טוראי גלוזמן יוסף יו ז"ל

הידיעה ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים: יו נפל. ובכל זאת נדמה הנה תפתח הדלת והוא יעמוד בסף, יאמר שלום, ישב קמעה, יספר על הא ועל דא, יתרחץ, ינוח, יפטפט עם הילדים וילך שנית על מנת לחזור בו בערב, או עוד שבוע או עוד כמה ירחים. מעולם אין לדעת נתיביו של יו ולאן תוליכנו רוחו.
ידידי נפש לו בכל קצוות הארץ. באשר יבוא, אם לחיפה, לתל אביב, לירושלים, לגליל או לנגב - בכל מקום נמצאת נפש קרובה, ידיד-ידידה אשר קיומו של יו והופעתו לפרקים כמזר חולף כל כך מובנים עבורם, כל כך פשוטים כעצם החיים.
אכן, כזה היה. בודד בנתיביו וידיד לכל. דורש מעצמו כה רב ומזולתו - לא כלום. כל מהותו - היות וחסל. היות, חיות כחלק מובן מאליו מן הבריאה הגדולה ולא עוד.
צופה הייתי בפניו בעמדו כך בסף. פנים צעירות לכאורה אולם חרושות קמטים עמוקים. ילדות וזקנה משמשים בערבוביה. פנים קודרות ועינים אורות וקרב חרישי של אראלים ומצוקים בארשת, ופשטות חיצונית ותוהו פנימי וסתירה מאי אז לאי מתי, לעתיד, לשחרור ממעצוריו הפנימיים, לפשטות, לחיים.
הגיע ארצה בעליית הנוער והתלבט בכל לבטי הגוף והנפש של הנוער העולה. עבר את כל מדורי העיצוב של המדינה הצעירה, החל בהכשרה, בהגנה, ביחידה עברית משך כל שנות מלחמת העולם האחרונה ולבסוף חזר למשק כפר גלעדי, אליו היה רתוק משך כל השנים הללו, ומצא מנוחת מה בעבודה חקלאית שם. עם פרוץ מלחמת המגן והשחרור הצטרף לצבאות הלוחמים. הדבר היה מובן מאליו וכהשלמה לכל מסכת חייו.
הוא חי כל נימי נפשו הרגישה בין שני עולמותיו. עולם התמול של הגולה העולה בלהבות (אף משפחתו בגרמניה נספתה בכבשנים ונותרה לו אחות אשר מקום המצאה אינו ידוע) ועולם ההווה והמחר של תקומת העם בארצו. הוא נקלט בינינו, נתערה בחיי הארץ והקבוץ, אבל הד התמול, עצבות הגולה נתנו אותותיהם בנפשו ובסברו.
הנה הוא איננו יותר. נפל לאחר כיבוש באר שבע, לאחר הקרבות, שעה שעמד ליד הג'יפ באשמורת הליל והוא רוגע. אולי אחת הפעמים הספורות שהיה שלם עם עצמו ועם העולם, אולי אחד הרגעים המועטים בו גברו אראליו על מצוקיו ועתידו נשקף צלול וברור, מרותק סוף סוף למקום, למשק, והוא משלים עם היש ואינו חותר יותר מתוך אי מנוחה אין אונים לאשר אין. הנה אז, אחרי ככלות הכל נפגע ונפל. האחות אשר טיפלה בו סחה לי כי השתולל כאחוז עווית, בשארית אונו חפץ לתפוס בחיים המתחמקים, ולאחר עירוי הדם הראשון באמבולנס נודד, כשהוקל לו, כשהוגד לו כי הנה יש תקוה לאחריתו, רגע, עיניו שלוו ומפויס שקע לתוך אי ההכרה ומתוכה לאין הסוף אשר לחדלון.
חייל אלמוני. אחד מני רבים ובכל זאת אחד ויחיד. לא קרוב ולא גואל לו, אך דמותו חיה בלב כל אלה אשר ידעוהו.
יהי זכרו ברוך

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח