דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

דרור שרק משה ז"ל

בן עדה ויצחק
נולד בתל אביב, ישראל
ב-כ"א חשוון תרפ"ו, 8/11/1925
גוייס ב-1943
שרת בפלמ"ח
יחידות: פל' ג', רזרבה ת"א, הגדוד השמיני - "הנגב הדרומי", חטיבת הנגב, הגדוד החמישי - "שער הגיא", חטיבת הראל
תפקיד אחרון: סגן מפקד פלוגה
שוחרר ב-1/1950
נפטר ב--כ"ט שבט תשע"א, 3/2/2011
נקבר בדגניה א'

קורות חיים

משה נולד בתל-אביב ב-8.11.1925, כ"א בחשוון תרפ"ו. הוריו, עדה לבית קלמן ויצחק שרק, מראשוני העלייה השלישית, נפגשו במחצבות מגדל-צדק ליד פתח-תקווה, שם עבדו בייצור חומרי גלם לבניית תל-אביב. בהמשך עברו לחיפה ועבדו בבניית שכונת הדר הכרמל. כשמשה היה בן 3, הצטרפה המשפחה לכפר מל"ל, שם נולד אחיו גדעון. חלקתם הקטנה במושב לא הספיקה לפרנסם ואביו נאלץ להרחיק עד עמק הירדן כדי לעבוד בהקמת תחנת הכוח בנהריים. עולו של המשק נותר על כתפי אימו, כשמשה עוזר לה בכך מגיל צעיר. משה למד בבית החינוך לילדי עובדים בכפר מל"ל, את לימודיו המשיך במכונאות בבית-הספר המקצועי ע"ש מקס פיין בתל-אביב.
בשנה השלישית, בהיותו בן 17, בחר להפסיק את לימודיו, בניגוד לדעת הוריו, ולהתנדב לפלמ"ח. הוא הוצב בפלוגה ג' ביגור ואחר כך באשדות יעקב. במהלך התקופה סיים קורס סיור וחבלה בגבעת עדה ואחר כך קורס מ"כים בג'וערה. במסגרת מחלקת הסיירים של פלוגה ג' היה בין פורצי הדרך שתיקרא לימים 'מעלה פלמ"ח'. בעת שירותו באשדות יעקב, היה שותף לפעולות הפלמ"ח להבטחת הברחתם של יהודי סוריה ולבנון לארץ-ישראל. בחלקו של הפלמ"ח בפעילות 'תנועת המרי' נגד השלטון הבריטי, פוצץ משה ב'ליל המסילות' את מסילת הרכבת בצמח, וב'ליל הגשרים' היה החבלן שפוצץ את גשר אל-חמה שעל הירמוך, ביחד עם חברו הקרוב שייקה שלמוני. 
בתום יותר מ- 3 שנות שירות, חזר משה לבית הוריו בכפר מל"ל והחל לעבוד בבנין ובמפעל לייצור בלוקים לצד עזרה במשק. בתקופה זו היה שייך ל'רזרבה' של הפלמ"ח ונקרא לפעולות שבאחת מהן הכיר את צפירה פלמוני מדגניה, שהייתה לימים רעייתו ושותפתו לדרך ארוכה. 
משה היה מראשוני המגויסים במלחמת העצמאות. לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, הוצב כמפקד כיתת סיירים בגדוד החמישי של הפלמ"ח, גדוד "שער-הגיא", בקיבוץ חולדה. תפקידה של יחידתו היה אבטחת אזור השפלה והגנה על הדרך לירושלים. בהיותו בחולדה היה משה אחד ממפקדי הפעולה של הפלמ"ח ביאזור, שבאה בתגובה להרג "השבעה" . ב-20 באפריל נפצע משה בשער-הגיא בהיותו מלוחמי הגדוד החמישי שהגנו על השיירה הגדולה ביותר שעלתה לירושלים. היתה זו השיירה האחרונה שעלתה לעיר עד לפתיחת 'דרך בורמה'. בעוד ראשוני השיירה, כבר בירושלים - הותקף בהפתעה המאסף של אותה שיירה. חבריו, ובראשם יוסקה סימבול, הצילו את חייו בארגנם התקפת נגד שאפשרה את פינוי הפצועים. משה הובא לטיפול ראשוני בפציעתו הקשה למרפאה הגדודית בקרית-ענבים, ומשם הועבר לטיפול ממושך בבית-החולים 'הדסה' ברחוב הנביאים בירושלים הנצורה והמופגזת. בהפוגה הראשונה ביוני 1948, ירד משה מירושלים להחלמה בבית הוריו בכפר מל"ל, ובהפוגה השניה, צפירה ומשה נישאו בדגניה. משה עבר ליחידתה של צפירה, חטיבת "הנגב", והיה שותף להגנת הנגב כסגן מפקד פלוגה, שבה שירתו אנשי גח"ל ששרדו מן השואה ועולים מצפון אפריקה. במשך עבר קורס קציני תותחנים ושירת במילואים כסמג"ד גדוד מרגמות כבדות. 
בסוף 1949, עם שחרורו מצה"ל לאחר יותר משש שנות שירות, הצטרף משה לצפירה בדגניה. שם בנו את ביתם וגידלו את ארבעת ילדיהם. בדגניה עבד משה בתחילה בענף הבננות, במספוא ואחר-כך בבניין. בהמשך חבר לצפירה בענף הלול, הפעם בריכוז הענף. בסוף שנות ה-60 עשה שינוי בחייו, כשבחר לקלוט את מפעל טולגל ולהעבירו לדגניה. המפעל נועד להציל את דגניה, שהייתה נתונה במצב כלכלי קשה. טולגל אכן הביא לשינוי מכריע בדגניה והשפיע על דמותה החברתית והכלכלית למשך עשרות שנים. על כך הייתה גאוותו הגדולה של משה. בשנות עבודתו במפעל הביא משה לביטוי את יכולותיו הטכניות המיוחדות ותבונת כפיו. רגישותו החברתית תרמה לקשריו הטובים עם העובדים במחיצתו. הוא ניהל את מחלקת המחרטות, ובהמשך עבר השתלמות בגרמניה וניהל במקביל גם את מחלקת האופנים לליטוש והשחזה של אבן, יהלום ומתכת קשה. 
ביום חמישי,3.2.2011, כ"ט בשבט תשע"א, הלך לעולמו בדגניה והוא בן למעלה מ-85 שנה. מסע חייו היה שילוב של קפדנות, צניעות ואהבת אדם.

אלבום תמונות