סרן הוכמן מרדכי מרדוך, מריק ז"ל

קורות חיים

מרדכי נולד ב- 1.5.1924 - תרפ"ד, בקורסק, רוסיה ועלה לארץ בשנת 1925. המשפחה התישבה בתל אביב. הוא למד בבית חינוך בצפון ובבית הספר המקצועי על שם מקס פיין.
היה חבר בתנועת "המחנות העולים" ובשנת 1942 התגייס לפלמ"ח לפלוגה ו' והיה בעין החורש, באיילת השחר, בכפר גלעדי ובתל יוסף.
בשנת 1945 השתחרר ועבר ל"רזרבה" והקים את המחלקה הטכנית של מטה הפלמ"ח. הוא יצר סליקים בבית השיטה והקים סדנא בחולון. הוא יצר מנגנוני הפעלה לחבלה ופצצות אויר שהופעלו בין היתר להקלת הלחץ על נצורי גוש עציון. יצר שריון פנימי לתא הנהג ומתקן לגילוי ופיצוץ מוקשים שהונחו בנתיב הנסיעה.
בשיתוף עם חיים רון (זינגר) ואריה סטולובסקי תכנן את ה"פרעוש" - כלי ירי שהופעל בגדודים.

עם פרוק הפלמ"ח עבר לחזית הדרום והיה מפקד מחנה שלמה. הוא השתחרר בדרגת סרן.
הוא השלים בחינות חיצוניות כמהנדס מכונות ועבד במפעלי תעשיה.
בשנת 1978 יצא לאפריקה מטעם "ורד" ושם עסק בהקמת מפעלי תעשיה.

מרדכי הוכמן נפטר ב- 13.12.2004 (תשס"ה).

ב-22.12.2004 התפרסמה בעתון 'הארץ' רשימה אודותיו תחת הכותרת " פלמ"חניק וממציא"/מרדכי(מריק)הוכמן, מרדוך מ"ילקוט הכזבים", 1924-2004. היא מובאת כאן כלשונה:

" מרדכי הוכמן נודע בפי חבריו כ"מריק", אולם את חלקו לפולקלור של הפלמ"ח הוא תרם דווקא בשם מרדוך. ב"ילקוט הכזבים" של חיים חפר ודן בן-אמוץ מסופר כי בעת שיט בכנרת, דחקו בו חבריו לזרוק את הלוקס (מנורת הנפט של הדייגים) למים, בהקניטם אותו: "נראה אם יש לך אופי". הוא הביט בהם בבוז וזרק את הלוקס. "מה אתם אומרים עכשיו?" התריס. "אין לך אופי", ענו חבריו, "כל אחד יכול להשפיע עלייך".
מריק נולד בקורסק שברוסיה, ובגיל רך עלה עם משפחתו לארץ. בתל-אביב הוא סיים את המחזור הראשון של בית הספר על שם א.ד. גורדון ולמד מכונאות בבית הספר התיכון מקס פיין. 
הוא התנדב לפלוגה ו' של הפלמ"ח והצטרף למחלקה הטכנית, שם פעל יחד עם סטף ורטהיימר, שעמו שמר על קשר עד לאחרונה. הוא נודע בכושר ההמצאה שלו. בעדותו בספר הפלמ"ח סיפר איך קרא לו סיני עזריהו, "קצין הזהירות" של מטה הפלמ"ח, והטיל עליו לפתח "סליקים" שישמשו להסתרה ולהעברה של נשק תחת עינם הבולשת של הבריטים. סליק נייד שבו התגאה במיוחד הוא התקין במכל דלק של משאית, שכדי לפתחו היה צריך להתיכו בחום של 180 מעלות. 
הוא גם פיתח רכב משוריין המופעל מרחוק באמצעות כבל, לפריצת גדר תיל בלי לסכן את הלוחמים, ויצחק רבין בעצמו בדק את המתקן. הוא היה שותף לפיתוח מתקן פרימיטיווי שהטיל מטעני נפץ תוך כדי נסיעה בתוך כפרים ערביים, ומכך צמח ה"פרעוש": מרגמה שירתה פגז של 15 ק"ג למרחק של 400 מטרים. כדי להתגבר על המוקשים שהטמינו הערבים בדרכים הוא חיבר שני ג'יפים בטור, כשהנהג יושב בג'יפ האחורי וכך לא נפגע כשהג'יפ הקדמי מפעיל את המוקש. 

אחרי קום המדינה ניסה מריק ליישם את כושר המצאתו בשוק האזרחי. הוא המציא מתקן למדידת זווית של קירות בנין באמצעות מגנט, אך הברזל שבבטון שיבש את פעולת המגנט. הוא פתח מפעל לשקיות ניילון, הרבה לפני שהשקיות הללו הפכו למצרך כל כך מבוקש, אך סגר אותו בשל קשיי שיווק. ב-1967 יצא לעבוד בשליחות חברת "ורד" בחוף השנהב, ואז דבק בו "החיידק האפריקאי". אחרי שהות בארץ חזר לרפובליקה המרכז אפריקאית, שם התחבב על הקיסר המגלומאן בוקאסה. הוא הקים מפעל מתכת, שלח ידו בעסקי היהלומים, ובסיבוב הבא, בניגריה, ייסד מפעל שמן וקילוף שומשום. יצחק אורן, לשעבר שגריר ישראל בניגריה, אומר כי מריק היה ילד נצחי.

ב-55 שנים של נישואין לנשים שונות(רינה, מאיה וגלוריה, צעירה ניגרית שהכיר לפני כ-12 שנים ביריד בלאגוס) הוא העמיד צאצאים רבים, כך שכל מפגש משפחתי היה אירוע צוהל ורב משתתפים".

הפרטים הועברו  על ידי בנו שמעון הוכמן ובתו דולי ליפץ.