דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

קלינוב רנה ז"ל

בת רחל-רוחלה וישעיהו-שייקה
נולדה בברלין, גרמניה
ב-9/1922
גוייסה ב-1941
שרתה בארגון ה"הגנה"
יחידות: ארגון ההגנה, מחלקת קשר
תפקיד אחרון: אלחוטאית
שוחררה ב-1948
נפטרה ב-18/11/2016

קורות חיים

רנה קלינוב, 1922 – 2016
תולדות חיים:
רנה נולדה בברלין בספטמבר 1922, להורים שנמלטו ב1920 מפרעות דיניקין באוקראינה. מספרים שהוריה ברחו דרך הגבול לרומניה וחצו את נהר פרוט, ואמה איבדה נעל בנהר… לאחר נדודים של כשנה ברחבי גרמניה, התיישבו בברלין.
אביה, ישעיהו-שייעה היה עיתונאי ששימש ככתב של עיתוני יידיש ברחבי העולם ושל “הארץ” בעברית, היה בזמנו בידידות רבה עם ז’בוטינסקי שהעסיקו בעיתונו. ב-1929 אביה פרש מהתנועה הרביזיוניסטית לאחר הפילוג במפלגה, והצטרף למפא”י. אמה, רחל-רוחלה, אף שסיימה סמינר עברי לגננות, לא עבדה מעולם והייתה בעיקר אשת חברה ומארחת. הבית שימש מקום מפגש לאנשי אינטליגנציה יהודים מרוסיה – שחקנים, סופרים ועוד.
רנה דיברה יידיש עד גיל הגן, ומגיל 4 בערך עברו לדבר אתה גרמנית. לדבריה, דו לשוניות זו בשתי לשונות קרובות תרמה לא מעט לרגישותה לענייני לשון. רנה הלכה לגן ובי”ס גרמני, בו כרבע מהילדות היו יהודיות. ב”שיעורי דת” ריכזו את היהודיות מכל הכיתות לשיעור משותף, בו למדו ברכות ותפילות בעברית במבטא אשכנזי-גרמני (בורוך אתו אדאונאי…), וסיפורי המקרא בגרמנית.
היא זכרה את עצמה כילדה חולמנית שאהבה להמציא סיפורים והצגות, אותם ביצעה עם חברותיה לכיתה. בנוסף לסיפורים התחילה לחבר מגיל צעיר מאוד חרוזים, שהפכו מאוחר יותר לשירים. לדבריה המשיכה בכך, לא ברציפות, בערך עד גיל שבעים. בתוך כך גם פרסמה שני ספרוני שירה (ב-1958 “על פתח ביתי” וב-1969 “בטרם חדשות”). בנוסף כתבה כמה סיפורים קצרים ורשימה ארוכה של עלילות שתכננה להפוך ליצירות, אבל לא יצא מזה הרבה. בבית הערבה אף לקחה פעם “חופש ” לחודש בשמירת לילה במגדל על שפת הירדן על מנת לכתוב בשקט, אבל לא הוציאה משהו גמור מידה. בשנותיה האחרונות שמה את כל היצירות הלא גמורות בצד ל”ימי פנאי” בהם אולי תסיים יום אחד את הכתיבה.
בנעוריה תרגמה שירים, ומגיל 19, דברי ספרות. כך, בהכשרה ביגור תרגמה את “דמיאן” של הרמן הסה, ובהמשך את “הלב הגאה” של פרל בק. ולהבדיל, עם הולדתו של ערן, תרגמה את “הטיפול בתינוק ובילד” של ספוק. בהמשך דרכה הספרותית תרגמה פה ושם, לרוב בשל פנייה של הנהלת מערכת הוצאת הקיבוץ המאוחד בו עבדה (כגון “אמה” של ג’יין אוסטן).
בחזרה לילדות –  בשנת 1929 נולדה אחותה רות, ומאחר שרנה חלתה בשעלת, היא “הוגלתה” לבית ידידים של הוריה כדי לא להדביק את הפעוטה… חוויה שהייתה זכורה לה כסיוט שנים רבות. באותן שנים לדבריה נעשתה מודעת לאתיאיזם, שתאם את תפיסתו של אביה, למרות שאמה, שבאה מבית דתי, יותר האמינה וכבשה את אמונותיה. בית הוריה היה זכור לה כציוני מובהק, והוריה שלטו שניהם בעברית. הם שמרו על החגים היהודיים אך בצורה שטחית (סדר מקוצר, הדלקת נרות בחנוכה, ביקור בסוכות בבית הכנסת עם דגל ונר).
