דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

גונדרסהיימר מנחם-ארנסט גונדי

בן בריינה גונדרסהיימר (שוורצ'ילד) ושמואל גונדרסהיימר
נולד בגרמניה
ב-1/3/1918
עלה ב-1935
גוייס ב-1941
שרת בפלמ"ח
יחידות: פל' ה', מחלקה הדתית
תפקיד אחרון: לוחם

קורות חיים

מנחם נולד ב- 1 מרס 1918 בגרמניה (Kleinheubach, Lower Franconia, BY, Germany)
עלה לארץ ב-1935 לירושלים. 
רעייתו רות נפטרה ב- 4 ספטמבר 1991, בירושלים.
פעילות בפלמ"ח: המחלקה הדתית (שלימים הפכה לפלוגה הדתית). השתתף בקורס מדריכי ספורט; פעילות בגוש עציון; פעילות בסנהדריה.
פעילות אזרחית: מורה, מנהל.

מתוך זכרונותיו של מנחם-ארנסט גונדרסהיימר:

בפלמ"ח
ראשוני פלוגות המחץ (פלמ"ח) נבחרו ביוזמה בריטית והודרכו על ידי קצינים בריטיים. הם נועדו לבצע פעולות חבלה מאחורי קווי האויב במקרה שהצבא הגרמני של רומל יצליח להתקדם ממצרים לתוך ארץ ישראל. הקבוצה הזאת תחת חסות בריטית מנתה כאלף איש, כולם היו חברי ההגנה. בלי ידיעת הבריטים יזמה ההגנה לאמן קבוצות נוספות בכל רחבי הארץ בהדרכת אלה שאומנו על ידי הבריטים. פלוגות בלתי לגליות אלה עבדו כפועלים במשקים שונים לחצי חודש והתאמנו בסביבות המשקים במחצית השניה. הם שרתו כצבא המפרנס את עצמו והיו מוכנים להלחם בכל אויב שיאיים על הישוב היהודי. יחיאל אליאך, ממייסדי בני עקיבא ואליצור, חפש דרך בשביל הצבור הדתי להשתתף גם כן בענף זה של ההגנה. הסוכנות היהודית הכירה את הגיוס לפלמ"ח כתחליף לגיוס לצבא הבריטי והחלטתי שהמסגרת הזאת עדיפה לי. בסוף שנת הלמודים תש"א עזבתי את עבודתי בבית ספר חורב ואת הלמודים בישיבת חברון והצטרפתי למחלקה הדתית של הפלמ"ח אשר נקלטה במשק של קבוץ יבנה. הקבוץ היה אז בראשית התיישבותו, היה לו צורך בידיים עובדות להקמת התשתית לישוב החדש אבל עוד לא היו לו מבנים לאחסן קבוצה של שלושים איש. במרחק חצי שעה של הליכה מצאו שטח פנוי על יד המושב גן יבנה בו היה צריף אחד, מסביבו הקימו סוכות ממחצלות של קש. זה היה המחנה שלנו לחדשי הקיץ. מפקד המחנה יצחק אלוני לא היה דתי והיינו צריכים להסביר לו שבשבילנו שמירת מצוות התורה חשובה לנו לא פחות מהמשמעת הנדרשת מחברי ההגנה. היתה לי הזדמנות להסביר לו זאת כאשר השתתף בשמחת הכנסת ספר תורה לצריף שבמחננו. אחרי הריקודים והשירה מסביב לתורה התיישבנו ושוחחנו על מה אנחנו שמחים כל כך, גם על הצורך המעשי וגם על החשיבות הסמלית של נוכחות ספר תורה במחננו.

