סגן אקס מרדכי אקסלרוד ז"ל

בגיל צעיר עזב מרדכי את הבית ועשה כמה שנים בכפר ברוך, תל-עדשים, אשדות-יעקב ובית-קשת.
זמן קצר לאחר התחלת המלחמה בא לפתע הביתה. אמא שאלה אותו לסיבת בואו, רגש האם שלה ניבא לה דבר-מה והוא ענה על כך שסתם כך בא. אולם תיכף החל ללוות שיירות לירושלים. כל יום היה נוסע ורק לעתים רחוקות היה לו חופש. על פעולותיו לא ידעתי כמעט כלום. לא אהב להתפאר ולספר על עצמו. היה אדם ישר מאוד ומעולם לא אהב לשקר. סגור היה ולא קשור לבית. לא הכרנו אותו. היה בא בבוקר וחוזר בערב. רק פעם אחת לא חזר עוד הביתה. זה היה כששלחו אותו לגוש-עציון.
אני יודעת שהשתתף בפעולות באבו-כביר, שם קבל כדור ביד. כשבא הבית עם התחבושת ואמא שאלה אותו:"מה לך מרדכי?" ענה:"זה לא כלום רק פרונקל קטן". אמא האמינה אך אני ראיתי שהוא כאילו צוחק. אמרתי לו:"לי אתה יכול לספר, מרדכי, מה יש לך?", אך הוא רק ענה:"מה את לא מאמינה לי?" בסוף התברר. יש לנו ראי קטן על הארון. כשעמד לאחר כמה ימים ליד הארון ואמא עמדה ממול ראתה אמא פתאום בזמן שפשט את התחבושת פצע חור מלא מוגלה. נבהלה ושאלה אותו מה זה? הסביר לה ואמר:"זה לא כלום, אמא, אני חי וקיים, ואים לך עוד על מה להצטער. זה יעבור". לא ידענו כלל ששכב זמן מה בבית חולים. את הכדור קבל מיריות של האנגלים. השתתף בפעולה ביאזור ואנחנו לא ידענו, חזר הביתה במכנסים קרועים ומלאי בוץ. אמא שאלה אותו:"מה יש? איפה היית? מה קרה לך?" והוא אמר:"זה כלום. התחלקתי בבוץ". צעקה עוד עליו אמא:"איך בחור כמוך הולך ומתחלק". ובאמת היה בפעולה ביאזור. פוצצו שם את בית החרושת הידוע לקרח. רק לי ספר על כך. אחר כך נודע לאמא מפי אחותה.
הרבה לא היה רגיל לספר אבל פעם אחת ספר שכשהיה בליווי שיירות לירושלים ועל ידו חברו, ראה פתאום דמות שחורה, מסתתרת ליד הדרך ומכוונת משהו אל חברו. מיד חטף את הרובה מידי חברו, ירה בערבי והרגו.
מפעולותיו בירושלים ובמשואות יצחק לא ידעתי. ממשואות יצחק כתב לנו חמישה מכתבים, מה שהיה מאוד לא רגיל, כל ימיו חי בקבוץ ולעולם לא כתב הביתה. כל אחד מהמכתבים שקבלנו מגוש עציון הזכיר שבעוד ימים ספורים ישוב הביתה.
מרדכי יכול היה להנצל הן היה במשואות יצחק. אולם הרגש החברי, המחשבה שהחברים נלחמים בלי עזרה, לא נתנו לו מנוחה, והוא חש ומהר לעזרה ובעזרו נפל.
יהי זכר ברוך.
רחל
מתוך הספר "מול התבור"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מרדכי אקס התגייס לפלמ"ח ב-1943, עם הגיוס הראשון של "הצנחנים". הוא הגיע לפלוגה א' יחד עם המחלקה שהיתה קרויה אז "שפור החוף". היו אלה נערים משכונות עוני, מפרברים, נערים קשים אשר המחתרת והנשק קסמו להם. לא היה להם חינוך מוקדם שיכינם לחקלאות או לחלוציות. הם התמרדן נגד הדכוי הלאומי והאישי וחפשו את הביטוי בפלמ"ח שהיה אז עטוף אגדות, מסתורין ועלילה.
המחלקה הגיעה לאשדות-יעקב וטובי מפקדי ןמדריכי הפלוגה הופקדו עליה כי היה זה ניסיון ראשון של קבלת חומר אנושי כזה לחטיבה.