רנה חוותה את ראשית עליית הנאציזם בגרמניה, בעיקר דרך תעמולת הבחירות על גבי לוחות המודעות. אבל גם מחוויות אישיות כגון כשהלכה ברחוב ועברה על פני קבוצת נערי “נוער היטלר” והגיבה מרוב בהלה בהרמת יד להצדעה כתגובה להצדעתם, ואכלה את עצמה על כך שנים. באותן שנים הוריה החלו לתכנן את עלייתם ארצה. ב-1932 ערכו ביקור הכנה, ושלחו גלויות מנסיעה זו שלדבריה זרעו את הגרעינים הראשונים לרצונה ללכת לקיבוץ (“בעין חרוד טוב מאוד”). היא התאכזבה מאוד מרצונם של הוריה להתיישב בתל-אביב. ב-1 במרץ 1933, יום עליית היטלר לשלטון, אביה ברח לאנגליה בעקבות איומים של עריכת חיפוש בדירתם (“מה הוא מדווח לעיתונות…”). כעבור חודשיים אמה חיסלה את הדירה בברלין, למעט מיטות עם מסגרת מוזהבת כי סיפרו להם שאין להשיג מיטות בארץ. והם נסעו עם הסבתא (אֵם האב) לפאריס, שם נפגשו לאחר כמה ימים עם אביה והמשיכו לארץ באונייה שמפוליון, הגיעו ב-1 ביוני לארץ. בנוסף למיטות הביאו עמם 8 ארגזי ספרים ש-6 מהם הגיעו לארץ. בארץ אביה קיבל עבודה כמזכיר מערכת “הארץ” והיא נשלחה ללמוד ב”ביה”ס לדוגמא”, בי”ס לבנות שצורף לסמינר לווינסקי. רנה לא ידעה עברית, הסיטואציה זכורה לה כמאוד קשה ועלתה בלא מעט דמעות. אבל כך גם למדה מהר עברית, ובנוסף נשלחה לחודש לירושלים עם המורה לעברית כדי להשתלם במהירות בשפה. בבית עברו לדבר רק בעברית, ותוך כשלושה חודשים היא דיברה עברית שוטפת.
בתחילת כיתה ח’ הצטרפה ל”מחנות העולים” לאחר שרעיון הקיבוץ לא עזב אותה. עם סיום ביה”ס היסודי עברה ללמוד בגימנסיה הרצליה, לראשונה בחייה בבי”ס מעורב בנים-בנות, שלמדו בו חברים רבים מהתנועה. בכיתה י’, עם החלוקה למגמות, הצטרפה למגמה החקלאית ונסעה פעמיים בשבוע ללמוד חקלאות במקווה ישראל ולעבוד בה. זו הייתה ההכשרה הראשונה שלה בגידול ירקות, שהפך בהמשך למקצועה בבית הערבה. היא סיפרה שבימים שלא הרשו להם לנסוע למקווה, בשל “המאורעות”, המורים היו באים ומציירים להם פרה ותרנגולת על הלוח.
באמצע שמינית אביה התמנה לראש מחלקת ההסברה של הסוכנות. עוד קודם עזב את מערכת “הארץ” כשהיא נרכשה על ידי שוקן, והצטרף לעורכי וכותבי “דבר”. המשפחה עברה לירושלים, ושכרו לה חדר בדירה סמוכה. לדבריה, “שחרור” זה מעין ההורים, אפשר לה להשתמט לא פעם מביה”ס. בספטמבר 1940, עם סיום הבגרות, יצאה להכשרה ליגור, שם הכשירה עצמה בגידול ירקות. באותה שנה הוזמנה בהזמנה אישית ל”ירח עיון” שארגן ברל כצנלסון ברחובות. לדבריה, שם גובשה ראשית המודעות הפוליטית שלה כאשת אחדות העבודה, ולשנים רבות אחר כך, לפחות עד מלחמת יום כיפור, גם כאשת שלמות הארץ, למרות שלא הייתה פעילה פוליטית מעולם. מיגור היא זכרה גם את הפצצות המטוסים האיטלקיים שכוונו לבתי הזיקוק. במקום לרדת למקלטים היא עמדה עם חבריה למעלה לראות את המחזה. סיפרה שבתקופה זו טיילה הרבה בוואדיות של הכרמל, נהנית משפע הפריחה והירוק.