היתה לנו חברה טובה, רובם מדקדקים בשמירת מצוות קפדנית ובלמוד תורה בזמן החפשי. קבוצה שסיימו את סמינר מזרחי שני מחזורים אחרַי החליטו בצותא להתגיס לפלמ"ח. בקבוצה זאת היו אברהם זלקין, יחיאל יוכלמן הי"ד, דוד צוובנר הי"ד - אחיו של בן כתתי אביגדור, ואהרון בייפוס. גם חברי הטוב עקיבא דויטש שפגשתי בשבת הראשונה אחרי שנמלט מאוסטריה אחרי "הָאַנְשְׁלוּס" (כניסתם של הנאצים לאוסטריה) הצטרף אלינו. הקיבוץ הדתי הכיר בחשיבות המחלקה דתית וגייס שני חברים מכל קיבוץ למחלקתנו.

כל בוקר אחרי התפילה צעדנו לקיבוץ לארוחת הבוקר ובימי העבודה נשארנו שם. עבדנו בעיקר בחפירת תעלות להנחת צינורי הביוב. זאת היתה עבודת יד מפרכת, עדין לא השתמשו אז בדחפורים. שמחתי כשנשלחתי לעזור בהקמת צריפים נוספים או לעבודה בלולים. האמונים בנשק בלתי לגלי התקיימו במקומות מחבוא בין הפרדסים או בחולות שבמערב גן יבנה. בשבילים האלה היה לי גם כן נסיון ראשון ברכיבה על סוס שלא שכחתי אותו. איך שהוא נזדמן לי לעלות על סוס של שומר הקיבוץ. אחרי מאמצים רבים הסוס שתף פעולה עם הרוכב הבלתי מנוסה והתחיל בדהירה לאורך השביל בין הפרדסים. שמחתי מאד על הצלחתי אבל לא ידעתי שאנחנו מתקרבים לצומת של שביל המוליך לקיבוץ. הסוס ידע איזו דרך מובילה אל האורווה ואל האוכל ומבלי להזהיר אותי פנה פניה חדה שמאלה והמשיך לדהור. רוכבו נשאר יושב על השביל בצומת. בתחילה חשבתי שהנפילה מן הסוס לא גרמה לי כל חבלה, אך בלילה הרגשתי כאבים חזקים בזרוע בה נתמכתי בזמן הנפילה. למחרת נסעתי לתל אביב לצילום ונתגלה שבר בזרוע הימנית. במשך כמה שבועות הייתי מוגבל בפעולות והתחלתי לעשן סיגריות כדי לגרש את הזבובים בסוכת הקש. בקיבוץ יבנה יכולנו להישאר רק כשלושה חדשים כי תנאי הדיור לא היו מתאימים למזג אויר חרפי. כל הקיבוצים הדתיים היו עדין צעירים ולא יכלו לקלוט במשקם קבוצה של שלושים איש. הפתרון שהנהלת אליצור מצאה היה להעביר אותנו לבית הספר החקלאי לפועלות שבהנהלת עדה פישמן - אחותו של הרב פישמן (מיימון). עדה היתה אישה מסורתית אף על פי שהיתה פעילה מאד במפלגת הפועלים. היא השגיחה על הכשרות במטבח המוסד ולא חששו לצרף מחלקה דתית של הפלמ"ח למשק בו בחורות צעירות למדו חקלאות. המשק השתרע על שטחים נרחבים כחצי שעה הליכה ממערב למושבה נס ציונה. רובינו שוכנו בחמישה חדרים בבנין קטן על יד הפרדס ובשני אוהלים. שוכני האוהלים התחלפו על פי תור עם שוכני הבתים. המקלחת היתה בלב פרדס, מוקפת בקירות של שק, תחת כיפת השמים. בימים קרים בחורף היה דרוש מאמץ להתקלח במים הקרים בחוץ. בחדר האוכל המפואר לפי הימים ההם היתה לאנשי הפלמ"ח פנה נפרדת מן הבנות. אני זוכר במיוחד את הסלטים הטובים מתוצרת המשק שקבלנו גם לארוחת הבוקר. לתפילות ולשעורים נתנו לנו חדר בבנין המרכזי. עבדנו לפי הצורך בכל ענפי המשק, בשדות, בפרדס, בלול וברפת. במיוחד אהבתי לעבוד עם הבנאי בתיקונים ביציקת מלט על שבילים בין הלולים ובתיקונים ברפת. נהניתי גם כן ללמוד איך קוצרים את החציר בחרמש ארוך. יש לי תמונה מעבודתנו בקבוצה בהוצאת בטטות מן האדמה. שדה הבטטות היה מתחת לחלון חדרה של עדה פישמן והיתה שמועה שהיא השקיפה עלינו לראות אם הבחורים לא מתעצלים בעבודתם. משעמם ביותר היה אם היה צורך לעבוד בחדר הכביסה הידנית. לעדה היה עקרון שכל העבודות צריכות להיעשות גם על ידי בחורים וגם על ידי בחורות.

