ירושלמי בנימין פדרו

קורות חיים

בנימי נולד בתורכיה בעיר הגדולה איסתנבול על אחד האיים שלה. אי בשם Heybeli Ada. אחד מאיי הנסיכים בים המרמרה. אביו חיים ירושלמי, היה סוכן ביטוח מפורסם בעיר. בנימין נולד בשנות ה-20 המוקדמות של המאה העשרים. למד בית ספר עממי ובחטיבת ביניים תורכיים באי. את לימודי הגימנסיה עשה בעיר הגדולה. אחותו שרה הייתה חברה לספסל הלימודים של יצחק פינטו. משפחת ירושלמי, היתה אחת משש משפחות יהוידות, בין 3000 תושבים יוונים וכ-1000 תורכים מוסלמים. בנימין היה פעיל וממייסדי התנועה הציונית במחתרת "נאמני ציון" ולימים "החלוץ". בשנת 1943 עלה ארצה בקבוצה מאורגנת והחבורה נקלטה בקבוצת חולדה. אחריהם עלו עוד שתי קבוצות, האחת לשפיים והשנייה לאשדות יעקב. עם גמר ההכשרה, שלוש הקבוצות התאחדו וישבו בפרדס חנה. לימים הם היו בין המייסדים של קיבוץ הגושרים בגליל העליון. בנימין התיישב במקום, התחתן והחל לבנות את ביתו. שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', שם עיין על בנימין וגייס אותו, על דעת קיבוצו, למוסד. שם התבלט בכישוריו הרבים וביניהם, שליטתו בשפות רבות: לאדינו, יוונית, תורכית וצרפתית. אביגור הטיל עליו את הפיקוד על אוניית המעפילים הגדולה "כנסת ישראל". האונייה שופצה והוכנה למסע תחת הפיקוח של בנימין ואנשיו. לאחר מכן בהפלגה עצמה לקח יוסי הראל את הפיקוד. לאחר מכן שימש בנימין תקופה ארוכה כיד ימינה של עדה סרני, רכזת נושא המוסד לעלייה ב' באיטליה. היא הטילה עליו את המשימה לשפץ ולשקם את האוניה "פאן קרשנט", אשר האנגלים חיבלו בה בנמל וונציה. האונייה שוקמה תחת הפיקוד של בנימין והובילה 7500 מעפילים בהפלגה אחת בסוף שנת 1947. לאחר מכן פעל בנימין במסגרת פעולות הרכש של הנשק מצ'כיה. הוא פיקד על אוניית הרכש הראשונה אשר הגיעה לארץ, האוניה "נורה". את סיפורה של "הנורה" אנו לוקחים מאתר הפלי"ם, ממחקרו של יהודה בן צור. זה יהיה בנספח בקישור חיצוני. לאחר סיום הפרשה בחודש אפריל 1948, נסע בנימין עם הצוות שלו יהודה בן צור ונחום מנור בחודש יוני 1948 והביאו נשק עם האונייה "הזקן". כאשר נפגשו אנשי הצוות עם דוד בן גוריון בדיוק נולדה בתו הבכורה של בנימין. היא נקראה כמובן נורה. בנימין שב לביתו בהגושרים, אך לתקופה קצרה כי הוא נקרא פעם נוספת לעבוד בשירות המדינה. הפעם באופן חשאי. הוא נותר אלמוני כל העת. לאחר שנים עבר לעבוד בחברת צי"ם וניהל עבורה את הרציף בנמל ההומה של הונג-קונג. עם חזרתו משם, החליט לנוח משלושים שנות פעילות בשירות המדינה ועבר לשוויץ. דווקא שם נפטר לפתע מהתקף לב.