סרן אוברלנדר אליעזר ז"ל

קורות חיים
אוברלנדר אליעזר בן שלמה ודבורה. נולד ביום 27.11.1911 בעיר דרוהוביץ שבפולין. גמר גימנסיה בוינה ולמד שנה באוניברסיטה ובשנת 1933 עלה ארצה. הצטרף לקיבוץ גבעת- חיים. בקיבוץ נודע כאיש הספר והתרבות. בשעות הפנאי היה קורא ספרים טובים על ספרות ואמנות, ביחוד על אמנות הציור, ואת פרי קריאתו היה מעניק לחבריו בשיחות מאלפות ומנעימות כאחת.
בשנות מהומות תרצ"ו-תרצ"ט שירת בנוטרות וגם אחר-כך נשאר צמוד לשירותי ה"הגנה" בהדרכה ובגדנ"ע ובגיוס לפלמ"ח. העלה את הטיול והסיור לרמה של אמנות ולטיפוח אהבה לארץ. מעטים היו בקיאים כמוהו בידיעת הטופוגרפיה והישובים העבריים והערביים באזורים נרחבים בארץ. השתתף עם חניכיו במסעות וטיולים רבים ובין השאר אף בכיבוש ביריה לרגל העליה לתל-חי. רק לעתים רחוקות קיבל חופשה לחזור קצת הביתה לגבעת-חיים ולעבוד במשק. היה פעיל בכיבוש העבודה העברית בפרדסים, עמד ב"משמרות", למרות המגבלות בבריאותו עקב שיתוק ילדים שחלה במשק.
ב-1947 יצא בשליחות לצרפת לארגן שם נוער יהודי למען ה"הגנה". כשחזר ארצה עם חניכיו, אנשי גח"ל, השתדל להקל עליהם את חבלי ההתערות בנסיבות החדשות. כשיצאו חניכיו, אנשי "הקומנדו הצרפתי", לפעולתם הראשונה בנגב, למיקוש הכביש לעזה ליד רפיח, התנדב ללכת איתם, ותוך כדי הזהירו אותם מפני סכנה שהבחין בה, נפגע משני כדורים ונפל שם ב-21.10.1948 נקבר בגבעת-חיים.
הניח במותו אשה, שלושה בנים, משפחה בארץ ובחוץ לארץ.
לאחר מותו הוענקה לו דרגת סרן לפי פקודת מטכ"ל.
פרטים נוספים מאת המשפחה, גבי וגדעון מגל, בניו:
אוברלנדר אליעזר (אלי) בן שלמה ודבורה נולד ביום 27/11/1911 בעיר דרוהוביץ בגליציה. בתחילת מלחמת העולם הראשונה, נדדה משפחתו להונגריה ומשם לוינה. בוינה סיים את לימודיו בגימנסיה, והצטרף לתנועת הנוער הציונית "תכלת לבן". כהכנה לעליה נרשם ללימודי חקלאות באוניברסיטה במגמת דבוראות. בתום שנה מתחילת לימודיו, בשל האווירה האנטישמית באוניברסיטה, החליט לעלות ארצה עם חברתו רות לאחר שנישאו.
הם הצטרפו לקיבוץ גבעת חיים ב-1932, חודשים ספורים לאחר העליה על הקרקע בעמק חפר. אלי התמסר לעבודת החקלאות והקים בקיבוץ את המכוורת. בקיבוץ נודע כאיש הספר, התרבות, הספרות והאומנות, והעשיר את עולמם של חבריו בשיחות מאלפות ונעימות בנושאים אלו.
בשנת 1936 נולד בנו הבכור גבי, ובשנה זו עם פרוץ המאורעות, גויס כנוטר, ושירת ברחבי הארץ. בשנת 1939 הצטרף לפלוגות הלילה ושם הכיר את יצחק שדה, עימו נשאר בקשרי ידידות עד יום מותו. במסגרת הכשרתו בהגנה, סיים את קורס המפקדים בג'וערה.
בשנת 1941 נולד בנו השני, גיורא ובשנת 1946 נולד בנו השלישי גדעון.
בשנת 1942 גויס לפלמ"ח, ושירת כ -מ"מ בפלוגה ג' בפיקודו של אורי יפה. בתחילה שירת כ-מ"מ בחניתה, אחר כך באלונים ומשם עבר לאיילת השחר שם שימש כמדריך ראשי בבסיס הדרכה לנוער שגויס לפלמ"ח.
במסגרת שירותו העלה את הטיול והסיור לרמה של אמנות ולטיפוח אהבה לארץ. מעטים היו בקיאים כמוהו בידיעת הטופוגרפיה והישובים העבריים והערבים באזורים נרחבים בארץ, ואת הידע הזה הנחיל לחניכיו במסעות וטיולים רבים. בין היתר השתתף כ-מ"מ במסע של פלוגה ג' מטובאס לים המלח מצדה וסדום, כשבין חניכיו הייתה גם הצנחנית לעתיד חביבה רייק.
בשנת 1947, נשלח על ידי יצחק שדה לאירופה, כדי שיעזור בגיוס ואימון מתנדבים להגנה, כהכנה למלחמה הצפויה. ידיעת השפות שלו ובפרט הצרפתית בה שלט, הביאה אותו למחנה הגיוס הראשי ליד מרסי, שם שימש כמדריך ראשי בקורסים שונים שנערכו במקום. לאחר בקשות רבות אושרה חזרתו ארצה, והוא שובץ כמדריך בבסיס הקליטה של הפלמ"ח בכפר יונה.
כאשר התארגנה הקבוצה הראשונה מחניכיו בצרפת לרדת לנגב הנצור, ירד עימה והתמנה כסגנו של הקצין שפיקד על הכוח שכונה "הקומנדו הצרפתי" (תדי דיפרה, שכונה בפי הפלמחאים "תדי איתן" וכינוי המחתרתי היה "גיורא"). הכוח צורף לגדוד התשיעי של חטיבת הנגב.
בתאריך 19/10/1948 במסגרת מבצע "יואב", יצאו שתי מחלקות מהקומנדו הצרפתי להניח מוקשים על כביש עזה רפיח. בראש אחד הכוחות צעד אלי ועימו סייר מחטיבת הנגב (יעקב מלכה).
הכח נתקל במארב, ובחילופי היריות נפצע אלי והסייר נהרג (גופתו לא חולצה והוא נותר בגדר נעדר עד היום). חיילי הכוח חילצו אותו והביאוהו לבית חולים שדה באחד מקיבוצי האיזור ושם נפטר כעבור יומיים. לאחר שנה הובא לקבורה בקיבוצו גבעת חיים.
במותו הניח אישה ושלושה בנים.
לאחר מותו הוענקה לו דרגת סרן לפי פקודת מטכ"ל.
אלבום תמונות