בשעת האמונים בנשק בלתי לגלי אחד מאתנו היה צריך לשמור מן המגדל שבבנין המרכזי ולהזהיר אותנו אם רכב של משטרה או צבא התקרב למשק. במקרה כזה היינו צריכים לסלק במהירות את הנשק למקומות המחבוא. לאמונים במטווח היינו הולכים ברגל בלילה, למקום המטוח של ההגנה, בחולות שממערב לראשון לציון.

המסע להרי חברון
חוויה מיוחדת היתה לנו בימי החנוכה כאשר שלוש מחלקות השתתפו במסע של שלושה ימים ממקומות שונים בדרום הארץ לפגישה בהרים מדרום לחברון. מגמת התרגיל היתה ללמוד איך להתקדם בהליכה לילית, לעקוף מחנות של צבא אנגלי ושטחים של כפרים ערביים מבלי להתגלות ובלי פחד. הנשק של רובינו היו רק מקלות הקפ"פ וכשלושה אקדחים בלתי לגליים לשימוש בשעת הדחק. יצאנו מעינות במוצאי שבת חנוכה במזג אויר סגרירי. לפני היציאה עמדנו בשורה ואמרנו את תפילת הדרך בכוונה מיוחדת. בלילה הראשון הדריכו אותנו החלוצים (מורי הדרך המאומנים) בין הפרדסים והשדות של השפלה אל התחנה הראשונה, קיבוץ חולדה. במחלקה שלנו השתתף גם מפקד הפלוגה אברהם נגב. אחד החברים שהראה סימני פחד נשלח בחזרה למצוא את דרכו בחושך אל המחנה. אחרי שינה של כמה שעות על קש בקיבוץ המשכנו את דרכנו אל ההרים בשטח ערבי. בערב עברנו בין בתיו של כפר ערבי. הכלבים נבחו, וכמה פנים נראו בחלונות. כנראה פחדו בראותם קבוצה גדולה של אנשים מחומשים במקלות עוברים את כפרם ולא הגיבו. כאשר אחד החלוצים שהיה לבוש כערבי רצה להפגין את עזות רוחו בגנבו חמור של ערבי לשאת את משאו. בעל החמור השיג אותנו ודרש את רכושו. הגנב העמיד פנים של חרש ואלם ובקושי הצליח המפקד לפיס את הערבי באומרו שהגנב משוגע והחזיר לו את חמורו. התחנה השניה היתה על יד מערת התאומים שבקרבת בית צור העתיקה. במערה הזאת בוודאי התחבאו המכבים מפני היונים בימים ההם. יש לי תמונה מהדלקת נרות החנוכה שלנו במקום ההיסטורי הזה. לא ישנו בתוך המערה כי הזהירו אותנו שיש בהן חרקים מזיקים. שכבנו בחוץ קרובים זה לזה כדי להתחמם בקור החורף. אחרי שינה קצרה המשכנו את דרכנו בירכתי ההרים אל המטרה הסופית בה היינו צריכים לפגוש את שתי המחלקות האחרות ולראות תכנית אמנותית לכבוד חנוכה. לא רחוק ממקום הפגישה בא לקראתנו אחד החלוצים עם פקודה למצוא מחבוא באחת המערות. במשך כשעה ישבנו במערה מבלי לדעת את סיבת העיכוב עד ששליח שני בא והודיע שנמשיך את דרכנו לפגישה קצרה. נודע לנו שכאשר המחלקה הראשונה הגיעה למקום המיועד מצאו שם קבוצה של המשטרה האנגלית, שוטר אנגלי ושני ערבים ממשטרת חברון, ששאלו אותם למה באתם לסביבה עוינת זאת? הם ענו שהם צופים בטיול לכבוד החג. חששו שנודע לבולשת האנגלית על תכנית ההגנה ומתכוננים לשלוח כוחות נוספים כדי לאסור אותנו. באמת שלושת השוטרים הגיעו למקום מסבה אחרת. באותו יום נרצח במקום הזה יהודי, פקיד הקרן הקיימת שעסק ברכישת קרקעות מן הערבים. נדמה לי ששמו היה סלומון והשוטרים באו לחקור בעניין הרצח. בכל אופן אחרי שנודע לאנגלים על נוכחותנו בסביבה זאת שנו את תכניתנו ואחרי פגישה קצרה נתנו פקודה לחזור במהירות לבסיס. בצעדה מהירה ירדנו מן ההרים בדרך אחרת והגענו בבוקר לקיבוץ כפר מנחם צולעים בגלל היבלות ברגלים. אחרי מנוחה בקיבוץ הזה של השומר הצעיר חזרנו לבסיסנו בעינות.

