טוראי רייך דניאל "צ'יצ'ו" ז"ל
Raich Daniel "Chicho"

בן הלנה וקרל
נולד בפולין - לבוב
ב-י"ב תמוז תרפז, 12/7/1927
עלה ב-1927
גוייס ב-1944
שרת בפלמ"ח
יחידות: מחלקת הל"ה, הגדוד השישי - "ירושלים"
תפקיד: לוחם
נפל בקרב במחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון
במלחמת העצמאות
ב-ה' שבט תש"ח, 16/1/1948
מקום נפילה: סמוך לכפר צוריף
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 20 בנפלו
קורות חיים
דניאל בן יחיד לקרל והלנה. נולד בי"ב בתמוז תרפ"ז (12.7.1927) בלבוב, אשר בפולין.בהיותו בן שלושה חודשים עלו הוריו לארץ והתיישבו בירושלים. משחר ילדותו ספג אווירה של אהבה למדע ולאמנות, מאביו איש-המדע ומאמו המורה לאמנות וציור. למד בבית-ספר "דבורה קלן", בבית-החינוך לילדי העובדים, בבית-הספר התיכון בבית-הכרם, וסיים את לימודיו בהצטיינות. היה חבר בתנועת "הצופים".
אחרי סיימו את הגימנסיה שירת שנה ורבע בפלמ"ח בפוריה ובדגניה, במסגרת הכשרה מגויסת של הצופים, הוא היה בין אלה, שתמכו בהליכה לפוריה ולא לכינרת, הואיל וקבוצה זו זקוקה יותר מכינרת העשירה והמבוססת, לעזרת כוחות צעירים, בשירות חלה קשה בקדחת, כולם הכירו כי יתרונו אינו בכוח כי אם במוח, אם כי היה הצעיר שבחבורה, הקשיבו כולם לדבריו והחשיבו אותם.
הוא התגייס לפלמ"ח, יותר מתוך הכרה מוסרית וציות לצו המוסדות ולצרכי הזמן, מאשר מתוך נטייה לצבאיות. אם כי דגל במשמעת מלאה לגבי כל ענייני החטיבה והאימונים. התנגד במרץ ובעקשנות לכל ניסיון לשוות לאורח החיים, צביון צבאי. מתוך הכרה עמוקה, השתדל בכל כוחותיו להיות חייל טוב ומאומן ושנא בכל לבו את הצבאיות והמלחמה.
משסיים שירות זה החל ללמוד באוניברסיטה במחלקה למדעי-הטבע. מוריו הוקירו את כשרונותיו בכימיה, פיסיקה ומתימטיקה. בהיותו בשנת-הלימודים השלישית הייתה דרכו העתידה בשדה המדע והמחקר ברורה לפניו ומובטחת. הוא ידע שלא רק לאושרו האישי, כי אם, גם לעמו ולארצו יועיל יותר בדרך זו. ניגן על פסנתר מילדותו. בשעות הפנאי היה יושב ליד הפסנתר ושוקע בעולם הצלילים.
מיד עם הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר, העמיד את עצמו לרשות ה"הגנה" בגיוס מלא. השתתף בקרבות ירושלים ובשמירה על מבואותיה. בשעות המעטות שנותרו לו למנוחה היה בא הביתה וקורא בספרי-המדע שלו או מנגן על פסנתר וכך הפיג את העייפות הרבה מהפעולות הצבאיות, שאמנם מילא אותן בכל הכרתו ואחריותו, אך לא היו לרוחו ולטבעו השקט.
ככימאי מצטיין נקבע ליחידה של חיל-מדע ותעש. אולם, לפני העברתו לשם נשלח עם ל"ה הנבחרים להגשת עזרה לגוש עציון הנצור ועמהם נפל ליד הכפר צוריף בהרי חברון בה' בשבט תש"ח (16.1.1948).
הליכתו למילוי תפקידו הייתה תמיד כה מובנת מאליה, כה טבעית וברורה - כמו חייו עצמם. אשר שבילם הלך ורחב אל השלימות, והנה נגדעו בליל אימים אחד.
