לוחמת אבידוב אביגדורי הדסה דסי-דסיק ז"ל

קורות חיים

הדסה נולדה ב- יד' בתמוז תרפ"ז,14.7.1927 בירושלים. אביה היה מראשוני הרופאים העבריים בארץ. היא למדה בגימנסיה סוקולוב, בבית החינוך לילדי עובדים ובבית הספר לבנות "למל". היא סיימה את בית הספר התיכון בבית הכרם, שם הצטרפה, בשנים 1943-1944 לתנועת "הצופים" ולארגון ה"הגנה". עם תום לימודיה, בסוף שנת 1944, התגייסה לפלמ"ח עם חבריה להכשרת הצופים. הכשרה זו נקראה גרעין ג' (1+2) וחבריה נשלחו בחלקם להכשרה בדגניה א' וחלקם לפוריה-אלומות. לאחר שנה בדגניה א' עברה לכתת הבנות באשדות יעקב בפלוגה ג'. מפקד המחלקה היה יוחנן זריז, מפקד הפלוגה משה נצר ומפקד הגדוד השלישי היה אורי יפה. היא השתפה בקורס ימי בשרון שנאלץ להתפנות מבסיסו בעקבות חיפושי הצבא הבריטי. בסוף שנת 1946 השתחררה והועברה ל"רזרבה" בירושלים. היא התקבלה לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית בירושלים. אך בראשית חודש דצמבר 1947, גוייסה לשרות פעיל ב"גדוד ירושלים" של הפלמ"ח, שלימים היה הגדוד השישי בחטיבת הראל. היא הייתה בין אנשי ה"פורמנים" - מלווי השיירות שיצאו מירושלים לתל-אביב, מירושלים לגוש עציון. היא השתתפה בכיבוש משלטי שער הגיא ובהחזקתם. כן נטלה חלק במבצעים: "נחשון", "יבוסי", "מכבי", "ההר" ו"חורב". היתה במאחזים במנזר רעפת ובמנזר בית ג'מאל. סיימה קורס חובשים פלוגתיים ועבדה בבתי חולים צבאיים ואזרחיים. פעילות אזרחית: לאחר ארבע שנות שרות בפלמ"ח ובצה"ל השתחררה והמשיכה את לימודיה לתואר שני, בהתמחות בענף הירקות, בפקולטה לחקלאות ברחובות וסיימה בשנת 1952. היא עבדה כאגרונומית במחלקה לירקות במשרד החקלאות והמשך היתה אחראית על ניסויי השדה. היא הצטרפה כחברה מן המנין להסתדרות המהנדסים וללשכת המהנדסים. לאחר שרות מילואים במבצע סיני, שם השתתפה חובשת קרבית בכיבוש אבו-עגילה ואל-עריש, יצאה לסיור לימודי במערב אירופה. בעקבות הסיור והממצאים שנלמדו בו, הוקמו החממות הגבוהות הראשונות בארץ בכיסוי יריעות מפלסטיק וזכוכית. כן פותחו בהן דרכי גידול הירקות וכן הצלחת ענף גידול תות השדה. בשנת 1980 קבלה תואר דוקטור. במשך כחמש שנים היתה אחראית לביצוע ניסויים בגידול ירקות בערבה, ביוטבתה ובעין גדי ולאחר מכן ליוותה את המשקים בהדרכה, בתצפיות ובניסויים. בשנת 1960 עברה למנהל המחקר החקלאי-מכון וולקני וניהלה את חוות הניסיונות בנגב "גילת" במשך שבע שנים. משנת 1967 עד 1992 עבדה במכון "גילת", כחוקרת המחלקה לירקות של מכון וולקני. בשנים האחרונות לעבודתה עסקה בחיפוש דרכים לניצול היתרונות האקלימיים של דרום הר חברון לגידול מבכיר של תות שדה. לאחר ארבעים שנה פרשה לגימלאות והצליחה לארגן ולסדר את אלבום ה"פורמנים" ואת אלבומי הגדוד השישי. הדסה הוציאה את יומנה כמלוות שיירות תחת השם "בדרך שהלכנו". הספר זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית בשנת 1989 לאחר פגישה עם עובד מיכאלי הוציאה את הספר "עלילות גדוד העבודה". היא עסקה גם בציור. אם לשני בנים וסבתא לארבעה נכדים. הדסה אביגדורי התגוררה בעומר עד לפטירתה ביום שלישי ד' במרחשון תשע"ה, 28 אוקטובר 2014. חברה ועמיתה ל"פורמנים", יהודה זיו חיבר לכבודה את ההספד הבא: איפה הן הבחורות ההן - עם ה'קוּקוּ' וה'סַרַפָאן'? למחרת ליל כ"ט בנובמבר תש"ז, בעודנו רוקדים בלב ירושלים, נתבשרנו על חלליה הראשונים של מלחמת העצמאות - ועד מהרה ליקטו אותנו, אנשי ה'רזרבה' של הפלמ"ח (הכינוי 'מילואים' טרם נולד אז!), וכך שבנו וגוייסנו אל יחידת