האנשים לא יכלו להבין שעליהם לעבוד בכדי לממן את ימי אמוניהם. היה קשה להכניסם למסגרת המשמעת והנוהג של הימים ההם. אולם עצם קיומה של המחלקה הזאת שמש מפנה בדרכו של הפלמ"ח.
מביצת האשליה על כת נבחרים שהיא תושיע נגמלה החטיבה עוד קודם לכן, אולם לכלל היותה מסגרת הגנתית עדיין לא הגיעה. עד אז היו בעצם בעיקר אנשי הפלמ"ח אנשי משקים, חברי תנועות הנוער החלוציות ונוער עירוני אינטליגנטי.
עם בואם של ה"צנחנים" בא המפנה. זכורני את הויכוחים, את מנוד ראשם של חברים ש"זה לא זה" וש"כאן מתחיל הסוף" ואת לגלוגם של הציניקנים על תעלולי ה"צנחנים".
אקס היה אחד מהמחלקה, כמוה התהולל, כמוה שש אל האמונים, הבוקס והג'יאו. הוא רצה להיות חזק ובלתי תלוי, לדעת להשיב אגרוף מול אגרוף. הוא אהב ספורט ומשחקים, בהם יכול היה להתמודד ולעלות על כל אלה שהיו עולבים בו בפקחותם ובעקיצותיהם. גם העבודה שמשה לו שדה תחרות, וזכרוני שביגור היה תמיד משיג שיא במספר עגלות הירק שהיה מוביל.
קיץ 1944, מתחיל להתארגן בפלוגה הגרעין ל"בית-קשת". הרעיון קוסם לרבים וגם מאנשי "המחלקה" נתפשים לרעיון ואקס בתוכם. היו חברים שטענו שאין לקבלו שאין זה הטפוס המתאים לחיי קבוץ. אקס נמשך לבית-קשת אולם הוא מהסס.
הוא חושש שהוא אינו "מתאים", אינו מספיק ב"השכלתו" בשביל חיי הקבוץ והוא חוזר העירה. אולם אינו מוצא את מקומו בה. הזרע שנזרע בו בפלמ"ח ובמשק מתחיל לנבוט ותל-אביב המרוצפת בטון על בתי שעשועיה אינה סביבה מתאימה לנבט. אחר פקפוקים והסוסים הוא בא לבית קשת.
אקס נכנס לחיי העבודה והמשק. הוא זונח את תעלולי העבר. נדמה כאילו הוא עוטף את עצמו במעטה רצינות ושתיקה בה הוא רוצה להסתגר, להתרחק מעברו ולהתחיל תקופה חדשה בחייו. לאט לאט הוא מוצא את מקומו בעבודה ובחברה. הוא עובד ברעפיה, בעבודת חוץ בכפר החורש. ונדמה שנרגע ובגר והוא צועד בדרך הכבושה. אולם בפנימיותו הוא נשאר קפיצי ובלתי שקט. חסרה לו הרפתקה ויצר ההתחרות. לשיא התלהבותו הוא מגיע כשמתחילים לספר זכרונות מחיי הפלוגה, ממסעות ומכנוסים.
29 בנובמבר, הכרזת המדינה, פורצת המלחמה ומתחיל הקרב על התחבורה אקס אינו יכול לשבת בבית, שנות אימוניו בפלמ"ח, להט הקרב וההקרבה שבו דוחפים אותו אל קו האש.
פרשת חייו האחרונה של אקס שזורה בחייה ומפעלותיה של אחת מיחידות הפלמ"ח שנשאה את חלקה הקשה והאפור ביותר של המלחמה. לווי השיירות מת"א לירושלים, המלחמה במבואות ת"א, קרב השיירות לגוש עציון, ולבסוף קרב מצדה של כפר עציון. בכל פרשות הקרב האלה לקח אקס חלק פעיל וכדרכו, בהתלהבות ובמסירות ובנחשוניות. חבריו שיצאו מגוש עציון ימים מספר לפני נפלו מספרים את עלילותיו בקרבות האחרונים, אך סוד מותו נשאר כמוס מאתנו.
בימים בהם דנים בעיצוב דמות החיל והצבא יש ערך בהעלאת דמותו של אקס, נער הפרבר, שבפלמ"ח בגר והיה ללוחם אמיץ ונועז ולאיש הקבוץ.
תהא דמותו- מופת לרבים
עובד
מתוך הספר "מול התבור"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח