לוחמת אבנר צייג-צאיג עדה ז"ל

קורות חיים

עדה צאיג אבנר נולדה בשנת 1930, בדמשק בסוריה, בבית יהודי בו דברו ערבית וצרפתית. בבית היו חמישה אחים, שלוש בנות ושני בנים.
במסגרת עבודת שורשים סיפרה עדה על ילדותה ועל שרותה בפלמ"ח לנכדה רגב :
"אבי נפטר מדלקת ריאות בהיותי בת שנה ואמי דאגה לחינוכנו וגידלה אותנו לבד מהכסף שהשאיר אבא כסוחר. הדוד שהיה מנהל בנק דאג לכספנו. למדתי בבית הספר אליאנס, בית ספר יהודי, בכיתות מעורבות כשהלימודים התנהלו בשלש שפות: עברית, ערבית וצרפתית שהיתה השפה המדוברת. התלבושת בבית הספר היתה אחידה- חלוקים שחורים עם צווארון לבן וסרט על הראש. כל בוקר עמדנו במסדר ושרנו את ההמנון היהודי-ציוני בצרפתית, שדבר על עליה לארץ ישראל. 

אחרי הלימודים ובחופשות, קיימנו פעולות שנקראו "החלוץ". פעילות ציונית היתה אסורה  בסוריה והאחראים היו מדריכים מוסמכים מישראל שהגיעו במסווה של מורים להתעמלות. הפעילות כללה לימודי עברית, שירה, ריקודים, וטיולים. המדריכים הישראלים החליטו לשלוח את ילדי הקהילה היהודית מגיל 10 ומעלה ובעקבותיהם יעלו הוריהם. העלייה נעשתה בשקט מופתי, המסע נערך חלקו בהליכה וחלקו בנסיעה. בלילה הלכו בדרך קשה בהרים וביום הסתתרו.  בקבוצה היו אנשים אשר התחפשו לערבים, והיו גם ערבים מקומיים אשר עזרו בתמורה כספית נאותה. כך הגיעה לארץ כל הקהילה היהודית ובפרט משפחתה של סבתי כולל אמי ואחיי.
לי התמזל המזל וקיבלתי אישור לעזוב לישראל לשנתיים בלבד כדי ללמוד בבית ספר חקלאי (היות ובסוריה לא היו בתי ספר חקלאיים). כך הגעתי לארץ עם עוד קבוצה של כשש בנות. במקום לעבור מסע ארוך ומפרך, נסענו במונית שנסעה מדמשק לחיפה. השגנו מונית זו  בעזרת המדריכים מהארץ. יצאנו בבוקר והגענו כעבור שעתיים לבירות. בבירות אכלנו צהריים ונסענו דרך ראש הנקרה לכיוון חיפה. בכפר גלים היה מענה עולים גדול ושם חיכה לנו מדריך מכפר הנוער שפייה, שקיבל הודעה על בואנו ולקח אותנו לשפייה. הצטרפנו לקבוצת נוער שהגיעה קודם לכן. הישראלים דיברו מהר והיה לנו קשה. הבנו עברית כשדיברו אתנו לאט, אבל תוך חודש שלטנו היטב בשפה. בבית הספר החקלאי עבדנו חצי יום ולמדנו חצי יום.

כעבור שלוש שנים סיימנו את הלימודים והצטרפנו להכשרה בקיבוץ אפיקים וכעבור חצי שנה התגייסנו לפלמ"ח , שם עבדנו שבועיים והתאמנו שבועיים. רוב האימונים התנהלו בישובים כמו רמות נפתלי, גינוסר עוד. הכרזת המדינה תפסה אותנו במסע מפרך. לא ידענו על ההכרזה וכשחזרנו מהמסע חיכתה לנו עוגה ענקית ובישרו לנו על ההכרזה. באותו שבוע, במפגש ערב של המחלקה שלנו קיבלנו הסבר על המצב וביקשו חמש בנות מתנדבות לליווי שיירות. ברגע הראשון אף אחת לא התנדבה. אני התנדבתי ראשונה. צעדתי צעד ראשן ומייד הצטרפו אלי עוד ארבע בנות.  הסיבה שבקשו בנות היו כי הבריטים ששלטו אז, אסרו על החזקת נשק ואצל הבנות לא ערכו חיפושים. 

עברתי קורס עזרה ראשונה מהיר וחלק מהבנות עברו קורס קשר. הצטרפנו לליווי משאיות שהעבירו מזון לירושלים. היו מעמיסים במשאית קמח ומסתירים נשק ושני לוחמים שהצטיידו גם הם בנשק. ברגע שהגענו לשער הגיא, היו יורים עלינו ואנחנו , למרות שלא ראינו את המטרות, היינו מחזירים אש לכל עבר. נפלו הרבה חיילים והקבוצה הלכה והצטמצמה.

בדרך להדסה שעל הר הצופים, בהפסקה, לקח אותי ידיד טוב למשרדו שהיה בקרבת מקום. בתחילה פחדתי פן אאחר והשיירה תמשיך לנסוע בלעדי, אבל ידידי שכנע אותי שאין מה לדאוג וכך הלכתי אתו לשתות משהו. כשיצאתי לחזור לשיירה, ראיתי שהשיירה איננה. באותו רגע חשבתי שחרב עלי עולמי. לא ידעתי מה לעשות. בסופו של דבר חזרתי אל המחנה, שם התברר לי שכל אנשי השיירה נהרגו. מכיוון שלא ידעו שירדתי מן השיירה, הוכרזתי כאחת ההרוגות, כך חשבה גם משפחתי, אבל אני ניצלתי בשל הפספוס. 

במהלך המלחמה הכרתי את משה, כיום בעלי, שהיה בחטיבת יפתח. נשלחתי עם הג'יפ הראשון שנסע בדרך בורמה לבית ההבראה בנען, אבל קודם לכן נסעתי לצריפין לפגוש את הבנות שהיו בטוחות שנהרגתי בליווי הרופאים ולוודא מי נשאר בחיים. משם נסעתי לבקר את משפחתי שגם הם היו בטוחים שנהרגתי. בהפצצת מטוסים מצריים על תל אביב נפצעה אמי ומאוחר יותר נפטרה מפצעיה.
בחטיבת יפתח שימשתי כחובשת מרפאה. שירתתי יחד עם  משה שהיה קשר. הוא הגיע למרפאה ושם היכרנו. התחתנו ב-5.5.1950, גרנו שנה ברחוב דיזנגוף, לאחר מכן נרשמנו לשיכון חיילים משוחררים. עברנו לביצרון וכעבור חמש שנים שיפצנו בית ברמתיים עם שני הילדים ושם גם נולד הבן הקטן אליק-אבי. בהוד השרון אנו גרים עד היום."  

באזרחות שימשה עדה כמנהלת מעון ויצ"ו בכפר-סבא. עדה נפטרה ב-9 בספטמבר 2012.