עם סיום שנת ההכשרה לא רצתה להצטרף לחבריה ונענתה להזמנת דוד קורן לבוא לבית הערבה, לבדה. בשנה ראשונה עבדה במטבח, מכבסה ועבודות ניקיון במחנה הפועלים של חברת האשלג, כולל ניקיון בית בבתי הפקידים. רק לאחר תקופה זו קיבלה אישור לעבוד בגן הירק.
ב-1942 נשלחה לקורס אלחוטאים – הקורס הראשון המשותף להגנה ולפלמ”ח, וצורפה לצוות מפעילי תחנת הרדיו הסודית של בית הערבה. כדי לשמור על הסודיות עברה לגור עם חנה ודוד קורן, ששימש מזכיר חוץ ושהה רוב השבוע בירושלים. תחנת השידור הייתה מוסתרת בביתם. כשהוא היה מגיע הביתה חיפשה מקום לינה אחר. עד אז גרה עם שני בחורים בחדר, כנהוג בכל המסגרות של התנועה – אידיאולוגיה של בת עם שני בנים כדי לשמור על מינימום של סדר וניקיון.
ב-1945 גויסה על ידי אליהו גולומב להפעיל תחנת רדיו רזרבית לתקשורת עם אוניות מעפילים. התחנה היתה ממוקמת בגן מנשה בשרון, שהיווה גם תחנת ניסיונות לגידול פירות מסוגים שונים, בבעלות הברון מנשה (שחי במצרים). הכיסוי לשהותה היה עוזרת בית, ואכן היא עזרה בניקיונות, למדה לחלוב עיזים ולגבן גבינות, ולקצור בחרמש את הירק לעיזים. לדבריה מאוד נהנתה מכך. היא גם התאמנה בדיבור בשפה הערבית עם בני שבט בדואי ששכן בסמוך. הפעלת האלחוט דרשה ממנה כשעתיים ביממה, באמצע הלילה, שולפת את מפתח המורס ממחבואו ומשדרת במשך כשעתיים קריאה מוסכמת. לדבריה זו תקופה בה הייתה מאושרת מאוד. באותה שנה התהדקו קשריה עם משה בלום, שאף בא באחד הימים לבקש את ידה. כשחזרה לבית הערבה התחתנו, ובאוקטובר 1946 נולד בנה הבכור ערן. מאז ועד עזיבת בית הערבה עבדה לסירוגין בגן הירק ובבתי ילדים. כל אותה תקופה המשיכה להיות פעילה בתחנת האלחוט.
בימים האחרונים לפני פינוי בית הערבה הטיסו את הילדים לתל-אביב וערב העזיבה, את האמהות, והם התקבלו בשפיים. בראשית יוני בקרב עם הירדנים בספיה, משה נפצע, והיא היתה נוסעת לבקרו בביה”ח הדסה בתל-אביב כשהיא שוהה מדי פעם בפתחי בתים מוגנים בשקי חול מפני הפצצות המצרים. הוא שוחרר לאחר כמה ימים לשפיים, שם האמהות והילדים שהו באותו זמן, ומכיוון שלא ראו בעין יפה ששני ההורים יישארו עם ילד אחד (ערן), הוחלט שהיא תיסע לסדום כאלחוטאית ומשה יישאר עם ערן. אך משה החלים וכך שניהם חזרו לסדום והפקידו את ערן בידי חנה ברדח שזה עתה ילדה את שלומית. בימים אלו כבר הייתה בהיריון עם רפי, ולא גילתה זאת כשלושה חודשים, עד שלא ניתן להסתיר את ההיריון. אז חזרה לשפיים, בה החלו את הוויכוחים על עתידם, שהסתיימו בפילוג בין כברי לגשר הזיו. בינואר 1949 עלו לכברי ושוכנו ב”נהר”. רפי נולד בסוף אפריל, הבן הראשון שנולד בכברי, ונקרא כך על שמו של רפי מאייר שנהרג עם פריצת הדרך לסדום. בכברי חזרה לעבוד בגן הירק ואף ריכזה אותו שנים אחדות. עם הגעת הקבוצה הגרמנית של נוער א’, צורפה לתקופת מה לסגל המחנכים ולימדה עברית, תנ”ך ולשון ובמקביל טיפלה בשעות ההפסקה בין השיעורים בלול