טוראי גרוסמן יוסף ז"ל

כשאני נזכר ביוסף אני רואה אותו כפוף על השתילים הרכים אשר נטע בפינה לזכר שני חבריו - חברינו שנפלו למרות האמונים המעייפים, הפעולות בלילות ללא שינה, למרות הידיעה על המאורעות בארץ, למרות כל אלה מצא את השקט הנפשי לחזור מידי יום ביומו לאותה פינה צנועה שליד המועדון, להשקותה, לעשבה ולטפחה. הוא היחידי מבין חבריו שמצא את הכוח להתגבר על המתיחות ללא פורקן, אשר לכאורה לא הצדיקה את הדאגה לטיפול בפרחים ובשתילים מספר.
הכל חכו כל רגע לחדשה מרעישה, לפקודה כי תבוא. אך יוסלה בחיוך שעל שפתיו, פנה למקום זה כדי להציב לשני החברים ציון.
מה כואב הלב בזכרך, כי גם הוא בין הנופלים. צר לי עליך אחי, נעמת לי מאד.

לא בכינו עליך, אבל נפשותינו היו בוכות.
נפשותינו אינן אנשי צבא, הן בוכות במות אחותן.
הלא תסלח להן.
הלא גם נפשך בכתה עליך, היא הכירה אותך יותר מכולנו, כי היית שלה.
הוי, נפשותינו אינן אנשי צבא, ואינן מלמדות חכמה. הן בוכות בצר להן.
הן ילדות קטנות...
אתה היית ילד יותר מנפשך!
היית פשוט: אדם.
אהבת.
ואפשר שלא ראית את ענן האהבה שהלך לפניך.
אנחנו ראינו אותו!
חבל שלא אמרנו לך זאת מקודם.
ואולי אפשר שלא יכלנו להגיד.
אנחנו אנשים פשוטים, ומקמצים במחמאות.
ענן של אהבה!
כן, זה לא מחסה מגן מפני אש!
היום לא מנצחים באהבה. אפשר שמחר מחרתיים ינצחו באהבה?! מי יתן וכן!


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

יוסף לא ישב יותר דומם, כשחיוך קל על שפתיו, באספות הכשרה סוערות. הוא לא יתחלק אתנו בחבילות הגדושות של דברים טובים - מתנת אם אוהבת. להורים נשארו רק קטעי זכרונות, כרטיס קולנוע ביום האחרון, לפני עזבו את הבית והעפילו הגלילה, משם לא שב עוד.
יוסף גרוסמן נולד להוריו בא' ניסן תר"ץ. הוריו, מאותם חלוצים עלומי שם העושים את מלאכתם בבנין הארץ, עלו ארצה בשנת 1925 והעפילו אל מורדות הכרמל השוממים, שם הקימו את צריפם. כיום קשה להכיר את המקום, שכונת גאולה גדלה ותיף ובתי מידות הוקמות מסביב, אך בילדותו ידע יוסף רק את הצריף הדל, שם חי וגדל.
מילדותו נתגלה כאח מסור לאחיותיו וחבר טוב לשאר הילדים, שגדלו יחד על מורדות ההר ואשר אתם חילק את כל "רכושו". עוד בהיותו ילד הכיר את החוגיסטים, אשר העפילו אף הם ויעלו לאותה שכונה מרוחקת. בעינים חולמות הסתכל בהם, בחזרם מיוזעים ומשולהבים מטיול בכרמל ובשתותם מהברז שהציב אביו, כאילו בעבורם, ליד הצריף. אין פלא איפוא כי הוא וחבריו הצטרפו לתנועה והתערו בה.
שקדן ומסור היה לאחותו הבכירה. הוא עוזר בריקמת היד והנה הוא מעלה עבודה לתפארת - מפיות הצרורות גם עתה בצרור הדל - זכרונות מבן אובד.
בצוק העתים נסע אביו לסוריה, לעבודת ביצורים, יוסף נשלח לחפצי-בה, למוסד, גם כאן היה אהוב על מכריו ותמיד עם בואו הביתה, מתנה הוא מביא, מעשה ידיו, לאחות קטנה או בכירה ולהורים אהובים.
הוא הצטרף להכשרה בפברואר 1948. אחרי אחסניה הוא רץ אחרי אוטו העומד להסתנן לחיפה העיר, ועל פיסת ניר הוא כותב: "אמא, אל תדאגי, הכל בסדר. שלומי טוב".
בן דודו נמצא ברמות נפתלי, הנלחמת בעוז. יוסלה מתחלף עם חברו ויוצא לרמות עם עולים להבאת הספקה. בקבוץ הוא מתחלק עם בן דוד בבגדיו ומשפיע עליו דברים טובים. הביתה הוא רק כותב: "ראיתי את יוסף הגדול (זה שם בן דודו) ושלומו טוב". במכתב מהלוחם הנצור ברמות, נכתב לאם: "בנכם הצילני ממש, הוא הביא לי מכל טוב, חולצות, מכנסים, לבנים, גרבים ועוד...".
יום הולדתו היה ללוחמי כנען יום חג. חבילה רבת מידות של מיני מאפה ומתיקה הגיעה, מעשה ניסים - ואכלו החברים בששון ושמחה. כי כבר שבועות שלא ראו לחם...
אחרי הנסיגה הראשונה מה"מצודה" כותב יוסף הביתה את מכתבו האחרון: "אצלנו שמח. מצב הרוח של החברה על הגובה, הפעם, אמנם, לא הצלחנו במשימה, אך מחר נצליח לבטח".
הוא היה בכתה פורצת אשר הסתערה על המצודה. אש תופת ניתכה על ידי האויב, שני חברי חוליתו הססו רגע מלהתקדם.
"אולי נשכב, הן האש איומה!"
אך יוסלה ענה, "כבר נסוגונו מכאן פעם והפעם מוכרחים לקחת".
החוליה קמה והסתערה, אך יוסף צעד מספר צעדים, נפגע בכדור בחזהו ודומם ללא הגה הוציא את נשמתו.
"ה"מצודה שלנו"! הריעו הלוחמים בצעקות פרא, אך מרחק צעדים ספורים מהם שכב חברם, מתבוסס בדמו, כשעיניו ניבטות ל"מצודה", אליה כמה ועדיה לא הגיע...
עלם תם וישר נקטף פה, בחייו אהב את שכונת גאולה ואת הצריף, ומה ערג לראות את בית הבטון שעמד להחנך בפסח. בית זה לא זכה יוסף לראות.
בין צוקי צפת ינוח, ולרגליו חברו להכשרה מאיר מכטי. היש ניחומים לחיים, אשר עוד לא הנצו? הלב כואב ואין מנחם...