מלווי-השיירות הירושלמית - שנודעה בכינוי ה'קוד' שלה, 'פוּרְמָנִים'. אני באתי ללמוד בבית המדרש למורים על-שם ילין מפלוגה בי"ת, בעוד הדסה - יוצאת פלוגה חי"ת - למדה בפקולטה לחקלאות. אף שהייתה צעירה ממני בשנה אחת בלבד, נראתה אז 'ילדה טובה ירושלים': גבוהה וזקופה, שערותיה אסופות לצמה המופשלת לה על גבה, פוסעת בצעדים מאוששים וחיוך תמים על שפתיה תמיד - עד ימיה האחרונים... לבד ממשורייני-הליווי, בראש כל שיירה ובסופה, נלווינו עליה גם על-גבי המשאיות הטעונות - באותו חורף גשום ואף מושלג של שנת תש"ח. לבנות ה'פורמאנים' נועד תפקיד נוסף: חלקן נלוו אז על האוטובוסים ושימשו בהם כ... 'סְלִיק' נייד! הייתם צריכים לראות את פרצופיהם התמהים של הנוסעים, המבוהלים מן היריות הפתאומיות, שעה שאותה נערה תמימה היושבת במושב הקדמי, מימין לנהג, הפשילה פתאום את חצאית הקפלים הארוכה של ה'סרפאן', שלפה מתחתיה חלקי תת-מקלע 'סְטֶן' , הרכיבה אותם בזריזות ודרכה את נשקה בנקישת מתכת ובנחישות... אך לרוב, כדברי השיר: 'הכלבים נובחים - והשיירה עוברת!' - ועד שהורכב ה'סטן' ועד שאף 'הסכים' לפעול, כבר יצאה השיירה מתחום האש! כדרכה, נטלה הדסה על עצמה את תפקיד 'הסליק הנייד' במסירות וברצינות. עד היום שמור בידי תצלום מאותם ימים - בו רואים אותה בפאתי שכונת בית-הכרם, ליד מלון 'ביקל' אשר הועמד אז לרשותנו, כשהיא מתאמנת בפירוק והרכבה של 'סטן' - דורכה ואף מכוונת אותו אל ה'מטרה', יוס'קה לוי, הנשען בידיים מורמות על מכוניתו של צבי'קה זמיר, מפקדנו בעת ההיא - והכל, כאמור, באותו חיוך תמים על שפתיה! משגייסה הדסה גם את אביה, ד"ר אביגדורי, לשמש רופא חטיבת פלמ"ח-'הראל' בבית-החולים החטיבתי שבמשטרת אַבּוּ-גוֹשׁ, נתברר שהוא אף מן ה'מֵייפְלַאוּר' של היישוב היהודי בארץ - מראשוני 'העלייה השלישית', שבאו לכאן בשנת 1919 על סיפון ה'רוּסְלָאן'... וכיון שבעת מלחמת-העולם הראשונה שימש כרופא צבאי, החל מיד בבואו לכאן לעבוד בבתיה"ח של 'הדסה' - תחילה בגליל, בחיפה ובתל-אביב ולבסוף בירושלים. כך אף למדנו גם מדוע נקרא שמה 'הדסה'... לימים, מששבה אל לימודי החקלאות וסיימה את לימודי תואר MA, ניהלה את תחנת ניסויי- השדה בחוות גִּילַת שבצפון הנגב - ונושא 'עבודת הדוקטור' שלה היה... 'השפעת הקירור על תות-שדה''... אך מסתבר, כי בימי ליווי השיירות אף ניהלה יומן-נעורים, רשמה בו בפרוטרוט את כל העובר עליה - והוא אשר היה לימים ספרה הראשון של הדסה, 'בדרך שהלכנו' - על ימי ליווי השיירות ופריצת הדרך לירושלים. ספרה השני, יחד עם רחל סבוראי, הוא 'עד סלע' - על החמישה אשר נפלו בדרכם אל 'הסלע האדום' (פטרה), בהן חברותיהן מימי 'השירות הסדיר' בפלוגה חי"ת של הפלמ"ח... ומשפרשה מחקר 'השפעת הקירור על תות-שדה', פרסמה יחד עם עוֹבֵד מיכאלי (אף הוא פלמ"ח'ניק, שנודע בכינוי 'עַבֶּד'!) גם מחקר משותף ומקיף על 'גדוד העבודה'. כשבצד 'בית הפלמ"ח' נחנך גם 'אולם מלווי השיירות', נמניתי עם 'צוות הבילוש' אחר אחרוני ה'פורמאנים' - והשקענו עמל רב בכינוסם שוב 'בהזדמנות חגיגית זו', כשאנחנו נעזרים בזכרונה המופלג של הדסה... מטבע הדברים, הייתה גם היא בין הדוברים באותו כנס - ואף שמאז ימי פריצת הדרך אל ירושלים חלפו למעלה משישים שנה, עדיין נראתה בעומדה מאחרי הקתדרה כאותה נערה משכבר השנים, עם צמה ו'סַרַפָאן' ... כתום דבריה חלפה על פני, גחנה ושמה בידי את ספרה האחרון, עם הקדשה חמה: 'מגיע לכם , על העבודה שהשקעתם בארגון הכנס!'. אח!!! איפה, איפה הן הבחורות ההן - עם ה'קוּקוּ' וה"סַרַפָאן'???