ילדי טהרן בעינות
בזמן שרותי בפלמ"ח התרגש כל הישוב בהגעת קבוצה של כאלף ילדים ונוער מניצולי השואה מסמרקנד דרך טהרן הודו ומצרים לארץ. הניצולים האלה נתקבלו בהתלהבות גדולה והאירוע הזה ידוע כפרשת ילדי טהרן. מחלקת עלית הנוער בראשותה של הנריאטה סאלד הוסמכה לעסוק בקליטתם. הבעיה הגדולה היתה איזה חינוך יינתן ליתומים האלה כלומר אלה מוסדות דתיים או חילוניים יקלטו אותם. הצבור הדתי טען שוודאי רוב ההורים באירופה המזרחית היו יהודים שומרי מצוות והישוב כאפוטרופוס צריך למלא את רצון ההורים שנשמדו ולחנכם לפי המסורת היהודית. הצבור החילוני שנציגיו היו הרוב בסוכנת היהודית ראו במסורת את נחלת הגלות שצריך להשתחרר ממנו בארצנו הנגאלת על ידי תנועת העבודה. נתקבלה כעין פשרה בין שני הצדדים שכל הנוער יעבור תקופת מעבר של כששה שבועות במקומות ניטרליים וצוות המדריכים יורכב מנציגי כל הזרמים. בסוף תקופת המעבר יכירו את הילדים וידעו מאיזה רקע הם באו ותינתן להם הבחירה באיזה מוסד הם רוצים להיקלט. משק עינות נבחר כאחד ממחנות המעבר ואני שוחררתי לתקופה זאת לשמש כאחד המדריכים מטעם הפועל המזרחי יחד עם חברה מטירת צבי שדברה גם פולנית ויידיש. יחד אתנו היו שני נציגים מן השומר הצעיר ושנים מן הקיבוץ המאוחד. ההוראות של גברת סאלד היו לא לעסוק בתעמולה זולה ובשטיפת מוח אלא כמחנכים ניטרליים המעוניינים רק בטובת העולים לעזור להם בבחירתם בסוף תקופת המעבר. המדריכים התחיבו לא לחלל שבת לפני החניכים ומצד שני לא להכריח את החניכים להשתתף בתפילות. ברוח זאת התנהלו ישיבות המדריכים והיחסים האישיים בין חברי הצוות היו בדרך כלל תקינים. למעשה כל אחד הרגיש שעליו לעשות נפשות בשביל הזרם שלו תוך שמירה פחות או יותר על ההוראות של גברת סאלד. כאשר נודע לי שאחד המדריכים מעשן בשבת לפני החניכים ועוסק בתעמולה זולה התאוננתי במכתב אל הגברת סאלד וקבלתי ממנה תשובה מעניינת. מכתבה עדין שמור אצלי. היא הודתה שפתרון אידיאלי איננו אפשרי לאור היחסים בין הזרמים בארץ, היא יעצה להמשיך בעבודתנו בסובלנות כי אין לה פתרון טוב יותר. רוב הנוער לא היה מעונין באידאולוגיה אחרי כל מה שעבר עליהם, הם היו מעונינים למצוא את התנאים החומריים הטובים ביותר. חלק מהנוער בעינות נקלט בסקטור הדתי שבבית הספר במקווה ישראל. אין לי נתונים מדויקים על הצלחת עבודתנו. כמזכרת מתקופת ילדי טהרן יש לי תמונה בה אני נותן שעור בעברית ואני מצביע בלוח על המשפט: "אנו באנו ארצה".