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

בן דודי יוסף ז"ל "צבר" היה, חיפאי מילידי 1931, חניך תנועת ה"מחנות העולים" מנעוריו. אם כי היה לו בביתו מכל טוב, מאס בכל, ויצא להכשרה לחולתא. לדאבוני לא היתה לי האפשרות להכירו זמן רב, כי רק בשנת 1947 עליתי ארצה, אך מאז הוא היה לי לידיד ולחבר הקרוב ביותר. שעות ארוכות אהבנו לשבת בצותא, לעיתים לבדנו ולעיתים עם חבריו, וכל אחד ספר על עברו. הוא היה מאד גאה בי בשמעו שהייתי בין אלה שקפצו מהאניה "שבתאי לוז'ינסקי" ומאלה שהצליחו לברוח מקפריסין.
בפרוץ מלחמת השחרור והוא עוד בגיל רך כבן 17 קם להגן על עמו וארצו. הגורל לא נתן לו להשתתף בקרבות רבים, אם כי תמיד היה הראשון למתנדבים. בעת המצור על רמות נפתלי, באפריל 1948, הצליחה שיירה לפרוץ את הדרך למשק הנצור, הביאה הספקה חיונית - חמרי רפואה, תחמושת והחשוב מכולם - מים. אנו, קומץ הלוחמים שבמקום, הלכנו לקדם את פני מושיענו. כשהושטתי את ידי למפקד השירה, נגש אלי מישהו מאחורי והתחיל לחבקני. סובבתי את ראשי וראיתי איזה ילדון צעיר מחזיק מקלע, ולהפתעתי הגדולה נוכתי שבן דודי יוסף עומד לפני. היה זה רגע מאושר, שנינו חבקנו איש את אחיו. הוא הגיש לי כמתנה מימיה, קופסת סיגריות וחבילת בגדים נקיה. רק אנשים אשר חיו במשך שבועות ארוכים במקום נצור ומופגז תדיר, יודעים מה פירושם של אלו. התלבשתי, איפוא, בבגדים החדשים וישבנו לשוחח. מה נעים היה לדבר אתו, בעיר לאחר תקופה כה ארוכה של נתוק מוחלט מן העולם החיצוני. הוא התלהב ביותר בספרו לי, כיצד השתתף בפעולות, הוא סיפר לי כי התנדב ללוות שיירה זו במיוחד כדי לפגשני. היה זה לפני חג הפסח, נפרדנו בתקוה, שנוכל לחוג יחד את ליל הסדר בבית. מלותיו האחרונות היו "היה חזק", "אין זו השיירה האחרונה לרמות, אנו נשחרר את הגליל ונבי יושע לא תעמוד עוד כעצם בגרון".
כעבור זמן מה החלפנו ויצאנו לחופשה, בקרתי אצלו בהכשרה שם הוגד לי כי הוא בריא ושלם, אולם לא אוכל לפגשו, כי הוא נמצא בכנען. למחרת בבקר נסעתי לחיפה, שכבתי במטתו וחייתי בחדר שנועד לו. דודתי פתחה את הרדיו, "קול הגליל" בישר כי צפת שוחררה, הודיעו על החללים, אך שמו לא הוזכר. אמו לא היתה שקטה, למרות שהסברתי לה כי הוא לבטח בריא. רגשות האם שבה לא נתנו לה מנוח, והיא החליטה לחפשו. בקושי מנעתי מדודתי לעשות מעשה נחפז מעין זה, כי הדרך היתה עוד בחזקת סכנה. יום לפני סיום חופשתי נסעתי לכנען כשבידי חבילה גדושה דברי מתיקה האהובים על שנינו, אך יוסף לא זכה לאכלם. הוגד לי, שהוא נפל בשחרור צפת. הייתי המום לגמרי ולא האמנתי למשמע אזני, לא יכולתי בשום אופן לבשר בשורת איוב זו להוריו השכולים.
ת.נ.צ.ב.ה.

יוסף (בן דודו)


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח