קרספי מרדכי מריו ז"ל

קורות חיים

קרספי מרדכי (מריו) בן יעקב נולד ב-תורכיה ב-27 ביוני שנת 1929. ביוני 1943 עלה ארצה במסגרת עלית-הנוער עם קבוצת נערים ונערות ונקלטו כחברת – נוער בקיבוץ אשדות-יעקב שבעמק-הירדן. לאחר שנתיים של הכשרה (עבודה ולימודים) הקבוצה התגייסה לפלמ"ח, לגדוד השני, פלוגה ה'  כמחלקת רמת-הכובש. השתתף בכל הפעילויות והמבצעים של המחלקה.  באוקטובר  1947 הקבוצה השתחררה  ועברה לקריית-חיים (בחצר הקיבוצים) כמועמדת להתיישבות . מרדכי עבד בנמל חיפה. עם פרוץ מלחמת השחרור השתתף עם חבריו בפעולות ובמבצעים של חטיבת כרמלי הצעירה  בעמק זבולון ובגליל המערבי. ביוני 1948 כל חברי הקבוצה(קיבוץ נחשולים) גוייסו לחטיבת אלכסנדרוני ועברו לכפר הכבוש טנטורה כחיל-מצב  בחוף הכרמל. השתתף בשמירה על תקינות התחבורה בכביש 4 מחיפה  לכוון ת"א, בקטע  "המשולש הערבי הקטן ". את שירותו במילואים ובמלחמות  עשה בחיל-התובלה. מרדכי קרספי נפטר ב-18.5.2006. המידע נמסר באדיבות יצחק פינטו, קיבוץ נחשולים.

דברי הספד וקורות חיים של בני המשפחה:

אבא שלנו – מריו, נולד באיסטנבול ביוני 1929 למשפחה אמידה, לאביו ג'ק – רואה חשבון במקצועו, ולאמו סופי – שהיתה אחות מיילדת. אחותו ליילה נולדה 4 שנים אחריו. בביתם דיברו תורכית, ספניולית וצרפתית. לא היתה זיקה יהודית מובהקת בבית ואת חינוכו ולימודיו עשה אבא בבתי ספר תורכיים. אבא סיפר על עצמו שהיה ילד ערני, נבון, תוסס, סקרן ועקשן. חכמתו עקשנותו ואופיו המרדני העצמאי, סייעו לו בכל מאבק שנקרה בדרכו, גם כשהחליט לממש רצונו לעלות לישראל, וזאת למרות גילו הצעיר ולמרות התנגדות המשפחה. אבא אכן עלה לארץ כנער הצעיר ביותר בחברת הנוער, והוא בן 13.5 שנים. בישראל התמודד אבא עם קשיי קליטת השפה, התרבות ותנאי החיים הקשים, שהיו מאד לא מוכרים לו. בתחילה למד ועבד עם חבריו להכשרת הנוער באשדות- יעקב בהמשך שרת בפלמ"ח  ובהכשרת רמת הכובש. את אמא שלנו, אשתו לימים, פרחיה, הכיר כשחברי קבוצתו חברו לחברי הגרעין הימי –פל-ים, וביחד עלו ליישב את "טנטורה" היא קיבוץ נחשולים של היום. בנחשולים עבד אבא בענפים שונים: בענף המדגה, בבננות, בנהיגה על משאית המק של המשק, כמדריך נוער, שאירגן חופשים מדהימים לחברת הילדים. כיהן כרכז קניות, רכז קליטה, מרכז עבודה, תרבות ותחבורה. תמיד יוזם, ועושה עבודתו במסירות ביצירתיות ובדייקנות שכל כך אפיינו אותו. 
לנו במשפחה היה אבא עמוד מרכזי ומלכד. תמיד מתעניין, מעודכן, שופע חום והומור. את הנכדים אהב ללא גבול, ונהג לקחת אותם לאיסוף צדפים בים, לסיבוב על הווספה הקטנה, ולשבת איתם שעות בצפייה בסרטי מיקי מאוס, כשהוא מתמוגג מנחת, מחבק ועוטף באהבה. 
בכל דבר ידענו שאפשר לפנות אליו ולבקש עצה או עזרה. נדיבותו ומשאלתו לתת ולתת לא ידעו גבול, מה שלימד אותנו להיזהר מלהחמיא לו יתר על המידה על כל פריט שהיה ברשותו כי מיד וללא שהיות היה מעביר לבן שיחו את הפריט שמדובר בו. 
בתחילת נישואיהם אימצו אבא ואמא את אחינו - יוסי, שהיה אז תינוק קטן ובודד בקיבוץ. עם התבגרותו היווה יוסי מקור לגאווה ושמחה להורינו שהשקיעו בו את נפשם וראו בו בשר מבשרם. כשהיה יוסי בן למעלה מ-37 שנים, התבשרנו כולנו לחרדתנו שיוסי חלה במחלת הסרטן. ההורים עשו כל שביכולתם כדי לתמוך וללוות אותו במחלתו. קשה היה לנו לראות את ליבם שנשבר מצער, כשיוסי נפטר והוא בן 40 שנה בלבד. 
תמיד היו לאבא "ידי זהב" אך בשנותיו האחרונות הוא הגדיל והתמיד בציור, שיפוץ, תיקון, יצירה ובנייה של חפצי נוי, כלים שימושיים, דמויות מיניאטוריות מסיפורי התנ"ך, ובעיקר – שעוני קיר מרהיבים, אותם יצר מקליפות עצים, דלועים יבשים, חרוזים, חלקי משחק, אצטרובלים, כלי מטבח שונים, ועוד. את הכל בנה מתוך דמיון שופע ומקורי שנדמה שלא היה לו סוף. מתוך שאיפתו אל המושלם נהג תמיד לומר: "כל דבר שעושים, ראוי שיעשה כהלכה".