כי תמיד הייתי רגיל לכתוב אליו ולהתבדח. והנה קרע אותו הגורל המר מאתנו ושכלנו את הטוב והיקר שבנו. לי היה אח מסור ומעריץ, למשפחה בן דואג ונאמן ולחבריו ידיד ורע למופת.
מכתביו היו קצרים, כמה שורות יבשות ותו לא אך היתה דאגה רבה לבית בהיותו אי שם ודאגה לחבריו באי שם בהיותו בבית.
בהיותו בן 12 עברה עליו מחלה קשה והרופאים אחר שעשו הכל - אמרו נואש לחייו, והוא בכל זאת יכול לה למחלתו ברצון החיים העז שפעפע בו. מאז מצב בריאותו לא היה כשורה ובתנאי החיים בהכשרה ובאמונים קרע את שריר הכתף וסבל מכך מאוד. כשבא הביתה להתרפא היה באפשרותו להישאר יותר משהורשה לו, אך הוא סרב בהחלט - "מה יגידו החברים?" מסירותו לא ידעה גבול. הבית היה מועדון לחבריה וכשהיו מזדמנים יחד כולם - לא היה קץ למעשה הקונדס שלהם.
תמיד חתר לקשה בחיים, ידע את רצונו והגשימו. נכנס לפלוגה ימית והשקיע בה מרץ רב בפרקטיקה ובתאוריה, למד קשרים וטופוגרפיה, רוחות וזרמים משוטים ומפרשים ולבסוף יצא להכשרה לנען. חזר ויצא שוב עם חברתו לעין חרוד ומשם למשמר הים. המאורעות מאז אשור החלוקה ב-29 לנובמבר, הוציאו אותו מהמסגרת וכרבים אחרים הוא הפך להיות חייל ללא מדים היוצא להגשים משימות ולחזור לבסיסו. כמעט שלא היתה פעולה באיזור שהוא לא לקח בה חלק. הוא פחד לצאת לחופשה לבד שמא יחמיץ הזדמנות להלום באויב. בקרב על משמר העמק שמענו שהוא רגם של "3 אינטש" בטיהור צפת - שהוא לומד לרכב על אופנוע וכשנפל - על יד הבראונינג...
חברו הטוב יוסקה ברורמן - נפל בקרב ליד משמר העמק ומאז הוא לא היה שלם עם עצמו. כיצד זה יוסקה נפל והוא ממשיך לחיות?... ובקשתו האלמת נתקבלה, בחמשה עשר למאי - יום הכרזת המדינה -ניתק כדור אויב את פתיל חייו. וביום חגנו הלאומי, ובהכרזת מדינתנו-עצמאותנו, תמיד נוריד את ראשנו לרגע ונתייחד עם זכרו, כי הוא ושכמותו הביאו לנו את ההכרזה ההיסטורית

אחיו יוסף

מתוך החוברת 'לזכר יוסקה ודוד' בהוצאת חבריהם - הכשרת משמר-הים
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