המשך השרות
לזמן קצר אחרי שעזבו ילדי טהרן חזרתי לשגרה של עבודה ואמונים ושוב נשלחתי מחוץ למחנה. הפעם בחרו בי לעבור קורס בהתעמלות צבאית שניתן בשביל מחלקות שונות בקיבוץ נען הקרוב לרחובות. בקיבוץ הזה היה מטבח כשר להורי החברים ושנים ממשתתפי הקורס אכלו עם ההורים. תרגלו אותנו בכל מיני מיומנויות גופניות הדרושות לפעולות קומנדו כמו צעידה מהירה, קפיצה מגג של בית, והקשה ביותר היה להשתלשל מבנין לבניין תוך אחיזת ידיים ורגלים בחבל הנמתח בין שני הבניינים בגובה רב. האתגר העיקרי בתרגיל זה היה להתגבר על הפחד כשתלויים באוויר ורואים כעין תהום למטה. כדי למנוע אסון עמדה מתחת לחבל קבוצה של חברים שמתחו סמיכה לתפוס בה את הנופל. בתרגיל אחר למדנו איך לקפוץ מן הגג. באחת הקפיצות מגג נפצעתי בעקב. היה לי כעין שטף דם והייתי צריך לשכב במשך כמה ימים. לקראת הבחינות הסופיות יכולתי לעמוד שוב על שתי רגלי ויכולתי להשתתף בהן.

אחרי שהייתי מגויס כחייל בפלמ"ח כעשרה חדשים חל מפנה בתפקיד שהוטל עלינו. קבוצת אברהם שישבה במחנה עבודה בכפר פינס החליטה אחרי ויכוחים קשים וגורליים לקבל על עצמה את המשימה החלוצית לתקוע יתד להתיישבות יהודית באיזור ההררי שמדרום לחברון שעד אז היה סגור להתישבות יהודית[1]. קבוצת עבודה של חברי הקיבוץ עלו על הקרקע שנרכשה על ידי הקרן הקיימת בין חברון וירושלים כדי להכין את התשתית להעברת הקיבוץ כולו, וכדי לבחון מה תהיה תגובת הערבים לפלישת ישוב יהודי לשטח ערבי טהור. על חלק ממחלקת הפלמ"ח הוטל התפקיד להצטרף אליהם כתגבורת גם לשמירה וגם לעבודה. אני הצטרפתי בשמחה לקבוצה זאת כי השגרה בעיינות כבר שעממה אותי וחשבתי ששנוי מקום יביא לידי שנוי מזל.