גופות הל"ה - הועברו לקבר-אחים בכפר-עציון ומשם, ביום כ"ה במרחשון תש"י (17.11.1949), הועבר עם שאר חללי הגוש למנוחת עולמים בהר-הרצל בירושלים.
אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו
דניאל
חדל מפעום לבו הנדיב של דניאל שלנו. לבו המלא אהבה וסליחה לכל בריה. נאלמה דום גם תיבת הקסמים שלו - הפסנתר - שאצרה שלל צלילים, ביטוי מלא לנשמתו. כבה זהרן של עיניו הזורחות ולא תבטנה עוד במבט נפלא של שלוה, הבנה וסלחנות וכ בוד. כי אכן רגשות של כבוד הדדי והבנה הדדית ליוו תמיד את חיינו עם הבן, למן הרגע המבורך בו ראינוהו חי בעולם ועד הפרידה האחרונה ואולי בשל אותה ההבנה ההדדית לא היו לנו מעולם קשיים כל שהם בחינוכו, צער כל שהוא בגידולו. הוא היה מתת אלהים ופרח חיינו במשך כל ע שרים ומחצית שנות חייו.
תכניות כה נפלאות הגה לעתיד: לעבודה, למדע, ליופי. אולם מהמעבדה הכימית הלך ישר למילוי חובתו הראשונה - להגנה. ומאותו היום שבו הוכרז על המדינה עמד על משמרתו, עד שהביא את קרבנ והאחרון.
לא איש מלחמות היה, אף במשחקי הילדות המוקדמים סלדה נפשו תמיד מכל ברוטאליות, מעולם לא הרים קולו או ידו על איש. ומה טראג יהוא הגורל, כי אדם זה, השלו עד עומק נשמתו, הוצרך להלחם ולעמוד על נפשו בנשק רצחני ולמות מות אימים כזה.
גורלו האישי הוא סמל ודמות לעוול העמוק ביותר.
ידידי ביתנו קראו לא אחת לשלישיה שלנו 'המשפחה הקדושה'. בחיוך קיבלנו כינוי זה ולא העלינו על הדעת כיאכן יתקיים הדמיון. מכל הגדת הברית החדשה תמיד נגעו עד עומק לבי יסורי האם, אך לא שיערתי כי גורלי עתיד להיות גורלה.
בלבי תפילה - מי יתן והקרבן של חיים צעירים אלה, של לב אציל זה ושל גורלנו השבור לעד. לא יהיה קרבן שוא.
אמו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
תכניות כה נפלאות הגה לעתיד: לעבודה, למדע, ליופי. אולם מהמעבדה הכימית הלך ישר למילוי חובתו הראשונה - להגנה. ומאותו היום שבו הוכרז על המדינה עמד על משמרתו, עד שהביא את קרבנ והאחרון.
לא איש מלחמות היה, אף במשחקי הילדות המוקדמים סלדה נפשו תמיד מכל ברוטאליות, מעולם לא הרים קולו או ידו על איש. ומה טראג יהוא הגורל, כי אדם זה, השלו עד עומק נשמתו, הוצרך להלחם ולעמוד על נפשו בנשק רצחני ולמות מות אימים כזה.
גורלו האישי הוא סמל ודמות לעוול העמוק ביותר.
ידידי ביתנו קראו לא אחת לשלישיה שלנו 'המשפחה הקדושה'. בחיוך קיבלנו כינוי זה ולא העלינו על הדעת כיאכן יתקיים הדמיון. מכל הגדת הברית החדשה תמיד נגעו עד עומק לבי יסורי האם, אך לא שיערתי כי גורלי עתיד להיות גורלה.
בלבי תפילה - מי יתן והקרבן של חיים צעירים אלה, של לב אציל זה ושל גורלנו השבור לעד. לא יהיה קרבן שוא.
אמו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו
סטודנט וחייל
הכרתי את צ'יצ'ו כסטודנט וכחייל.
