לוחמת שרת מישקוב רנה

קורות חיים

רנה שרת נולדה בירושלים בשנת 1928, להוריה יוסף וסימה מישקוב.
בשנת 1945 התגייסה לפלמ"ח במסגרת הכשרת משמר השרון. היא שרתה בגדוד השני ובגדוד השלישי ושוחררה ב-1948.

לאחר השחרור, ב-1951 סיימה את לימודיה במסלול תרבות הגוף בסמינר הקיבוצים, ובשנים 1953–1956 למדה מחול אפריקאי בניו יורק אצל חלוצת המחקר בתחום, הכוריאוגרפית והרקדנית פרל פרימוס (אנ') בסטודיו למחול פרימיטיבי.
ב-1965, לאחר שהות באפריקה בליבריה, החלה לעבוד ככוריאוגרפית בקיבוץ גבעת ברנר.
בשנים 1968–1988 הייתה מורה למחול במכון וינגייט.
ב-1971 נשלחה לטהראן בהזמנת ממשלת איראן כדי ללמד שם בבית הספר הממלכתי לפולקלור. פעלה עם להקת בת-שבע 2. כתבה את הטקסט ל"תיבת המחול" (1982) ויצרה את הכוריאוגרפיה "תמונות במחול" (1983), בשתיהן הנחתה את קטעי הקישור. נסעה לברזיל שם למדה את תרבות המחול הברזילאית.
בשנים 1988–1991 הייתה מנהלת המדור לריקודי עדות במרכז לתרבות וחינוך של ההסתדרות.
בשנים 1991–1993 הייתה המנהלת האמנותית של תיאטרון המחול ענבל, שעם היצירות שיצרה לה נמנות "נמרוד והכתונת" (1972) ו"אגדה בחולות" (1979).  בנוסף, יצרה, הפעילה והנחתה סדרת מופעי מחול לתלמידי בתי ספר – תחילה במסגרת התיאטרון לילדים ולנוער, ובהמשך באופן עצמאי בתוכנית בשם "חלון לעולם המחול".
בשנת 1983 הייתה ממייסדי עמותת איגוד הכוריאוגרפים לישראל.

רנה שרת הייתה נשואה לעיתונאי יעקב שרת (בנו הבכור של ראש הממשלה משה שרת), עד למותו ב-2022. לאחר פרישתה מעולם המחול, היא מקדישה את זמנה לעמותה למורשת משה שרת. (הפרטים באדיבות ויקיפדיה.) 

בספרה  "הבא לי גורלי" מספרת רנה שרת, על דרכה בעולם הסוער והיצירתי של המחול. היא נשבתה בקסמו של המחול האפריקאי והקדישה לו מקום מיוחד בספרה: "...מילדות היתה בי כמיהה בלתי ממומשת למחול. לא שלחו אותי לשום סטודיו. בעיני הורי אמנות המחול נחשבה מיותרת. במרוצת שנות ילדותי לא נחשפתי רבות למחול אמנותי ובמידה שנחשפתי לא נמשכתי אל מה שראיתי, אף על פי כן כמיהתי הפנימית למחול לא נפגמה. בשלב שבו נפגשתי עם המחול האפריקאי הייתי בשנת לימוד שנייה בסמינר הקיבוצים במסלול “תרבות הגוף“, שם הוכשרתי להיות מורה להתעמלות... משקרב המועד בו היה עלי להתחיל ללמד באופן עצמאי, אחזה בי הרגשה שאיני יודעת בדיוק איך לפתוח שיעור ועל פי מה לכוון את המשכו. זאת למרות כל מה שרכשתי בשתי שנות לימוד בסמינר - יסודות שליוו אותי והיו לי משענת בכל אשר עשיתי לאורך השנים אחר כך. נפגשתי להתייעצות עם מורה בכירה, אף היא בוגרת הסמינר. מששמעה את חששותי ביטלה אותם בהינף יד. “זה מאוד פשוט“, אמרה, “את רק צריכה שיהיה לך ביטחון עצמי ולדעת מה את רוצה“. רק לאחר שנפגשתי עם המחול האפריקאי ידעתי מה אני רוצה: ככה, כמו שראיתי את פרל פרימוס רוקדת, ככה אני רוצה לרקוד...נסיבות חיי הובילו אותי כמה חודשים אחר כך לניו יורק יחד עם בעלי יעקב-קובי ובננו יורם בן הארבע... אני נלוויתי אל קובי שיצא ללימודים באוניברסיטת קולומביה. פנויה לנפשי חיפשתי בספר הטלפון עב הכרס של ניו יורק את השם פרל פרימוס, מצאתי ונרשמתי לבית הספר למחול של הרקדנית, שנחשבה בעיני למרתקת מכולם.
כשנשאלתי מדי פעם באקראי, בימי ניו יורק, מהו נושא לימודי הייתי עונה בגאווה: “ריקוד פרימיטיבי“...ריקוד פרימיטיבי ביטא עבורי משהו ראשוני, בלתי אמצעי, הבעה ללא עכבות, תנועה לא מתוסכלת, קואורדינציה מתוחכמת ומקצבים מורכבים...מכורה הייתי דווקא לסגנון זה." 

(באדיבות ספרי עליית הגג https://www.booksintheattic.co.il/article.php?article_id=107)