באותו זמן החלטתי לנהל יומן בו רשמתי את פעולותי והרגשותי מפעם לפעם. התחלתי בכתיבת היומן באייר של שנת תש"ג והמשכתי לסירוגין עד לניסן תש"ד. אני מצטט מן היומן מה שהניע אותי לכתוב יומן: 
"אחרי היותי מגויס עשרה חדשים לעבודה החלטתי להתחיל בכתיבת יומן. ואלה הסיבות שהניעו אותי להתחיל בעבודה שהיא בעצם מתנגדת לרוחי היבשה. בסקירתי אחורה על שבע וחצי השנים שאני בארץ יכול אני לקבוע כי במשך התקופות השונות של חיי בארץ חלו שנויים בהרגשותי, בהלך רוחי ובעמדתי לשאלות שונות. לפני תמיד מטרה אחת קבועה להתעלות ולהשתלם בהתפתחותי הרוחנית יחד עם מלוי חובתי הנוכחית בכל תקופה ותקופה. כדי להתקדם בדרך אל השגת מטרה זאת יש צורך בהתנהגות שיטתית ומכוונת בדרכי היום יומית. לשם כוון הדרך הזאת ולשם המרצה עצמית ברצוני להזכיר לעצמי מומנטים שונים שהיו חשובים בהתפתחותי. מטרה נוספת היא שעצם הכתיבה תכריח אותי לרכז את מחשבתי כדי שאוכל לבטא במילים את חוויותי ואת הרגשותי."

אף על פי שנהניתי גם מהאמונים וגם מהעבודה הפיסית במשך שרותי בפלמ"ח הרגשתי אחרי עשרה חדשים בחוסר ספוק במובן הגדול הרוחני. קיויתי שאם שינוי המקום והמסגרת אצליח למלא את החוסר הזה וצפיתי ליום בו תנתן הפקודה לצאת למשימה החדשה. והנה ביום ג' לפרשת אמור אנחנו יושבים על יד שלחן ארוחת הבוקר מוכנים לצאת לעבודה כרגיל והנה הגיעה הפקודה שנוסעים בעוד חצי שעה. המזוודה היתה כבר ארוזה ובחפזון יצאנו לתל אביב ואחרי שהיה של כשעה שם, המשכנו את דרכנו לירושלים. עוד עיכוב בירושלים עד שסוף סוף נמצא אמצעי הובלה בשביל נסיעה בלתי שגרתית לנקודה בודדת בתוך ים של ערבים. על נסיעה זאת אני מצטט מן היומן: "הדרך באוטו המשא כבר רמזה לנו במקצת את המצב בו נהיה נתונים. עברנו את המכשולים והיה לנו זאת לסמן טוב. במידה שהדרך ללא דרך התפתלה יותר בין הסלעים התרחקנו גם אנחנו במחשבתנו מן החיים הנורמליים בישובינו. עינינו תרו בין הסלעים שבשטח הפראי כדי למצוא את הנקודה בה מחכים החברים להגעת התגבורת. קבלת הפנים גם כן מותאמת לתנאים, האווירה דחוסה. כולנו הפכנו להיות אסטרטגים, חגיגיות מיוחדת במינה. המקום יפה, בית בנוי ברבוע כמבצר עם חצר פנימית בו ישבו לפנים נזירים גרמנים. עבודה קדחתנית התחילה להכין מקום למשכב ללילה הראשון.

