לוחם חרש מוזס צבי ז"ל

קורות חיים

לאחר עלייתי ארצה, הייתי בחברת נוער בגבעת ברנר, היה לנו מדריך בשם פוני שטיינברג (הראל) שחינך אותנו לערכים סוציאליסטים תוך כדי קריאת 'המניפסט הקומוניסטי'; ו'הקפיטל' של קארל מארכס. מכיוון שהיה לי ידע במסגרות לקחו אותי לעבודה במסגריית גבעת ברנר שם הרכיבו
פלטות ברזל על כלי רכב וייצרו 'משוריינים' להגנת השיירות בארץ בכלל והשיירות לירושלים בפרט.
בגיל 18 הייתי באווירה של להתגייס לבריגדה עם כמה מחברי , ראינו את עצמנו נוקמים בנאצים על מה שעוללו להורים שלנו ולעם היהודי. תפסו אותי כמה חברה 'מהטובים' של גבעת ברנר ואמרו לי : רומל עומד בשער ,אנחנו צריכים להיות מוכנים שיכבוש את הארץ ולעשות הכל, כולל להקריב עצמנו, כדי שזה לא יקרה.

התגייסתי לפלמ"ח, עברתי קורסים שונים של חבלה וסיירות. הציבו אותי בפל' ה' ובתוך הפלוגה הוצבתי במחלקת 'הסיירים' שהייתה לשם דבר. סיירנו את הארץ לאורכה ולרוחבה, הסתובבנו בכפרים הערבים ,הכנו תיקי כפרים עם מפות ששרטטנו בעצמנו היכן עומד כל בית והיכן הדרכים שמובילות לכפר ובתוך הכפר.
חלק מעבודת הסיירות היה ללוות טיולים של תנועות הנוער במדבר יהודה ולמצדה, תוך כדי השרות בפלמ,ח הייתי 11 פעמים במצדה אבל לא רק עם תנועות הנוער, ליוותי את שמריה גוטמן שעלה למצדה וליוויתי משלחות של חוקרים מהאוניברסיטה, מומחי בוטניקה ואחרים.

צבי ויוכבד חרש שרתו ביחידת פלמ"ח קטנה שנקראה "החוליה היבשתית". "החוליה היתה חלק מהמוסד לעליה ב' שעסק בהברחת עולים לארץ ישראל. תפקיד חבריה היה לקבל עולים שהגיעו דרך היבשה מסוריה, לבנון ועירק, באמצעות מבריחים שונים, דרך הגבול הצפוני באזור כפר גלעדי ולהעביר אותם בתחבורה ציבורית בצורה שלא יעוררו את חשד הבריטים למרכז הארץ ושם להטמיע אותם במקומות ישוב שונים.
ספר צבי חרש על לילה אחד מאותם "הורדות" : היתה שיירה של כ-30 איש בספטמבר 1945. המפגש היה ליד נהר ליטאני בלבנון, הלכנו כבר כמה קילומטרים טובים, אני בראש וסגני במאסף. הגענו לסביבות הכפר קילע ואז אשה אחת מהקבוצה כרעה לדת. אמרתי לסגני שימשיך עם השיירה ואני נשארתי עם האשה. היא ילדה בכוחות עצמה, ואני רק חתכתי את חבר הטבור. הלידה ארכה כחצי שעה, ניקיתי את הילד בחולצה ועטפתי אותו בכפיה. האשה נחה כחצי שעה והמשכנו לכפר גלעדי, הליכה של שעה שלימה. הגענו בשלום. 

במהלך 4 שנים ששרתנו בפלמ"ח הלכנו כ-10,000 ק"מ שהם כ-210 ק"מ בחודש, הכל ברגל. לא נשכח שעבדנו בקבוץ חצי חודש ואת האימונים היינו עושים רק בחצי השני של החודש (אם ויתרו עלינו בעבודה).
את יוכבד הכרתי בזמן היותי בגבעת ברנר. יוכבד הייתה אתתית בקבוצת שילר היות וגם אני למדתי איתות, יצא לנו 'לשוחח' שנה שלמה תוך כדי איתות לפני שנפגשנו בפעם הראשונה.

מספרת יוכבד: באחד הערבים יצאנו באוטובוס ,כדרכנו לקבל קבוצת עולים שהגיעו מגבול סוריה/לבנון, בדרך עצר אותנו מחסום בריטי גילו נשק ותחמושת. היתממנו שכלום לא שייך לנו, עצרו אותנו בראש פינה בהמשך נלקחנו לצפת . את חלקנו העבירו ללטרון למחנה המעצר. אותי החזיקו במעצר מנהלי חצי שנה במשטרת בית לחם. בלילה אחר נפגע בבטנו אחד המעפילים וצבי סחב אותו על הגב מרחק של 4-5 ק"מ . לילה לילה עברנו את הגבול התחברנו למבריחים שהביא את העולים בדרכים לא דרכים בעיקר דרך סוריה ולבנון והכנסנו אותם לארץ דרך גבול הצפון ומשם פיזרנו אותם למקומות ישוב במרכז הארץ.

לאחר השחרור עבדתי ברפת בגבעת ברנר חלבנו בידיים את כל עשרות הפרות שהיו בגבעת ברנר, נדרשתי להתייצב במשטרת רחובות מדי יום. על רקע זה עזבנו את גבעת ברנר ועברנו לגבעת חיים שאותה הכרנו מימי שרותינו בפלמ"ח .

באדיבות חוברת "ראשונים תמיד אנחנו- הקשר בין גבעת חיים לפלמ"ח" שנכתבה על ידי יהודה קליין לכבוד 80 שנה לפלמ"ח.