ז'אמק ילד ששרד

תיאור הספר

לו הייתי צלם קולנוע המצלם את סרט חייו, הייתי מתחיל בצילום ממעוף הציפור של העיר לבוב, העיר שנולדתי בה. הייתי מתמקד ברחובות הנקיים ובבתים המטופחים בשעת השקיעה, כשהחלונות נוצצים באור אדמדם, והניגוד בין לובן הבתים לבין האבנים הקטנות והשחורות המְרַצפות את הרחוב מודגש במיוחד. המצלמה הייתה מתקרבת בהדרגה למרפסת אחד הבתים, המעוטרת בפיתוחי אבן, ומתמקדת שם בדמות קטנה וזהובת שיער של ילד העומד ומשקיף אל הרחוב. גיבור הסרט הזה הוא אני, ילד בן חמש העוקב בסקרנות אחר שקשוק גלגלי הפלדה של החשמלית ברחוב שמתחתי, ומקשיב לנקישת פרסות הסוסים על אבני הרחוב הקטנות. אלה היו הסוסים שהובילו את הכרכרות המקושטות, שאהבתי מאוד לנסוע בהן. הייתה זו עונת הקיץ. חיי נמדדו אז, ולאורך כל שנות ילדותי על פי עונות השנה. לא ידעתי איזו שנה זו, אבל ידעתי היטב האם זה קיץ, סתיו, חורף או אביב. בחורף לא יכולתי לשמוע את הלמות הפרסות של הסוסים ברחוב. מתוך השקט הקר של השלג שהבליע את צעדי העוברים ושבים ואת רעש הרחוב, בקע רק קול פעמוני המזחלות, שהחליקו על גבי השלג. הרחוב שלי היה סמוך לפארק, שאהבתי לטייל בו עם אמא. היינו מטיילים יד ביד, ולפעמים מגיעים לכיכר העיר המרכזית. אהבתי להביט בבניין האופרה המרשים והענקי, שעיטורי אבן קישטו את קירותיו החיצוניים. במיוחד נהניתי להתבונן בפסל של גיבור הרוכב על סוסו, שהתנוסס בראש עמוד גבוה. הוא נראה לי מעורר כבוד והערצה. כשטיילנו בעיר, היינו פוגשים יהודים שלבשו את בגדיהם המסורתיים והשחורים וגידלו פאות. המראה הזה היה שגרתי בעיני, ובעיני שאר תושבי העיר לבוב. תמיד ידעתי שאני יהודי, עם זאת, כילד לא הבנתי את משמעות הדבר, במיוחד מכיוון שאבי לא התלבש כאותם יהודים דתיים שראיתי ברחוב. במילים אלו בחר שלמה המאירי לתאר את ספרו המיוחד. שלמה מספר את קורותיו בתקופת השואה בלבוב, פולין. ההשרדות בתקופת השואה, קבוצת הילדים עימם נע ונד ברחב יפולין. היציאה מקרקוב לאחר המלחמה. החיבור עם פעילי העלייה לארץ ישראל, מעפיל צעיר על ה"אקסודוס". פרשת האונייה, השיבה לגרמניה ולבסוף הגשת חלומו - הגעה לארץ ישראל.