בכפר עציון
לילות ארוכים של שמירה חלפו, ימים של עבודה וימים של חופש. ביומני תארתי לילה של שמירה: "המשמרת השנייה יוצאת בחצות ושומרת עד שש. שלוש שעות עד להדלקת הפרימוס, ארבעה וחצי שעות עד להאכלת הבהמות. באיזה דרך נוכל לקצר לעצמנו את השעות הארוכות האלה? שאלה זאת הטרידה אותנו בשעה שהתלבשנו בחפזון אחרי שינה חטופה של שעתים. בחוץ מחכה המשמרת הראשונה מוכנה למסור לנו את הנשק. אנחנו סועדים את לבנו, מסובבים את הפרוזדור הפנימי ויוצאים בחשאי את הבית. הדלת נפתחת ונסגרת בזהירות למען מנוע את חריקת הצירים ובחוץ מקבלת אותנו לילה אפל וקריר. הירח עוד טרם עלה וערפל סמיך מסתיר את נצנוץ הכוכבים. גלי אויר רכים ורטובים מלטפים את הלחיים, הגוף כולו שואף להתכווץ ולמצוא מחסה בתוך המעיל הרחב. הסכמנו כי קשה להתמיד שש שעות בהקשבה מתוחה לכן החלטנו להתחלף בתפקיד הזה. נמצא לנו מקום סתר בו ישב האחד ויטה אוזן קשבת לכל רחש ולכל תנועה חשודה, בו בזמן ישב חברו על ידו וינסה להרדם קצת. לפני שנתחיל בסדר זה נבדוק ביחד את מצב הדברים בו קבלנו את השמירה מהמשמרת הראשונה. מתחילים בסבוב הראשון מסביב לבניין המרובע. רגל נעה אחרי רגל ורוח של כמה מטרים בין זוג הרגלים הראשון ובין הזוג השני. על קצות אצבעות ועל עקבים מתקדמים בזהירות מבלי להזיז אבן קטנה או גדולה. ארבעה או חמישה צעדים מתקדמים, עומדים, מטים אוזן, אין קול ואין קשב, אפילו רשרוש עלים לא נשמע, ממשיכים. כך אנו מסובבים את שלוש חזיתות הבית. בפנייה האחרונה נשמעת נביחת כלב. כלב זה מוכר לנו, כשהוא מחריש אין ודאות שהכל בסדר, ונביחותיו אינן מעידות בברור על תנועה בסביבה. בכל זאת אנו נעצרים מאחורי העץ הגבוה ועומדים בין קיר הבית והעץ. אין אנו שומעים דבר נוסף על הנביחות, אולם הן נמשכות זמן רב, שלא כרגיל. אנו עומדים ומחכים, הכלב מחריש, לרגע נדמה כאלו שקט גמור - אבל לא כן הוא. שמיעה דרוכה ומאומצת מבחינה ברשרוש קל בחורשה הקרובה. אנו מתוחים, מתכופפים, מטים את האוזן לאדמה ושוב מתרוממים, הרשרוש נמשך בקצב קבוע אך תנועה לא נראית. כך עוברת שניה אחרי שניה, קצב הרשרוש לא נפסק, המבט נעוץ באפלה והאוזן קשובה. העיינים מתאמצות להבחין בקווים קלושים של הדמות שצריכה כבר להופיע על רקע האפלה. אין שנוי - המתיחות מתרופפת. החושים אינם יכולים לאתר את פשר הדבר, המחשבה צריכה לבוא לעזרתם כדי לבאר את סבת הרשרוש הקצוב. הביאור הוא שאמנם חושינו צדקו, ברגעי המתיחות התחיל רשרוש קל בחורשה כי ברגעים אלה התחילה רוח קלה לנשוב בין עלי העצים. על ידי אוושת העלים וחריקת הענפים קבענו שבדיוק בשעה שתיים עשרה ועשרים וחמש התחילה נשיבת הרוח שנמשכה במשך יתר שעות הלילה. בו-זמנית היתה לנו גם תחושה חזותית. במאמצנו לזהות דמויות בחורשה הקרובה הגיע מבטנו גם למרחקים בהם מתבלט זיגזג של הרי יהודה על רקע השמים הכחולים כהים. ושם מתחדש דבר, כמו גחלים על גבי המזבח גושים אדומים מתנוצצים בין שקערוריות הזגזג של הרי יהודה. המבט נמשך אחרי תופעה זאת והנה היא משתנה לעין הרואה. הגושים האדומים מתרחבים, מתעגלים ומתאחדים לגוש גדול אחד יחד עם זה מתגברת עצמת האור והנה התקרב פתרון החיזיון הזה - הגוש האדום מתגלם ומופיע כחצי הירח במחצית השניה של חודש אייר. אינני יודע אם יש קשר בין נשיבת הרוח ועלית הירח. סימנו את ליל השמירה בספוק שחושינו היו ערים לכל תופעות הלילה והתפללנו שגם בלילות הבאים לא נצפה בתופעות עוינות יותר" - וכך היה.

