שירות הקשר - הקמה
שירות הקשר' בפלמ"ח החל להתארגן במחצית הראשונה של שנת 1942. בחודש מרס נערך קורס הקשר הראשון של היחידה, שנמשך חמישה שבועות והשתתפו בו 25 חניכים (מרביתם נשים).
'שירות הקשר' בפלמ"ח החל להתארגן במחצית הראשונה של שנת 1942. בחודש מרס נערך קורס הקשר הראשון של היחידה, שנמשך חמישה שבועות והשתתפו בו 25 חניכים (מרביתם נשים). בקורס נלמדו יסודות מקצוע האלחוט: קליטה, שידור, קודים (מפתח מילות שידור מוסכמות) ושיטות העבודה בתחום הקשר שהיו נהוגות ב'הגנה'. עם סיום הקורס שבו החניכים לפלוגותיהם ובהדרגה החלו לשמש בתפקידם. הצורך בקיום אמצעי קשר תקין ושוטף בין יחידות הפלמ"ח הסתמן בעיקר במחצית השנייה של שנת 1942, עם הגיוס המלא ותחילת ההתמקמות בהתיישבות העובדת.
בתחילה עמד לרשות היחידה רק מכשיר אחד ששירת את המטה, בעוד שמטות הפלוגות הסתייעו במכשירי קשר של ה'הגנה' שנמצאו ביישובים בהם שכנו. עם הזמן הועברו מכשירים גם לרשות הפלוגות וכוננה רשת האלחוט עצמאית של ה'חטיבה', שקישרה בין הפלוגות לבין עצמן וביניהן לבין המטה.
בהתאם לנוהל שהתגבש לאחר תקופת ניסיון, נהגה תחנת המטה להעביר פעמיים ביום, בשעות קבועות, הודעות מהמטה לכל הפלוגות, לאסוף את האישורים על קבלתן ולאחר מכן לקלוט מידע מהפלוגות. בנוסף, קיימה תחנת המטה האזנה רצופה במשך כל שעות היום, ובמצבים מיוחדים - גם בשעות הלילה.
עוצמת המכשירים ששירתו את התחנות הייתה מוגבלת ואיכותם נמוכה. תנאי המחתרת חייבו הסוואה של האנטנות ועבודה בחדרים צרים ומחניקים. למרות מגבלות אלה, השכילו אנשי 'שירות הקשר' להגיע לאחר זמן קצר יחסית לרמת יעילות סבירה, שאיפשרה קיום מגע בין יחידות הפלמ"ח הפזורות ברחבי הארץ ככל הנדרש.
הקורס השני לאנשי קשר בפלמ"ח התקיים בראשית 1943. בקורס השתתפו 20 חניכים (אף כאן - מרביתם נשים), שמויינו בקפדנות טרם קבלתם להשתלמות. מידת האחריות האישית הייתה עיקרון יסוד בבחירתם. זאת מכיוון שאיש הקשר נתבע לשמור על סודיות מוחלטת של המידע שעבר דרכו, ולעיתים אף להסתיר את מעשיו מפני חבריו.
בעקבות העברת מטה הפלמ"ח מחיפה לקיבוץ אלונים ב- 1943, בעת הפסקת פעולות 'השיתוף' עם בריטניה, הוחלט לייחד את רשת הפלמ"ח מרשת ה'הגנה' שנקראה "אמנון", ולכנותה "תמר". הצורך ברשת נפרדת נבע מתכיפות הפעילות האלחוטית של הפלמ"ח ככוח מגוייס באופן מלא, פעילות שהטילה עומס רב על רשת האלחוט של ה'הגנה'.
בתחילה עמד לרשות היחידה רק מכשיר אחד ששירת את המטה, בעוד שמטות הפלוגות הסתייעו במכשירי קשר של ה'הגנה' שנמצאו ביישובים בהם שכנו. עם הזמן הועברו מכשירים גם לרשות הפלוגות וכוננה רשת האלחוט עצמאית של ה'חטיבה', שקישרה בין הפלוגות לבין עצמן וביניהן לבין המטה.
בהתאם לנוהל שהתגבש לאחר תקופת ניסיון, נהגה תחנת המטה להעביר פעמיים ביום, בשעות קבועות, הודעות מהמטה לכל הפלוגות, לאסוף את האישורים על קבלתן ולאחר מכן לקלוט מידע מהפלוגות. בנוסף, קיימה תחנת המטה האזנה רצופה במשך כל שעות היום, ובמצבים מיוחדים - גם בשעות הלילה.
עוצמת המכשירים ששירתו את התחנות הייתה מוגבלת ואיכותם נמוכה. תנאי המחתרת חייבו הסוואה של האנטנות ועבודה בחדרים צרים ומחניקים. למרות מגבלות אלה, השכילו אנשי 'שירות הקשר' להגיע לאחר זמן קצר יחסית לרמת יעילות סבירה, שאיפשרה קיום מגע בין יחידות הפלמ"ח הפזורות ברחבי הארץ ככל הנדרש.
הקורס השני לאנשי קשר בפלמ"ח התקיים בראשית 1943. בקורס השתתפו 20 חניכים (אף כאן - מרביתם נשים), שמויינו בקפדנות טרם קבלתם להשתלמות. מידת האחריות האישית הייתה עיקרון יסוד בבחירתם. זאת מכיוון שאיש הקשר נתבע לשמור על סודיות מוחלטת של המידע שעבר דרכו, ולעיתים אף להסתיר את מעשיו מפני חבריו.
בעקבות העברת מטה הפלמ"ח מחיפה לקיבוץ אלונים ב- 1943, בעת הפסקת פעולות 'השיתוף' עם בריטניה, הוחלט לייחד את רשת הפלמ"ח מרשת ה'הגנה' שנקראה "אמנון", ולכנותה "תמר". הצורך ברשת נפרדת נבע מתכיפות הפעילות האלחוטית של הפלמ"ח ככוח מגוייס באופן מלא, פעילות שהטילה עומס רב על רשת האלחוט של ה'הגנה'.