לא בכתב אפשר להביע את הרגשות הנכונות. ואיני מתכוננת לכתוב מליצות, רק כמה זכרונות אודות גיסי הקטן, שהיה גיסי היחידי בשעתו. הרבה לא היינו יחד. כשאני הייתי בבית ,היה הוא בחוץ וכן להיפך. אך בפגישותנו הקצרות לא היה גבול לשמחתי. לחיצת ידו החמה מכל לבו - לא אשכחנה, ואחרי זה השפה הפלמ"חניקית על תעלוליו, על החברה.
הוא היה מספר שהם התקינו רדיו ופטיפון וקונים תקליטים קלסיים ואפילו ריקודים, והיה שר לנו שירים לועזיים כמו: "טיקו טיקו" ועוד... כמה שזה לא התאים לו ובכל זאת, מלא ענין וצחוק רב. בכל חופשה היה מוכרח לבקר בביתי בכדי לראות את עוזי. בפגשו אותו היה תמיד אומר: "עוזון פוזון, כמה אתה גדול... כמה אתה בריא... כמה אתה עצום, כמו הילדים אצלנו..." וכמובן, אחרי זה באו תעלוליו, והם: לחקות את כל החיות, החל מהחמור בנען ועד לחתולים בשכונה, ולצחוק לא היה גבול. כשכל המשפחה היתה מסובה ליד השולחן התחיל שני האחים (דוד ואחיו) לדבר "שפת חיות" והיו כל המסובים מתפקעים מצחוק, בפרט האב היה פשוט צוחק בדמעות מעיניו. כשהוא היה יושב לאכול היתה הארוחה נמשכת שעות. ראשית הסיפורים שלו... האוכל היה מתקרר והוא היה ממשיך בסיפורים על החברה ומעשיהם ולפתע היה מזנק עם סכין ומטילו על חתול, שעבר על יד הדלת במקרה, ותמיד היה פוגע ובחיוך היה חוזר לאכול. הוא אהב להראות את כוחו בשתיה ואצלנו היה מקבל מהמובחר והיה מוריק את הכוסית בבת אחת, מתאדם קצת, מחייך: "זה חריף אך זה עצום..." והיה מקבל עוד כוסית... פעם שאלתי אותו: "דוד, שמעתי שיש לך חברה?" "חברה אחת?" - הוא היה עונה ומתאדם - "יש לי הרבה חברות, אך אין לי זמן בשבילן" - החיוך הזה התמידי, שבא מטוב לב והבלורית שלו הבלונדינית והפרועה עומדים תמיד לנגד עיני. עוד לא השלמתי עם העובדה המרה הזו. האמנם קפא החיוך הזה? לא יתכן. בשבילי, היה מותו מכה כל כך קשה והשפיע עלי עד ששערותי החלו מלבינות. למרות שפגישותנו לא היו רבות, בכל זאת קשרו אותנו כל כך. כאילו הוא לא רק גיסי הקטן אלא בן או משהו קרוב יותר. במכתבו האחרון לאחותו הוא כתב שלמד לרקוד והוא מוכן להתחרות אתי (כמה זה הצחיק אותנו) אך הוא לא הספיק... הרבה דברים הוא לא הספיק והלך מאתנו כגבור האומה למען המולדת.

גיסתו צילה

מתוך החוברת 'לזכר יוסקה ודוד' בהוצאת חבריהם - הכשרת משמר-הים
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

יוסקה! ודוד!...
הנה שבתם אל אמכם
אל האדמה הזאת שאהבתם
פשוט אהבתם
ואנחנו רעיכם עומדים ותוהים: הנה יוסקה ודוד הלכו.
ואיש מאתנו איננו בוכה. אנחנו אנשים שאינם בוכים
ואולי עיני רטובות מעט. מילא, אני הרגשנית שבחבורה. -

יוסקה! ודוד!...
אתם שבתם אל אמכם
אתם נכנסתם למעגל פריחותיה ותנובותיה למעגל הנצח,
אבל אתנו לא תהיו
לא תסבו למסיבותינו
לא תשמחו יותר, לא תצחקו ולא תעשנו הסיגריה.

ואנחנו נשוב ונשמח עוד שנים רבות
ואפשר שלא נזכור אתכם תמיד!

אל אלהים! האפשר שנשכח אתכם!
כן, אתם לא תצחקו יותר. ואנו לא נצחק להלצותיכם
הלא שבתם אל אמכם אשר אהבתם

יוסקה ודוד...
אנחנו אהבנו אתכם
פשוט אהבנו
בשיר לא כותבים שהייתם חבובים
אבל הייתם חבובים!
ולא 'בכינו' עליכם
אבל נפשותנו היו בוכות
נפשותנו אינן אנשי צבא, הן בוכות במות אחותן
הלא תסלחו להן
הלא גם נפשכם בכתה עליכם, הן הכירו אתכם יותר מכולנו
כי הייתם שלה.

הן נפשותנו אינן אנשי צבא ואינן מלומדות חכמה
והן בוכות בצר להן
הן ילדות קטנות
יוסקה ודוד
אתם הייתם ילדים יותר מנפשותיכם!
אתם הייתם ילדים?
הייתם פשוט: אנשים,
אהבתם!

ואפשר שלא ראיתם את ענן האהבה שהלך לפניכם
אנחנו ראינו אותו!
חבל שלא אמרנו לכם זאת מקודם.
ואולי אפשר שלא יכולנו לומר
אנחנו אנשים פשוטים ומקמצים במחמאות
ענן של אהבה -
כן, זה לא מחסה מגן מפני אש!
היום לא מנצחים באהבה. אפשר שמחר מחרתיים ינצחו באהבה!!!
מי יתן וכן!

ניתן ע"י חיה
בעקבות שירו של ע. הלל

מתוך החוברת 'לזכר יוסקה ודוד' בהוצאת חבריהם - הכשרת משמר-הים
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.