בשביל השעות החופשיות מעבודה ומשמירה היתה לי תכנית של למוד אינטנסיבי שרק את חלקה הצלחתי להגשים. קבעתי שעות ללמוד גמרא תנ"ך וערבית. קניתי ספר ללמוד ערבית מדוברת ובעזרת ידידי איסה, ערבי נוצרי שעבד בכפר, עסקתי במשך זמן קצר בלמוד רציני. התלבטתי בשאלה באיזה מידה חייב אני להשתתף בשיחות החולין הקלות שלא היה בהן תוכן ממשי ולפעמים גבלו על לשון הרע. היו גם הזדמנויות לשיחות מעניינות בזמן שעבדתי יחד עם חברי הקיבוץ על כל מיני בעיות של החיים בקיבוץ. רשמתי ביומן שלא נראה לי שחיים אלה יספקו את שאיפותי. הזדמנות לחוייה מיוחדת נתנה לנו על ידי בואו של יגאל השומר להצטרף לקבוצתנו. יגאל היה דמות ידועה מתקופת השומר בראשית המאה שמלא תפקידים חשובים בשמירה בכבוש אדמות עמק יזרעאל. הוא וסוסתו הלבנה האצילה נשלח מטעם הסוכנות היהודית לכפר עציון כדי לפתח יחסי ידידות עם ערבי הכפרים הסמוכים. על ידי מומחיותו בשפתם ובמנהגיהם היה מוכשר להיות נציג החוץ של הישוב החדש. בעיני ערבי הסביבה הוא היה השייך של הכפר היהודי. הוא ידע להכין בקפדנות את כל הדרוש לקבלת פנים נאותה לנכבדי הכפרים הסמוכים ולארח אותם לפי כל כללי הכנסת האורחים. לעומת זה הוא גם נתקבל על ידם כשיך יהודי בכפריהם כשהוא רכוב על סוסתו האצילה. הוא חשש מאוד פן אחד הערבים יתאהב בסוסתו ויהיה מוכן לסכן את חייו כדי לגנוב אותה. לכן הוא קשר את סוסתו לעץ שעל יד קיר הבית והזהיר את שומרי הלילה לשמור עליה. כשישבנו מסביב למדורה בל"ג בעומר הוא ספר לנו על חויותיו ותעלוליו בעמק בראשית המאה. ידענו מה הם פני העמק ארבעים שנה אחרי עליית החלוצים הראשונים לשם ושאלנו את עצמנו מה יהיו פני הרי חברון ארבעים שנה אחרי עלייתנו אנו לשם. היום ידוע לנו המחיר הכבד שאנשי כפר עציון שלמו, ידועה גם הפריחה של הישובים היהודיים היום, חמישים שנה אחרי עליתם.

אזכיר בקצור מה שרשמתי ביומני, אחרי יום עבודה קשה בהרמת שריגי הגפן השרוכים לאדמה, כדי לאפשר לערבי זקן לחרוש במחרשה פרימיטיבית בין הגפנים. פני הערבי הזקן היו חרושים בקמטים בדומה לקליפות הגפן המרוסקים והמקומטים. תמונה זאת העלתה בדמיוני את דמויות אבותינו בתקופת התנ"ך, בזמן שהיו חורשים את גפניהם, באותן האדמות עליהן אנו מנסים לחדש את הישוב היהודי. מעצמה עלתה השאלה מתי נזכה גם אנחנו לשבת לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו?...

 [1] היו נסיונות קודמים להתיישבות באזור ההררי הזה אבל בגלל פרעות ערבי הסביבה הוכרחו לפנותם. כפר עציון נקרא על שמו של מר הולצמן שקנה אדמות וניסה להתיישב עליהן.


הפרטים נמסרו על ידי  דוד כוכב , חתנו של מנחם גונדרסהיימר.

אלבום תמונות