תרנגולות זעיר שכלל כמה מאות תרנגולות מטילות, וזו הייתה הכשרתה הראשונה כלולנית. בראשית 1951 נולדה הגר, והיא חזרה לעבוד בגן הירק. ב-1954 יצאה לשנה לעבוד באורנים, רוב הזמן כמזכירת הוראה, בגמר שנה זו נפרדה ממשה. ב-1956 חיפשו מנהלי הלול בכברי מישהו לעזור להם ולהנחיל את המקצוע, גן הירק כמעט לא היה קיים, וכך הגיעה ללול. היא ניהלה את ענף הלול כשש שנים. באותה תקופה החלה להתאוות להרחיב את לימודיה, והוזמנה לקורס דו שנתי לאפעל, שם למדה בעיקר היסטוריה, פילוסופיה, ספרות וקצת מתמטיקה. לדבריה, בנוסף לרכישת השכלה, השתחררה אגב לימודיה מן התפיסה המרקסיסטית האדוקה שלה. לאחר כשנה התגייסה למזכירות הקיבוץ והוצע לה לבחור בין הוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד לבין עריכת ירחון התנועה (“יחד”). היא בחרה, כידוע, בהוצאה…
את הוצאת הספרים לא עזבה מעולם, עד ימיה האחרונים. היא מצאה את מקומה במלוא מובן המילה. העבודה נקראה “ליווי ספרים” – טיפול בספר למן קריאת כתב היד ואישורו, דרך העריכה, אם נדרשה, ועד להדפסה ולכריכה, תוך קשר רצוף עם המחבר. במשך השנים הייתה אחראית על מדורים רבים בהוצאה – שירה, פרוזה, ספרי ילדים, ספרי הגות (כללית ויהודית), סדרת “טעמים” שעסקה באסתטיקה ופואטיקה, חלק מספרי התרגום, פה ושם ספרי מקור ב”ספרייה החדשה” ועוד. היא ליוותה סופרים כגון אהרון אפלפלד, דליה רביקוביץ, חיים גורי, גרשון שקד ורבים אחרים. השיא לתחושתה הייתה עריכה והוצאה לאור של מבחר כתבי וולטר בנימין. שנים לא מעטות שימשה כחברת מזכירות ההוצאה, ופעמיים אף החליפה את מנהל ההוצאה לתקופות של חצי שנה ושנה וחצי, ג’וב שפחות אהבה. בצד כל אלה המשיכה לעבוד בענפי כברי השונים יום-יומיים בשבוע כדי שלא לנתק את הקשר. ב-1977-1980, בהיותה כבת 55 למדה פילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, לדבריה פילוסופיה העסיקה אותה מנעוריה. בספרייה הענפה של אביה היו יצירות של גדולי הפילוסופים, החל בקנט, הגל ושופנהאואר, וכלה בניטשה, והיא קראה אותם עוד בתיכון.לדבריה ניסתה אז לחבר בעצמה מסה פילוסופית משלה, שאבדה… ובה הסבר מקורי משלה להתהוות הדתות. גם עבודת הגמר שלה באפעל עסקה בפילוסופיה של אריסטו. היא השלימה תואר ב.א. באוניברסיטת תל אביב. עד היום יש לה ספרייה ענפה של ספרי פילוסופיה והיא השתדלה עד ימיה האחרונים להיות מעודכנת באסכולות הנוכחיות ובנושאים המעסיקים אותה.  
במשך כל שנותיה בקיבוץ הייתה חברה בוועדות שונות, בעריכת חוברות. בגיל 80 פרשה פורמאלית מההוצאה, אולם עד השנה האחרונה עדיין ביצעה עבודות שההוצאה הטילה עליה מדי פעם, בעיקר קריאת כתבי יד ומסירת חוות דעת, פה ושם עריכה ותרגום, ובתקופה האחרונה הגהות של כתבי אלתרמן.
כשאנחנו גדלנו וילדנו ילדים, היא טיפלה בהם במסירות רבה, מאוד הייתה גאה בילדיה ונכדיה, ובהמשך גם בניניה, והייתה סבתא עם בית פתוח ומקבל מאוד.

אלבום תמונות