כסטודנט היה מהטובים שבנו - בעל ידיעות מקיפות והגיון בריא. אף כי עלה בידיעותיו על רבים מאתנו לא התגאה בכך - אלא השתדל להסביר ולעזור לחברים שפיגרו אחריו. כמעט שלא היה רושם הרצאות, היה קולטן תוך כדי שמיעה, בעוד שכולנו היינו מתעמקים להבין את פירוש הדברים. תפיסתו המהירה וזכרונו הטוב עמדו לו בכך. בזמן האחרון הייתי עובד אתו ביחד, ומעולם לא ראיתיו רוגז; תמיד היתה בת צחוק מרחפת על שפתיו. שקט היה ושקוע בעבודה.
ספורטאי לא היה, אולם היה מיטיב לשחות, ורגיל היה לומר, שאין כוחו אלא במים. עם זאת הקדיש מנעוריו חלק ניכר של זמנו לאימונים צבאיים, ואף התגייס לחטיבה לשנת שירות. לפעמים היה מסיח על ימים אלה של ההכשרה המגויסת. החיים הצבאיים לא היו לפי רוחו, אך ידע את חובתו, ומילא בנאמנות את המוטל עליו.
זוכר אני יום מימי פסח כשחנינו בעין גדי והנה הופיעה הפלוגה השניה, אחרי שתעתה במדבר, ובתוכה צ'יצ'ו מזיע ועמוס לעייפה ציוד מחלקתי. רצוץ ישב לידי בקרבת המעין, ולא התאונן, כחבריו, על שהעמיסו עליו משא רב. וכשפרצו המהומות בירושלים ורץ הגיע אל המעבדות והזעיק את הטובים שבנו לרדת למרכז המסחרי - היה אף הוא בין ההולכים.
נפרדנו, הוא ליחידתו ואני בשלי. לפרקים הייתי פוגשו ברחוב הולך לאטו. בחיוך היה מספר על משמרות, אימונים ועל הוי הבסיס. אף הייתי נוסע אליו, כשהיתה לי אפשרות. הייתי מוצא אותו מעיין בספר; לא היה מתבטל כרוב הבחורים.
פעם סח לי: השתתפתי בפעולה בעין כרם. אחר הוסיף וסיפר כי בעת סיור בסביבות עין כרם באה פתאום לקראתם כיתה אויב, חמשה מהם ירו בבת אחת בגשש הערבי, והלה נפל בו במקום. אכן כמעט ש'דפקו' אותנו; כי הכיתה שמאחורי הגשש תפסה עמדות, ועמדה לאגף אותנו - הוסיף. לימים נדע לי, כי היתה זאת פעולה מסוכנת מאוד וכי רק בנס ניצלו.
אכן צ'יצ'ו שאף לעזור לעמו בדרך אחרת - בדרך המדע, אף עמד לצאת לקורס מתאים; ימים מעטים לפני מותו אושרה מועמדותו והוא שמח על כך.
שלשה ימים לפני נפלו ראיתיו מתהלך ברחוב. נתלויתי אליו, סיפר כי קיבל חופש. עודנו מדברים, והנה עבר אחד ממדריכינו באוניברסיטה, התעכב, טפח לצ'יצ'ו על כתבו ואמר כי שמע עליו טובות, וכי הוא נועד לגדולות, הוא אושר לקורס ואחר זה יהיה מועמד לתפקיד אחראי.
צ'יצ'ו שמח - כי לזאת שאף כל הימים. עוד הסתובבנו קצת. הזמינני לבקר אצלו, ואחר נפרדנו.
לא ראיתיו עוד.
כשקיבלתי בשבת את הידיעות על הל"ה לא העליתי בדעתי, כי הוא ביניהם. וכששמעתי לראשונה, שדניאל בנופלים, לא האמנתי בדבר, לא נתקבל על דעתי שאמנם נלקח למיבצע זה. ומשנוכחתי כי אמנם כן הדבר, היתה מחשבתי הראשונה - נקמה!
כשהתקפנו לפנות בוקר אחד מכונית של האויב באותם ההרים לחשתי לעצמי אחר פקודת מתן האש: בעד צ'יצ'ו!
אך מה מועיל בנקמה?
