דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

לוחמת דרור פלמוני צפירה ז"ל

בת מנוחה ויעקב
נולדה במושב נהלל, ישראל
ב-י"ט תמוז תרפ"ו, 1926
גוייסה ב-1945
שרתה בפלמ"ח - חטיבת הנגב
יחידות: פל' ז', הגדוד הרביעי, הגדוד השמיני - "הנגב הדרומי", חטיבת הנגב
במחלקת משמרות
תפקיד אחרון: מזכירת הגדוד השמיני
שוחררה ב-8/4/1949
נפטרה ב--י"א ניסן תשס"ח, 4/2008
נקברה בקיבוץ דגניה א'

קורות חיים

צפירה נולדה בנהלל בי"ט תמוז תרפ"ו 1926 להוריה מנוחה לבית פרדמן ויעקב פלמוני (פולונסקי), אחות לעובד. כשהייתה בת שש, פנו חברי דגניה א' אל אביה יעקב פלמוני, שהיה מורה בנהלל, ובקשו ממנו להיות מורה בבית החינוך המשותף בדגניה, ולייסד את בית גורדון, והמשפחה עברה לדגניה א'. בהיא למדה בבית החינוך המשותף בדגניה.
ב- 1945 התגייסה ביוזמתה לפלמ"ח, לפלוגה ז' בקיבוץ שריד. כעבור זמן קצר נבחרה למחלקת סיירי המטה של הפלמ"ח בקיבוץ משמרות, בפיקודו של חיים פוזננסקי (פוזה), מטובי מפקדיו של הפלמ"ח. במשמרות עבדה, בסודיות מוחלטת, במכון "ביצרון" של ההגנה (תעש במחתרת), ביציקת גופים של רימוני יד ופצצות מרגמה. ערב מלחמת העצמאות נשלחה לקורס מ"כים בדליה בפיקודו של חיים ברלב. בקורס הקשה השתתפו 140 בחורים ו-2 בחורות בלבד. אותן שתיים, היו שותפות מלאות למשימות ולא בקשו לעצמן הקלות, ועל כך זכו להערכה רבה מצד הגברים בקורס. מפקד המחלקה שלה היה אהרן שמי (ג'ימי). "מההליכה המזורזת ברגליי הקצרות אחרי צעדיו הגדולים של ג'ימי, בכל יום מדליה לבסיס האימונים בג'וערה ובמסעות הארוכים, התרגלתי ללכת מהר ..." סיפרה לבנותיה הרצות מילדותן בעקבותיה. 
עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות נשלחה צפירה לנגב הנצור, ועם הקמת הגדוד השמיני של הפלמ"ח בחורף 1948 התבקשה ע"י מפקדו חיים ברלב לשרת כמזכירת הגדוד במטה בצאלים. בתפקיד זה תישא שנה שלמה, עד שוך הקרבות, בתנאי קיום קשים המובנים מן המצור. היא הייתה שותפה במאבק על הבטחת שיירות האספקה וקווי המים והחשמל לישובים הקטנים והמבודדים, ובעמידה הקשה מול הפולש המצרי. על הקרב בדגניה שמעה בקשר כאשר זיהתה בקשה דחופה של דגניה לאמבולנס מכנרת. אך רק כאשר נחת בצאלים הטייס הפלמ"חניק, בן דגניה, צחיק בודניק, במסגרת תפקידו, וסיפר לה על שהתחולל בקרבות מול הסורים, הבינה את עוצמת האסון שספג בייתה. 
בפלמ"ח פגשה צפירה את משה שרק מכפר מל"ל. היא ליוותה אותו מן הנגב בדאגה בקרבות שניהל הגדוד החמישי על הדרך לירושלים, ובפציעתו הקשה. בהפוגה השניה, בתשרי תש"ט, נישאו צפירה ומשה בדגניה, שעדיין עמדה בהריסותיה. משה עבר לבקשתם לגדוד של צפירה, ויחד הם חזרו לקרבות בנגב. 
עם סיום המלחמה, קבעו את ביתם בדגניה. בדגניה עבדה בחינוך, ריכזה את המדגרה והלול, נהלה את הבישול וענף המזון, ובכך היא שייכת לקבוצה קטנה ביותר של נשים בדגניה שריכזו (ניהלו) ענפים חקלאיים. תקופה קצרה לאחר ייסוד טולגל נכנסה לעבוד בהנהלת החשבונות של המפעל, שם התמידה עד 1998. 
צפירה שחייתה בינינו בצניעות הסתלקה מאתנו בשקט בי"א ניסן תשס"ח 2008. במותה הפתאומי השאירה אחריה את משה, לו הקפידה לקרוא "האיש שלי", ואת ילדיה : רבקהלה, ינון, שיאונה וצחי, ובני משפחותיהם.

אלבום תמונות