תעודות וחפצים


מפרי עטו

מפרי עטו
מכתב מצרפת - 1947
שלום רב לכל החברים
יש לי הרגשת אשמה כלפיכם על שטרם כתבתי לכם. אבל אתם יודעים איך הענין. בשבתי בפראג, לא יכלתי לכתוב מרוב צפיה וחוסר מעשה. ופה להיפך מרוב עבודה אינני מספיק, תאמינו לי, אין זה תירוץ. ואולם אף פעם אין מרגישים את הגעגועים ואת הקשר לבית כמו בחג (לפחות אצלי זה כך) ולכן אני מנצל את ההזדמנות לכתוב את מכתבי הראשון.
מה לכתוב? איחולים סתם, אין ברצוני לשלוח. רק תקוה אחת לי. ששנה זו תביא לנו קצת הקלה ותקרב אותנו לפתרון, ושבעוד שנה אוכל לשבת אתכם ושנוכל להגיד. לפני שנה - מי היה חושב זאת, ומי העיז עוד לקוות? כי הרבה תקוות לא נשארו לנו. רק לפני שעתיים שמענו ברדיו את הידיעות האחרונות מהעולים בשלוש אניות הגירוש, אבל אולי בכל זאת נוכל להם.
הנני בארץ שכולם כל כך הזהירו מפניה, שכביכול אין בה כל אפשרות ואין מה לעשות ומצאתי מצב אחר. יש חוגים בין הנוער שבהם אפשר לראות התחלות של התעוררות יהודית-ציונית - אמנם הם עוד רחוקים מהגשמה אבל אין כל ספק שדרך זו יכולה להפתח בפניהם, כי הכרתם היהודית התעוררה. ואני מדבר דוקא על יהודים צרפתים ממש, לא על פליטים השוכנים בצרפת. פוגשים בחורים נהדרים מעבר לים (אלג'יר), שם ישוב יהודי גדול, ואם אפשר לדון לפי אלה שהספקתי להכיר פה, אזי זהו גרעין יהודי בעל אפשרויות רבות מאוד. הם קובלים מרות על שעוזבים אותם לנפשם, על שבכל ארצם, בשביל חצי מליון יהודים, יש רק שני שליחים, ותקציב למעשה אין. והנה הם באים לצרפת, ההומה ממש משליחים, ובהכנסם למוסדות הציוניים כלל אין להם הרגשה של חוסר כסף - אבל אין הרגשת מרירות זו מערערת את עמדתם. יש להם שאיפה ורצון לארץ, לא מעטים בינהם מדברים עברית צחה, ורמתם התרבותית כלל אינה נופלת מזו שלנו - אני כמובן יכול רק לדבר על אלה שפגשתי פה, אכן תקבלו את רשמי בזהירות.
עבודתי יותר מעייפת מאשר קשה, ומהכרס טרם הורדתי. יש לי קשיים עם השפה יותר מאשר חשבתי, זה קצת מבייש לגמגם בשעת שיחה.והרגשת אי בטחון שוב אינה מקלה על הלימוד, אבל לאט לאט, אני מתחיל להתגבר על זה. אני מקווה שבעוד שלושה שבועות אוכל לכתוב לכם מכתב יותר מפורט.
ובסוף כל האיחולים לראש השנה. כל טוב ותצליחו בכל העבודות והמפעלים שהתחלנו בהם עוד יחד. להתראות בראש השנה הבאה.

מפרי עטו
מכתב מצרפת יולי 1947
סו"ס קיבלתי מכתב מכם ושמחתי מאד, אם כי חסרים לי כמה דברים
א. מה עושה גדעון? אני נורא גאה שגיורא'לה כבר עובר את הבריכה בשחיה ואני בטוח שבקרוב הוא יעבור אותה גם שלוש פעמים מבלי להיעצר. אבל מה באמת עושה גדעון? ואיך ענין האיזולוציה?
ב. מה היו התוצאות של תחרות השחיה ברמות השבים? אני קצת חושש, אחרת הייתם בודאי כותבים על נצחונות?
ג. איך היה חג היובל?
ד. האם גיורא יצא עם הגן שלו בזמן החופש לאיזשהו מחנה?
ה. מה הן ההכנות למחנה של הנוער העובד ואיפה הוא יהיה, כמה זמן וכו' - ז.א ה כ ל כתבו לי מהר כי אני מאד מצפה לכל מכתב
הספקתי קצת לטייל, גם פה בפראג וגם בין הכפרים הארץ יפה ועשירה שדות פוריים ויערות עצומים ומים לא חסר פה. אבל בשדות רואים פה מעט מאד מכונות. קומביינים בכלל אין פה וגם טרקטורים כמעט ואין - זה גם בגלל זה, שהשדות שייכים לאכרים בודדים, שלהם אין קרקע רבה והשדות הנם קטנים.
עכשיו אספר לכם, שכמעט ואין רואים ילדים בפראג ודבר זה היה מופלא בעיני - עד שנודע לי שכל הילדים, עשירים ועניים, יצאו למחנות קיץ. העשירים משלמים בעצמם, ולעניים משלמת הממשלה. במחנות האלה הם נשארים ששה שבועות או גם יותר, לפי דרישת הרופא. המחנות מנוהלים ע"י מורים - כל מורה, חייב לתת שלושה שבועות מהחופש שלו לעבודה זו. בכלל יש אנשים רבים מאוד - למעשה רוב הפועלים - שבתקופת החופש שלהם, ולפעמים גם ביום החופש האחד בשבוע, מתגייסים לעזרת החקלאות, כי חסרים פועלים רבים מאוד.
אבל לא שכחתי את הבטחתי לכיתה ו' (זה כבר אתם!) והתקשרתי עם מוסד אחד שהבטיח לבוא בקשר מכתבים אתכם. הקושי הוא שכל הילדים עכשיו נמצאים בחופש ומפוזרים. אבל מיד עם התחלת שנת הלימודים אתם יכולים לצפות למכתבים.
אני מקוה שאתם שומרים על הבולים שעל המכתבים, אני משתדל כל פעם לשלוח בולים אחרים.