א.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
כסטודנט היה מהטובים שבנו - בעל ידיעות מקיפות והגיון בריא. אף כי עלה בידיעותיו על רבים מאתנו לא התגאה בכך - אלא השתדל להסביר ולעזור לחברים שפיגרו אחריו. כמעט שלא היה רושם הרצאות, היה קולטן תוך כדי שמיעה, בעוד שכולנו היינו מתעמקים להבין את פירוש הדברים. תפיסתו המהירה וזכרונו הטוב עמדו לו בכך. בזמן האחרון הייתי עובד אתו ביחד, ומעולם לא ראיתיו רוגז; תמיד היתה בת צחוק מרחפת על שפתיו. שקט היה ושקוע בעבודה.
ספורטאי לא היה, אולם היה מיטיב לשחות, ורגיל היה לומר, שאין כוחו אלא במים. עם זאת הקדיש מנעוריו חלק ניכר של זמנו לאימונים צבאיים, ואף התגייס לחטיבה לשנת שירות. לפעמים היה מסיח על ימים אלה של ההכשרה המגויסת. החיים הצבאיים לא היו לפי רוחו, אך ידע את חובתו, ומילא בנאמנות את המוטל עליו.
זוכר אני יום מימי פסח כשחנינו בעין גדי והנה הופיעה הפלוגה השניה, אחרי שתעתה במדבר, ובתוכה צ'יצ'ו מזיע ועמוס לעייפה ציוד מחלקתי. רצוץ ישב לידי בקרבת המעין, ולא התאונן, כחבריו, על שהעמיסו עליו משא רב. וכשפרצו המהומות בירושלים ורץ הגיע אל המעבדות והזעיק את הטובים שבנו לרדת למרכז המסחרי - היה אף הוא בין ההולכים.
נפרדנו, הוא ליחידתו ואני בשלי. לפרקים הייתי פוגשו ברחוב הולך לאטו. בחיוך היה מספר על משמרות, אימונים ועל הוי הבסיס. אף הייתי נוסע אליו, כשהיתה לי אפשרות. הייתי מוצא אותו מעיין בספר; לא היה מתבטל כרוב הבחורים.
פעם סח לי: השתתפתי בפעולה בעין כרם. אחר הוסיף וסיפר כי בעת סיור בסביבות עין כרם באה פתאום לקראתם כיתה אויב, חמשה מהם ירו בבת אחת בגשש הערבי, והלה נפל בו במקום. אכן כמעט ש'דפקו' אותנו; כי הכיתה שמאחורי הגשש תפסה עמדות, ועמדה לאגף אותנו - הוסיף. לימים נדע לי, כי היתה זאת פעולה מסוכנת מאוד וכי רק בנס ניצלו.
אכן צ'יצ'ו שאף לעזור לעמו בדרך אחרת - בדרך המדע, אף עמד לצאת לקורס מתאים; ימים מעטים לפני מותו אושרה מועמדותו והוא שמח על כך.
שלשה ימים לפני נפלו ראיתיו מתהלך ברחוב. נתלויתי אליו, סיפר כי קיבל חופש. עודנו מדברים, והנה עבר אחד ממדריכינו באוניברסיטה, התעכב, טפח לצ'יצ'ו על כתבו ואמר כי שמע עליו טובות, וכי הוא נועד לגדולות, הוא אושר לקורס ואחר זה יהיה מועמד לתפקיד אחראי.
צ'יצ'ו שמח - כי לזאת שאף כל הימים. עוד הסתובבנו קצת. הזמינני לבקר אצלו, ואחר נפרדנו.
לא ראיתיו עוד.
כשקיבלתי בשבת את הידיעות על הל"ה לא העליתי בדעתי, כי הוא ביניהם. וכששמעתי לראשונה, שדניאל בנופלים, לא האמנתי בדבר, לא נתקבל על דעתי שאמנם נלקח למיבצע זה. ומשנוכחתי כי אמנם כן הדבר, היתה מחשבתי הראשונה - נקמה!
כשהתקפנו לפנות בוקר אחד מכונית של האויב באותם ההרים לחשתי לעצמי אחר פקודת מתן האש: בעד צ'יצ'ו!
אך מה מועיל בנקמה?
א.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו
דני ניגן
מרוכז מאוד היה שוקע בספירת הצלילים, כנטול מן העולם הזה; תנועותיו היו שקטות ורכות, ופניו זורחות בהתעלות פנימית. הייתי מקשיבה לנגינתו. ובראותי את פניו המאירים נדמה לי לא אחת שיותר מדי שלם הוא בעושר עולמו, כמעט לא ארצי, ואימה נפלה עלי. זכרתי את שוברט הצעיר, את מוצארט, אשר לא האריכו ימים.
בדרך כלל ניגן בשקט, אך כאשר היתה באה הפיסקה 'טוטי' (כשכלי התזמורת משתתפים כולם; בפסנתר נמסר הדבר על ידי שלל צלילים) וביחוד בקונצרט החמישי של בטהובן, היה מזהיר אותי בחיוך: כעת, אמא, יבוא הרעש ה'אינפרנלי'. ושוב היה שוקע בעולם הצלילים, כולו צהלה, וה'פורטיסימו' היה ממלא את חלל דירתנו מקצה אל קצה.
אהב מאוד את שופן ובטהובן, ולאחרונה שקע בבראמס ובאך. בימים האחרונים, בבואו לשעות ספורות הביתה עיף מפעולות צבאיות, היה אוהב לנגן את ה'שירים בלי מילים' למנדלסון או את באך, והיה שוקע בעולמם הנצחי, הרחוק מכל מציאות מעיקה, כטובל בעולם שכולו יופי עילאי.
אהבתו לנגינה באה לו עוד מילדותו הרכה; היה מקשיב לנגינתי, וערב ערב לפני הרדמו היה מבקש כי אנגן לו איזה שיר האהוב עליו. על פי רוב ביקש שירי עם או שירי ערש שקטים - וכך היה נרדם בשקט.
לפני בחינת הבגרות היה נוהג לנגן, לתמהוננו, במשך שעות שלמות. ללימודים הועיד, לפי החלטה ברורה, לא יותר משעתים ביום. וככל שקרב מועד הבחינות כן הרבה לנגן. דאגנו לתוצאות הבחינה, אך הוא המשיך בדרכו זו - ועמד בבחינה בהצטיינות. וכך נהג גם בבחינות הבאות. היה מרבה לנגן לפניהן, הולך אל הבחינות מתוך שקט וצחוק, והיה תמיד מצטיין בהן.
אמו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
בדרך כלל ניגן בשקט, אך כאשר היתה באה הפיסקה 'טוטי' (כשכלי התזמורת משתתפים כולם; בפסנתר נמסר הדבר על ידי שלל צלילים) וביחוד בקונצרט החמישי של בטהובן, היה מזהיר אותי בחיוך: כעת, אמא, יבוא הרעש ה'אינפרנלי'. ושוב היה שוקע בעולם הצלילים, כולו צהלה, וה'פורטיסימו' היה ממלא את חלל דירתנו מקצה אל קצה.
אהב מאוד את שופן ובטהובן, ולאחרונה שקע בבראמס ובאך. בימים האחרונים, בבואו לשעות ספורות הביתה עיף מפעולות צבאיות, היה אוהב לנגן את ה'שירים בלי מילים' למנדלסון או את באך, והיה שוקע בעולמם הנצחי, הרחוק מכל מציאות מעיקה, כטובל בעולם שכולו יופי עילאי.
אהבתו לנגינה באה לו עוד מילדותו הרכה; היה מקשיב לנגינתי, וערב ערב לפני הרדמו היה מבקש כי אנגן לו איזה שיר האהוב עליו. על פי רוב ביקש שירי עם או שירי ערש שקטים - וכך היה נרדם בשקט.
לפני בחינת הבגרות היה נוהג לנגן, לתמהוננו, במשך שעות שלמות. ללימודים הועיד, לפי החלטה ברורה, לא יותר משעתים ביום. וככל שקרב מועד הבחינות כן הרבה לנגן. דאגנו לתוצאות הבחינה, אך הוא המשיך בדרכו זו - ועמד בבחינה בהצטיינות. וכך נהג גם בבחינות הבאות. היה מרבה לנגן לפניהן, הולך אל הבחינות מתוך שקט וצחוק, והיה תמיד מצטיין בהן.
אמו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
