טוראי מרגלית יוסף "יוסי" ז"ל

"עלם חמד הופיע בבוקר בהיר במחנה הפלמ"ח" - רוחה השמועה בין כל חברי ההכשרה הצעירה שזה עתה יצאה למלא שנות שירות בפלמ"ח. ואמנם היה הוא נפלא, יוסי שלנו, אולם איני יכולה לחשוב ולהגות בו כעל חבר יקר שהלך מאתנו לבלי שוב, כי תמיד הוא לידינו, בכל צעד ושעל מלותנו דמותו. חי הוא בתוכנו ולעולם, לעולם לא ישכח.
מה גאה היה להיות בפלמ"ח - לעמוד בכל האמונים הקשים, לעבוד עבודה מיגעת במשק כל שעות היום, ובשעות הלילה המאוחרות לצאת לשאוף אויר צח מלוא ריאותיו ולאמור - "הכל כדאי, הכל, הן ביום בהיר כל רחבי הארץ הזאת שלנו יהיו..."
בכל שטחי החיים במסגרת הפלמ"ח היה הוא הרוח החיה - "פעולה" כי נראתה באופק, יוסי מתרוצץ היה בין המכ"פים והמ"מים, וידענו כולנו - משהו עומד להתרחש. כי מי עוד כמוהו רצה לצאת לפעולות ולתת את חלקו בשחרור הארץ. מסיבה כי נערכה במשק - יוסי החביב ראש מארגניה, ובמסעות למרחקים ארוכים נראתה תמיד דמותו בודדת לעיני כל המחלקה המפגרת והיגעה מעמל הדרך - בראש - וידענו כולנו יוסי הוא.
בבוא היום המר בו הותקף משק גבעת חיים ע"י הצבא הבריטי הכובש - ראינו רוכב בודד המפלס דרכו על סוסתו בין הצרים לעבר פרדסי חדרה להזעיק לעזרה - ידענו והתגאינו - יוסי שלנו הוא - ורוח לנו - כי הוא בודאי יצלח בכל אשר יפנה למען הכלל.
כה אהוב היה, כה אהוב וחביב עלינו חבריו - חברי המשק וילדי המשק. בחזרו מחופש קצר היו ילדי המשק סובים על השער ומחכים לאוטובוס שיחזיר את יוסי כשכיסיו מלאים ממתקים עבורם...
ובגמר שנת שרותו בפלמ"ח לא חזר העירה כי תמיד לותהו ההרגשה שעדיין לא מלא את כל חובתו כלפי המולדת - מתלבט היה בנפשו על דרך חייו העתידה כאזרח, כאדם עצמאי - ולבטיו אלה נשאו תמיד אופי לאומי: "איני יכול לחזור עתה העירה ולהתחיל את חיי כאדם קטן, איני יכול". וכה הצטרף לעזרת קבוצה חדשה שטרם עלתה להתישבות. חי היה את חיי קבוצה זו בגופו ובנפשו. משבר כי יעבור על הקבוצה - משבר יאפיל על מצב רוחו של יוסי שלנו, שמחה כי תשכון בה - וראית זאת על פניו. אספקלריה חיה היה הוא לכל המתרחש בקבוצה, כי כה מסור היה והקדיש את מיטב כוחו וזמנו לשיפור חיי הקבוצה בכל השטחים - וכה הוקרנוהו, הערכנוהו ואהבנוהו. לא נמצא חבר או חברה שיקראוהו "יוסף", כי איך יכולנו לכנותו - את העלם "היפה בחיצוניותו והנפלא בנפשו", החביב, בעל החיוך הנצחי על שפתיו - בשם כה רציני כ"יוסף", ואז קראנוהו "יוסי", "יוסקה", "ספספסקה" וכו'. ידע הוא מה עזה אהבתנו אותו - והיה מאושר.
מכתביו להוריו כללו נושאים כלליים - חיי החברה בקבוצה, בעיות כלכליות ומשקיות - כי אוהב היה לחלק עם הוריו את דאגותיו כחבר קבוצה.
29 לחודש נובמבר - שמחה וצהלה ברחובות ירושלים העברית - יוסי כולו רוטט מרגש השמחה ולבו מלא על גדותיו - כולו אומר יראת השעה הגדולה. בעיני רוחו ראה הוא מדינה עצמאית עולה ומשגשגת. "קרבנות למאות נתן תמורת חרותנו" - אמר יוסי לי כאילו הישת עם נפשו. כן, עניתיו בעצב, אולם בלבבי ידעתי - לא! יוסי שלי לא יהיה קרבן. הוא מוכרח לחיות, הוא מוכרח להנות מחרותנו. כה הרבה הקריב כבר, כה הרבה נתן מעצמו למען הכלל, והוא יחיה.
ובהרגשת בטחון זו החילונו שנינו לעבוד בליווי שיירות הנוסעים והמזון לירושלים - בתנאים לא תנאים עמד יוסי במבחני האש הקשים ביותר. המכוניות העמוסות אספקה כה יקרה לעיר הנצורה היו משרכות דרכן במעלה הקסטל כשאש קטלנית מתימרת לחסל מגיניהן - ויוסי שלי היה מחזיר אש מסטן וממריץ את חבריו להמשיך לירות מאקדחיהם הפעוטים. וכה לחם יוסי חברי, בפשטות, בגבורה ובענוה.
וכשאמו היתה משתדלת למנעו מסכנת המות שרחפה על ראשו בכל רגע משעות היום היה אומר: "אמנם בן יחיד אני לך - אולם אינני בן יחיד למולדת". ובראש מורד היה עוזב את הבית, כי צר היה לו לראות את הוריו כשהם דואגים לחייו.
ואמנם כנראה שיוסי ידע את הנכון לו והיה נמנע מלראות את הוריו לעתים תכופות: "מוטב שיתרגלו לאט לאט". ואמנם ביום מר ונמהר מהר יוסי לבנין המוסדות הלאומיים - למען לערוך סדורים לפתיחת מסעדה זולה לחבריו החיילים - התפוצצה מכונית התופת והוא מצא את מותו. עלם בן 23, מלא שמחה, תוסס רעננות וחיים, הלך מאתנו טרם זמנו.
טרם הספיק למלא את שאיפתו - שטפחה בנפשו בזמן האחרון - לעבוד בעלית שרידי היהדות מאירופה - החל כבר הסידורים הפורמליים להעברתו לחיל הים - ולפתע נפל בשעת מילוי תפקידו בבניני הסוכנות.
לא זכה יוסי היקר לראות את חלומו - חלומנו בהתגשמותו...
ואנו החיים - נשבענו על קברו - לנקום את דמו - ולהמשיך בדרכו - נשבענו ביריות כבוד על קבר חייל צעיר שהרוה בדמו את האדמה.
לעולם לא ישכח יוסי שלנו - לעולם לא יהיה תחליף לו - כי תמיד תלונו רוחו בכל שנפנה ובכל שנלך.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

חברתו יפה.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מרחק של אלפי מילין מפריד ביני לבין הארץ.
יושבת אני אי-שם בצרפת ומתיחדת עם זכרו של יוסי. משתדלת אני לגמוע בעיני את המרחק הרב - לחדור בעיני רוחי את רכסי הרי ירושלים ולראות את קברו של יוסי - לעמוד רגעים ספורים בדומיה, לכוף ראשי ולהספידו.
יוסי היקר בחברים, השקט והחביב, העניו והנחמד נהרג בידי מרצחים. שכולנו מהרבה מבנינו ורב הכאב, אולם כשאדם קרוב לנפשך, כה יקר לך ואהוב עליך - הרי הכאב גדול שבעתים.
והרגשה עמומה מקננת בתוכי: הרי לא יתכן שזה יוסי שלנו, יוסי החי והשמח, החביב והער לכל הנעשה מסביב - החבר הטוב והרע העממי לכל אחד ואחד - לא יתכן שהוא נפל ונדם קולו לעד - ואולי, אולי עוד נראהו באחד הימים כשחיוכו הנפלא מרחף על שפתיו לאמר: "הלו חיקה"! נראהו שוב חי בתוכנו כבימים ימימה - אולם עמוק בנפשנו יודעים אנו כי איננו יותר בין החיים, וגדול מאוד מאוד הכאב.
אין תנחומים בפי להוריו השכולים ולכל הנפשות שכה יקר היה להן - יוסי מרגלית אחד ויחיד היה לא רק להוריו...
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

חיה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח